מותה של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו עאקלה הוא טרגי לא רק מהסיבות הגלובליסטיות, אלא גם מהטעמים הנוסטלגיים הרגשיים. יש דמויות שנוכחותם העל-זמנית על מסך הטלוויזיה נותנת לנו את התחושה שהכל שלם, שיש הווה קפוא שהוא כאן ועכשיו אתנו. כשהאנשים האלה נעלמים, החיים מזכירים לנו שהזמן מפרק הכל.

יש דמויות שנוכחותם העל-זמנית על מסך הטלוויזיה נותנת לנו את התחושה שהכל שלם, שיש הווה קפוא שהוא כאן ועכשיו אתנו. כשהאנשים האלה נעלמים, החיים מזכירים לנו שהזמן מפרק הכל

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שירין הייתה פורצת דרך גם בהבאת הקול הנשי לשטח. בעוד שהורגלנו לראות נשים לבושות בחולצת וי בתוך אולפן, היא חבשה קסדה ויצאה לסקר. מותה עורר המון תחושות, המון כאב, בקרב ערבים שגדלו על ערוצי טלוויזיה ערביים. אבל התחושה שנבחרה לבטא הכל היא: זעם.

זה לא המקום שלי לשפוט אנשים בעת כאבם ולהציב דרישות איך לגיטימי בעיני שיבטאו את הכאב הזה. אבל זה נראה כאילו מנעד הרגשות הקולקטיבי שהערבים מסוגלים לבטא מסתכם בטווח הבינארי זעם-לא זעם.

כשמישהו מת, זה לא אבל, אלא זעם. וזה מחזיר אותי למשפט בשיר שנכתב בזמנו בתקופת מבצע ענבי זעם בלבנון. "לאן תברחו מהזעם הנגדי, הבוער בחזה של עם שלם שמתמקצע בזעם", אותו שרה הזמרת מאג'דה אלרומי, מלווה במלודיה אימתנית.

אם יוכרז פעם "יום הרוגע", זה יהיה תרחיש פנומנלי במזרח התיכון. אנחנו הערבים מרגישים כל הזמן זעם על המנהיגים שלנו, על הכיבוש, על מתינו, על נפילת הממלכה האסלאמית, על האלימות, על אובדן הערכים, על ענייני כבוד, על העבר היפה שעבר ועל העתיד השחור שיבוא.

אנחנו נמצא סיבה לזעם. הפעם זה אל-אקצא, שבפעם האלף במאה השנים האחרונות נטען שהוא "בסכנה", קריאת זאב זאב שאף פעם לא ממצה את עצמה.

פעם זה הכיבוש, שמישהו שכח לעדכן אותנו שהוא נגמר בעזה ב-2006 ושבשנות התשעים נחתמו הסכמי אוסלו ושהתהליך המשיך הרבה לאחר מכן. פעם זה מותו של אדם כזה או אחר, שאנחנו הופכים לשהיד של גאו-פוליטיקה.

זה לא המקום שלי לשפוט אנשים בעת כאבם ולהציב דרישות איך לגיטימי בעיני שיבטאו את הכאב הזה. אבל זה נראה כאילו מנעד הרגשות הקולקטיבי שהערבים מסוגלים לבטא מסתכם בטווח הבינארי זעם-לא זעם

אנחנו לא עצובים, לא שמחים, לא נושאים עינינו בתקווה לעתיד טוב יותר. אנחנו זועמים ומקווים שהנקמה תרגיע את הזעם. אבל תסמכו עלינו שנמצא סיבה לזעם חדש.

מהחוויה האישית שלי, כמי שגדל בסביבה ערבית, ראיתי איך מאדירים את האדם הזועם. אצלנו הערבים, אדם שזועם מגיע לרוב למצב של השתוללות ואובדן עשתונות.

ילד רואה את הגברים הזועמים סביבו, מבין שאדם שזועם הוא אדם "שאכפת לו", ושזה לגיטימי להגיע למצב ש"הוא לא רואה מה קורה סביבו" מרוב זעם. הילד הזועם רואה איך הסביבה מסתכלת על הכאב שלו בחמלה ומנסה להרגיע אותו, במקום לתת לו סטירה ולהגיד לו "אצלי אתה לא תתנהג ככה".

מי ייתן לנו את הסטירה הזאת קולקטיבית? מי יעזור לנו להבין שחוסר שביעות רצון מהעולם הוא מצב נורמלי שאמורים לחתור לתקן אותו באמצעים תרבותיים?

עם שלמד להתקרבן בזעם, צריך לשאול את עצמו למה זה ככה. לא שאין סיבות לזעום. ישראל בטיפשותה נותנת לפעמים מספיק חומר מצולם.

בעמודים הראשונים של העיתונים החשובים בעולם מתוארת אלימות של משטרת ישראל בלוויה של שירין אבו עאקלה.
זו לא אנטישמיות, זה תיאור של המציאות. pic.twitter.com/nhzafrKVoZ

— Anat Saragusti (@saragusti) May 14, 2022

אנחנו לא עצובים, לא שמחים, לא נושאים עינינו בתקווה לעתיד טוב יותר. אנחנו זועמים ומקווים שהנקמה תרגיע את הזעם. אבל תסמכו עלינו שנמצא סיבה לזעם חדש

אבל כשהסיבות מתחילות להיראות כמו תירוץ לזעם מתמשך ואינסופי, צריך להסתכל פנימה, קולקטיבית, ולחפש דרכי הסתכלות ופעולה אחרות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"