מדי בוקר חוזרים גברים יהודים מאמינים ומברכים במסגרת ברכות השחר על כך שהקב"ה לא עשה אותם אשה "חלילה", לצד שלא עשה אותם גוי ושלא עשה אותם עבד, שני תארים שליליים לכאורה. מקור הברכה מופיע בתוספתא, ככתוב:

"רבי יהודה אומר: שלש ברכות צריך לברך בכל יום ברוך שלא עשני גוי ברוך שלא עשני אשה שלא עשני בור […] אשה [כי] אין אשה חייבת במצות" (ברכות, ו, כג).

מדי בוקר חוזרים גברים יהודים מאמינים ומברכים במסגרת ברכות השחר על כך שהקב"ה לא עשה אותם אשה "חלילה", לצד שלא עשה אותם גוי ושלא עשה אותם עבד, שני תארים שליליים לכאורה

בנוסף, בתלמוד הבבלי נכתב:

"רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום אלו הן שעשאני ישראל שלא עשאני אשה שלא עשאני בור" (מנחות, מג, ב).

התירוץ השכיח להצדקת ברכה מדירה זו הוא שהאשה נַעֲלָה כביכול מן הגבר ומשום כך פטורה מקיומן של "מצוות שהזמן גרמן", וכי הברכה מעידה על שמחת הגבר בכך שהוא מחויב ביותר מצוות. אך אל לנו להיתמם – נשים לא נחשבו לנעלות יותר בעבר (ועד היום בקרב ציבורים מסוימים). ואם היה זה אכן הסבר משכנע, סביר יותר היה שיברך הגבר "ברוך שעשני גבר" ולא על דרך השלילה. מה גם שראוי לציין כי מי שקבע שהנשים תהיינה פטורות מקיום אותן מצוות מסוימות (כמו מצוות ציצית) הוא אותו חבר חכמים גברי, המכונה חז"ל, שאמון על אותן ברכות, וזאת למרות שבמקרא עצמו אין שום פטור לכך.

רבי אברהם סבע, שחי במאה ה־15, היה לפחות הגון וכתב:

"ולכן אנו מברכין שלא עשני אשה. שהאשה סימן קללה. אלא שאי אפשר לעולם בלא הם […] והבנות אין בהם ברכה. לפי שאין אדם רוצה שתהיה נקבה בבניו" (צרור המור, בראשית, ל).

אף במדרש נכתב:

"יברכך בבנים, וישמרך בבנות, שצריכות שמירה" (במדבר רבה, יא, ה),

ועד היום יש הנוהגים לברך נשים הרות ש"תזכנה לבן זכר", משל בת נקבה רצויה פחות.

התירוץ השכיח להצדקת ברכה מדירה זו הוא שהאשה נַעֲלָה כביכול מן הגבר ומשום כך פטורה מקיומן של "מצוות שהזמן גרמן". אך אל לנו להיתמם – נשים לא נחשבו לנעלות יותר בעבר (ועד היום בקרב ציבורים מסוימים)

כבר במקרא אנו עדים למעמדה ה"נעלה" של האשה: לגבר אחד מותר להינשא לנשים רבות ושם השושלת קרוי על שם זרעו; הן זקוקות לגט כריתות כדי להתגרש מהבעל שרכש עליהן בעלות; הן צריכות לשמור על בתוליהן בניגוד לגברים; מדי חודש הן נחשבות לטמאות ומנודות לנוכח הווסת; הן מפתות ביופיין את הגברים ומחטיאות אותם לִזנות וכו'. די אף במשפט: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית, ג, טז) כדי לחתום את העניין. על כן, משעשע למדי ניסיונם של יהודים דתיים לתרץ את נוסח תפילתם בכל מיני נימוקים דחוקים.

מעמד האשה בהלכה הוא מן הנחותים ביותר. במשנה יוסי בן יוחנן אומר:

"ואל תרבה שיחה עם האשה" (משנה, אבות, א, ה)

בגמרא נכתב:

"נשים דעתן קלה" (בבלי, שבת, לג, ב)

והמגמה הלזו ממשיכה גם במדרש. כשנשאל רבי יהושע: "מפני מה האשה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם?", השיב:

"אדם נברא מאדמה והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחווה נבראת מעצם. משל אם תניח בשר שלושה ימים בלא מלח מיד הוא מסריח" (בראשית רבה, יז, ח).

כלומר, נשים מסריחות מטבען, לשיטתו, משום שהרכב גופן שונה מזה של הגבר ולכן עליהן להתבשם.

די באלו לקבוע כי מעמד האשה ביהדות רק פחת לאורך השנים. בתקופת המקרא, למרות מעמדן הנחות מלכתחילה של הנשים, ידוע לנו על דמויות מנהיגות כמו דבורה ומרים הנביאות, על שירה משותפת של נשים וגברים יחד, על נשים מוהלות כמו ציפורה, ועל מגע אינטימי טרום נישואים כמו כאשר יעקב נושק לרחל.

כבר במקרא אנו עדים למעמד האשה ה"נעלה": לגבר מותר להינשא לנשים רבות ושם השושלת קרוי על שמו; הן זקוקות לגט כריתות כדי להתגרש מהבעל שרכש עליהן בעלות; די במשפט: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ"

אולם נדמה שכיום נשים מודרות אף יותר בחברה הדתית. הניסיון לכסות אותן מה שיותר בתירוץ של צניעות ולהפריד בין המינים נועד לכישלון ולא נראה כמועיל במיוחד. מצערת עוד יותר העובדה שנשים רבות בחברה הדתית שותפות לאותם רעיונות שמגבילים אותן עצמן כדי לזכות בתהילת "בת של מלך" (עוד ביטוי שהוציא מהקשרו לצורך מאוויי הרבנים מן הפסוק "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" מספר תהלים).

במאמר מנובמבר 2020, שחיברו הרב דוד סתיו ובנו הרב אברהם סתיו, הוצגו הגישות הבאות:

הן הברוטליות שבה מבליטה התרבות המערבית את גוף האישה, והן ההסתרה המוחלטת של גוף האישה הנהוגה בתרבות האסלאמית ודומותיה [חלקים של החברה החרדית והדתית], קובעות את זהות האישה כמינית בלבד.

אך ההלכה, כפי שהרבנים סתיו מבינים אותה, מעל כל אלה:

"חשוב להבין שההלכה אינה רוצה חלילה להפוך את האישה לאובייקט מיני, אלא מנסה להילחם בכל כוחה בתפיסת האישה כאובייקט כזה על ידי זרים […]. ההלכה מנסה דווקא לאפשֵר לאישה להופיע ברשות־הרבים כסובייקט חף מקונוטציה מינית".

כך או כך, יוצא שהאשה נתפסת כאובייקט מיני, אלא אם ההלכה תעשה משהו פטרוני בקשר לזה.

טענה זו חוטאת להבנה היסודית של החברה החילונית המתירנית, שכן חירות הלבוש כלל איננה קשורה למיניות. הרעיון לפיו זכותה של אשה לנוע בלבוש "חושפני", לאו דווקא נועד ליצור פרובוקציה. מפליא עד כמה הרבנים האלה ואנשי חוגם מתקשים לקבל את העובדה הפשוטה שזהו גופן מתוקף היוולדן נשים, לא הן אלה שבחרו שגופן "יאתגר מינית" את הסובבים במרחב הציבורי, ואין זה מתפקידן לעשות משהו בקשר לזה.

המציאות אף מראה שרוב רובם של הגברים בעולם המערבי המתירני עומדים בהצלחה יתרה באתגר המיניות הניצב בפניהם. מתי המעט שמועדים בו ולא מצליחים לכבוש את יצרם – הבעיה היא שלהם בלבד ולא של בעלות הגוף הנשי, שמשוטטות עם גופן בראש חוצות ומפילות לכאורה גברים בפח, במתכוון או שלא.

טענה זו מצטרפת לתפיסה הפופולרית בקרב חוגים שמרניים, לפיה אשה שהולכת חשוף "שלא תתפלא שמטרידים אותה מינית", כאילו בעצם הליכתה עם הגוף איתו נולדה מבקשת האשה מין מזדמן בכל צעד ושעל. ואכן, יש מי בציבור הדתי שמנסה לקשור בין שמירת הלכות צניעות לבין צמצום הטרדות מיניות. לטענתם, אם אשה תתלבש בצניעות – כך תימנע מהטרדות מיניות. פתרון קסם פשוט לכאורה, אלא שנוסחה זו איננה נכונה כלל וכלל.

הטענה ההלכתית מצטרפת לתפיסה הפופולרית בחוגים שמרניים, לפיה אשה שהולכת חשוף "שלא תתפלא שמטרידים אותה מינית", כאילו בעצם הליכתה עם הגוף איתו נולדה היא מבקשת מין מזדמן בכל צעד ושעל

שיעור עבירות המין לנפש ביישובים המזוהים בעלי אופי חרדי/דתי מובהק לא נמוך יותר ביחס ליישובים בעלי אופי חילוני מובהק. אין בכך לטעון כי החברה החילונית חפה מעבירות מין, אלא רק שלבוש צנוע לא קשור בהכרח לצמצום מקרי עבירות מין.

מי שהתורה היא נר לרגליו, יטען ובצדק, כי מבין מחברי המקרא היו מי שנרתעו מגוף האשה ויצאו נגד אידיאל היופי והיצר המיני, והדבר בולט לכל קורא בתנ"ך. בכך, התרבות המקראית מנוגדת כמעט לחלוטין לתרבות היוונית למשל.

אף בספרים החיצוניים, שייתכן כי הושפעו מההלניזם, ניכר אותו עיקרון מנחה שבהחלט ניתן למצוא בו היבטים חיוביים – עיסוק בעיקר ולא בטפל: "אל תהללו אדם בתארו, ואל תתעב אדם מכוער במראהו" (בן סירא, יא, ב), או "אל תאהבו כסף ואל תביטו אל יפי הנשים" (צוואת השבטים, יז, א). כמו כן, אחת הדוגמאות הבולטות במקרא היא כשאלוהים מצווה את שמואל לחפש את המלך הבא: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א, טז, ז). נדמה גם כי מחבר ספר משלי הוא אידיאליסט מובהק של עקרונות אלו כמו בפתגם הנוגע: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי, לא, ל).

אולם מעקרונות הומניסטיים אלה ואחרים כגון "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו" (משנה, אבות, ד, כ) ועד להקצנת המנהגים הדתיים בצורת הפרדה מגדרית, איסור נגיעה, כיסוי ראש ואיסור שמיעת נשים שרות – הדרך ארוכה. זו בדיוק דוגמה מובהקת לעיסוק בטפל ולא בעיקר.

כלל המנהגים והאיסורים הללו נובעים, לדעתי, לאו דווקא מתוך שוביניזם, סקסיזם או מיזוגיניה, אלא מתוך גִינֵפוֹבְּיָה – פחד מנשים, שמא הן יחטיאו את יראי השמים ותטמאנה אותם. כשגברים מאשימים נשים כאלו שפיתו אותם, הם חוטאים בהבנת מהות הברייה הנשית, שהרי ללא יצר המין, שמשום מה מכונה בגנאי "יצר הרע", לא היה מניע לעצם תהליכי הרבייה, ההמשכיות והקמת המשפחה.

כשגברים מאשימים נשים שפיתו אותם, הם חוטאים בהבנת מהות הברייה הנשית. שהרי ללא יצר המין, שמשום מה מכונה בגנאי "יצר הרע", לא היה מניע לעצם תהליכי הרבייה, ההמשכיות והקמת המשפחה

גם בימינו אנו רק נשים בודדות מסוגלות לומר בריש גלי את המילים "אני מינית". והרי מיד שנשאלת השאלה: איזוהי אשה אשר איננה מינית? הלוא כל אדם הוא מיני מטבעו. רק גברים חלשים לא מסוגלים להתגבר על יצרם ולהפריד "בין הקנקן לבין מה שבתוכו", והעיסוק בלבוש נשים ובהדרתן בעולם המודרני הוא שריד לעולם העתיק והפטריארכלי.

איש עט, משורר (הוציא ספר שירים בהוצאה עצמית לא מסחרית ב־2017), חובב לשון עברית וסטודנט לרפואה.

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.