קול הזעקה שהושמע סביב הסכם העודפים שנחתם היום (שלישי), בין מפלגת כחול-לבן לבין מפלגת ישראל ביתנו, מעיד עד כמה הציבור בישראל – ובמחנה השמאל בפרט – לא מעריך נכון את המטרות של כחול-לבן וראשיה.
הרשימה הוקמה מאיחוד מפלגות חוסן לישראל בראשות בני גנץ; יש עתיד בראשות יאיר לפיד; ותל"ם בראשות משה (בוגי) יעלון – על בסיס אידאולוגי רופף, אך עם שליחות אחת משותפת: להחליף את ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
כחול-לבן מוקמה על ידי התקשורת, הסוקרים וציבור הבוחרים עד מהרה כמפלגת "מרכז-שמאל", כשבישראל כיום מספיק להתנגד להמשך כהונתו של נתניהו עצמו כדי להיות מתויג כשמאל – וזה, הרי, לב לבו של קמפיין הליכוד. אפילו ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי תויג לא מזמן כ"שמאלן".
כחול-לבן היא מפלגה שמבוססת על דוקטרינה אחת: רק לא ביבי. זו רשימה שהוקמה במטרה להחליף את ראש ממשלה מושחת לכאורה, החשוד בפלילים ועומד בפני כתבי אישום אפשריים, על שוחד, מרמה והפרת אמונים
כחול-לבן היא מפלגה שמבוססת על דוקטרינה אחת: רק לא ביבי. זו רשימה שהוקמה במטרה להחליף את ראש ממשלה מושחת לכאורה, החשוד בפלילים ועומד בפני כתבי אישום אפשריים, על שוחד, מרמה והפרת אמונים.
כחול-לבן מצהירה בגלוי כי אין לה בעיה לשבת עם הליכוד. "אנחנו לא פוסלים את הליכוד וגם לא את בנימין נתניהו כאדם, אבל אי אפשר לנתק אותו מהעובדה שתוך חודש או חודשיים אחרי הבחירות הוא יעמוד בפני כתב אישום, ואנחנו לא נשב בממשלה כזו", אמר גנץ ל-ynet בשבוע שעבר. ומאוחר יותר הוסיף בטוויטר: "כחול-לבן תרכיב את הממשלה הבאה שתקרא לאחדות, בלי נתניהו".
"בן אדם אחד, רק אחד, צריך לזוז הצידה", הצהיר לפיד בסוף יוני השנה. "שילך לטפל בכתבי האישום שלו, הליכוד ימנה במקומו את מי שבא לו – יולי, גדעון, ישראל. תהיה לנו ממשלת אחדות של 75 ח"כים לפחות".
ברמה האידאולוגית, קשה לשים את האצבע על הקו המנחה של כחול-לבן – מלבד היותם נגד שחיתות. שלושת הרמטכ"לים בראש המפלגה מדברים ביטחונית שוטפת, ומציעים חזון מיליטנטי קיצוני אף יותר מזה של נתניהו
גם יעלון, שעזב את הליכוד על בסיס קרע אישי עם נתניהו, ולא מפני ששינה את מיקומו במפה הפוליטית, אמר את הדברים במפורש, יותר מפעם אחת: "הציבור רוצה ממשלת אחדות, בלי נתניהו". לא בטוח שהוא צודק לגבי הציבור, אבל זו ללא ספק מטרת העל של כל ראשי מפלגת כחול-לבן.
יתרה מזאת, לו מפלגת "ימינה" – הרשימה הכי ימנית על מפת המנדטים כרגע – הייתה מצהירה כי היא לא תשב עם נתניהו בגלל התיקים הפליליים שלו, כחול-לבן כבר הייתה עמוק במו"מ עם איילת שקד על ישיבה משותפת בממשלה.
נשמע מופרך? רק למי ששכח כבר את ברית האחים של אז-ראש הבית היהודי, נפתלי בנט, עם יאיר לפיד, כשסיכמו להיכנס לקואליציה ביחד ב-2013.
מאידך, אין שום הוכחה או שמץ של סיבה לחשוב שלכחול-לבן יש רצון לבנות עתיד משותף עם המחנה הדמוקרטי, או אפילו עם העבודה-גשר.
בני גנץ יעדיף לשבת עם יעקב ליצמן על פני קואליציה עם ניצן הורוביץ. ליאיר לפיד מכנה משותף עם איילת שקד ונפתלי בנט, הרבה יותר רחב מזה שיש לו עם עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס.
שלא לדבר על בוגי יעלון, שהיה מעדיף בכלל להישאר בליכוד ולהחליף בעצמו את נתניהו.
ברמה האידאולוגית, קשה בכלל לשים את האצבע על הקו המנחה של כחול-לבן – מלבד היותם נגד שחיתות. שלושת הרמטכ"לים בראש המפלגה מדברים ביטחונית שוטפת, ומציעים חזון מיליטנטי קיצוני אף יותר מזה של נתניהו. כמו ליברמן, הם דורשים הכרעה צבאית של חמאס בעזה.
ברמה הכלכלית, יאיר לפיד באוצר כבר הוכיח שמשה כחלון יותר שמאלני ממנו – ובוודאי שאין לגנץ כל בעיה להציע למפלגות החרדיות דף לבן ולהרשות להן למלא את דרישותיהן, העיקר שישבו איתו.
גנץ לא הציע דבר דומה לא למפלגות השמאל – ובוודאי לא למגזר הערבי, שבאמת זקוק להשקעה תקציבית. להפך: אצל גנץ, וכחול-לבן בכלל, כל בחירות אפריל נסובו על טענת הליכוד כי גנץ ישב עם טיבי, והתגובה הפאבלובית מפי כל חברי הרשימה – לא נקים ממשלה עם המפלגות הערביות.
הדוקטרינה הימנית שפוסלת 20% מתושבי המדינה, אבל מוכנה לשבת בכל מחיר עם מגזר אחר, לא פחות אנטי-ציוני, שולטת בכחול-לבן.
ברמה המדינית, כחול-לבן לא מציעה שום עתיד נראה לעין להסדר אזורי, וחלק לא מבוטל מחברי הרשימה, ובכלל זה יעלון ואנשיו, תומכים בסיפוח גושי התנחלויות.
כחול-לבן היא לא מפלגת שמאל. אידאולוגית, היא אפילו לא מרכז. במובן הזה, רב המשותף בינה לבין ישראל ביתנו – עוד מפלגה חילונית-ימנית שעיקר הפוקוס שלה בבחירות הללו הוא החלפת נתניהו.
במערכת הבחירות הנוכחית, נדמה כי אין משמעות לימין או שמאל, לנץ או יונה. במקום זה, הבחירה היא בין מפלגות דתיות או חילוניות; בין מפלגות התומכות בחסינות לנתניהו או נגדה; בין מפלגות המאמינות בשוק חופשי או בכלכלה חברתית; ובין מפלגות התומכות בסיפוח או בשתי מדינות לשני עמים.
ולכן, הסכם העודפים של כחול-לבן וישראל ביתנו הוא טבעי לגמרי והגיוני.
הבעיה היא לא עם המפלגות, הבעיה היא עם המצביעים. מצביעי ליברמן מבינים היטב מה הוא מציע להם. מצביעי כחול-לבן, לעומת זאת, חיים באשליה שהמפלגה מציעה להם אלטרנטיבה שלטונית לימין.
מי שהכי חשוב לו להחליף את שלטון נתניהו, גם במחיר ממשלת ימין בראשות אדם אחר – שיצביע לכחול-לבן או לליברמן. מי שחשוב לו להחליף את שלטון הימין – לא יכול להצביע לא לכחול-לבן ולא לליברמן.
ולמי שמייחל שתקום בישראל אי פעם ממשלת שמאל – או אפילו ממשלת אחדות של ממש, המייצגת את מגוון המגזרים והצרכים הלאומיים – חשוב להבין את ההבדל הזה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו