מה צריכה מדינה לעשות כשאחת מבעלות בריתה או משותפות הסחר שלה מבצעת מעשים בלתי מוסריים? המציאות הפוליטית מכתיבה, לכאורה, שמירה על שקט דיפלומטי, או לכל היותר השמעת מידה מעטה של ביקורת חלושה. אידיאולוגיה וערכים, על פי גישת הריאל-פוליטיק, אינם צריכים להפריע לאינטרסים מעשיים. אבל יש נסיבות שמצריכות קריאה לסדר של חברים סוררים.

זהו המקרה כעת, כאשר יער האמזונס עולה באש תחת שלטונו חסר המצפון של נשיא ברזיל ז'איר בולסונארו. במשך שלושת השבועות האחרונים שטחים עצומים של היער, בעל תפקיד מכריע בשמירת האקלים, נשרפו בצפון ברזיל, המדינה החמישית בגודלה בעולם, הן מבחינת שטחה והן מבחינת אוכלוסייתה.

אפשר לראות את הלהבות מהחלל.

תמונת לווין המראה את העשן שעולה מהשריפות באמזונס (צילום: NASA via AP)

המכון הלאומי של ברזיל לחקר החלל הציג נתוני לוויין שלפיהם היקף השריפות באזור רחב יותר ב-85% לעומת אותה תקופה בשנה שעברה. במהלך השבועיים הראשונים של יולי, אלף קילומטרים רבועים של יערות הפכו לעשן – 68% יותר מאשר בכל חודש יולי 2018.

ביום חמישי דיווח המכון על כ-2,500 שריפות חדשות שפרצו ביומיים הקודמים (ראש המכון התפטר בתחילת החודש, לאחר שבולסונארו תקף אותו באופן אישי וטען שהדו"חות שקריים).

סרטוני וידיאו ותמונות של הלהבות, האדמה החרוכה ואינספור בעלי החיים שנשרפו או נחנקו למוות בשריפה מתרוצצים במדיה החברתית, מלווים בתגובות השגורות של אימה ודאגה.

בולסונארו, פופוליסט ימני וספקן לגבי שינויי האקלים, שפעל במרץ נגד צמצום כריתת היערות בארצו, השמיע בינתיים הסברים לכאורה חסרי בסיס, בסגנון הגיבור שלו, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

תחילה הוא האשים את עונת היובש השנתית, ולאחר מכן טען כי ארגונים לא-ממשלתיים הציתו את השריפות כדי לחתור תחת עמדתה של ממשלתו, ורק מאוחר יותר הודה שאולי "כמה" חקלאים נושאים באחריות לכריתה ושריפה של עצים על מנת לפנות שטח לגידול ולרעיית בקר.

עד כה, המנהיג היחיד שדפק על השולחן היה נשיא צרפת עמנואל מקרון. בגיבויה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שהצטרפה אליו מעט מאוחר יותר, הוא קרא לקיים דיון בנושא במהלך פסגת מדינות ה-G7 השבוע – הצעה שבולסונארו דחה כהתערבות בלתי לגיטימית בענייניה הפנימיים של מדינתו, שלדבריו מעידה על "מנטליות קולוניאליסטית שאינה במקומה".

הפגנה בלונדון מחוץ לשגרירות ברזיל (צילום: AP Photo)

ביום חמישי מקרון עלה מדרגה כשהוא וראש ממשלת אירלנד, ליאו ורדקר, הזהירו כי לא יאשררו הסכם סחר רחב היקף עם דרום אמריקה אם ברזיל לא תנקוט באמצעים ממשיים לכיבוי השריפות. נורווגיה ובריטניה אמרו שישעו מענק של 60 מיליון דולר שנועד לקידום קיימוּת ביערות ברזיל.

מקרון צודק כשהוא נוקט עמדה ברורה ופועל להפעלת לחץ על בולסונארו. מנהיגים אחרים צריכים ללכת בעקבותיו – גם אלה שמחשיבים את עצמם ידידיו הפוליטיים של בולסונארו, בהם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

נתניהו, שרק לאחרונה בחר בריאליזם פוליטי מעל עשיית הדבר הנכון כאשר לא גינה את דבריו של הנשיא טראמפ, שלפיהם יהודים המצביעים למפלגה הדמוקרטית מפגינים חוסר נאמנות, שמר עד כה על שתיקה גם בנוגע למה שמתחוור כאסון סביבתי בקנה מידה עולמי.

בנימין נתניהו וז'איר בולסונארו בעת ביקור נשיא ברזיל בירושלים, ב-31 במרץ 2019 (צילום: Debbie Hill/Pool via AP)

ברזיל רחוקה הן מאירופה והן מישראל – היא קרובה יותר לארצות הברית – אבל אין שום סיכוי להתערבות מצדו של טראמפ, שבעצמו מכחיש את שינויי האקלים. אף על פי כן, השריפות הן בהחלט העסק של כולנו. העניין פשוט חורג מעבר לגבולות של ריבונות או של פוליטיקה מסורתית של ימין ושמאל.

יערות הגשם באמזונס – ש-60% מהם נמצאים בברזיל – מייצרים חמישית מכמות החמצן על כדור הארץ. החמצן הוא תוצר לוואי של תהליך הפוטוסינתזה, שבו צמחים סופגים (ואוגרים) פחמן דו-חמצני מהאוויר, כדי לייצר את בסיס המזון שכולנו צורכים.

הפחמן הדו-חמצני הרב שמשחררות השריפות לאטמוספירה מאיץ את תהליכי ההתחממות הגלובלית, שמתרחשים בקצב חסר תקדים בעקבות פעילות האדם. זו איננה דעה, אלא עובדה מדעית. כפי שכתב רוברט הייזן ממכון קרנגי למדע בוושינגטון, בספרו הידידותי לקוראים "סימפוניה ב-C: פחמן והאבולוציה של (כמעט) הכול", שפורסם בחודש יוני (האות C מסמלת הן את התו דוֹ והן את היסוד פחמן), מי שמתכחש להתחממות הגלובלית הוא "בור, רודף בצע, או שניהם גם יחד".

סופר טנקר של כוחות הכיבוי בברזיל (צילום: AP Photo/Victor R. Caivano)

אז מדוע אין מנהיגים נוספים בעולם שמשמיעים את קולם בנוגע לשריפות, מתנדבים לסייע לבולסונארו בכיבוי אווירי ומכריזים חרם על החברות האחראיות לשריפות שמקורן ברדיפת בצע טהורה – בפרט עכשיו, כשבולסונארו טוען שברזיל "אינה יכולה לממן" את כיבוי השריפות לבדה?

האם התערבות איננה מה שנדרש כעת, גם תחת הריאליזם הפוליטי?

ומדוע, במדינתנו הקטנה, בשעה שההתחממות הגלובלית מחמירה את בעיית התאדות מקורות המים הטבעיים שלנו, ושינויי האקלים מעמידים את הקרקעות הפוריות שלנו בסכנת מדבּור (תהליך שבו קרקע פורייה הופכת למדבר) – הנושא נעדר ממחשבותיהם ומדבריהם של כולם, למעט קומץ פוליטיקאים בודדים?

הגיע הזמן שכל הפוליטיקאים, שמרוכזים כל כך ברווח לטווח קצר, יתחילו להקשיב לקריאות למאבק בשינויי האקלים – ובמקרה של ישראל, לא רק יעבירו חוקים וינהיגו תקנות, אלא גם יישמו אותם, על פי לוח זמנים קפדני

הגיע הזמן שכל הפוליטיקאים, שמרוכזים כל כך ברווח לטווח קצר, יתחילו להקשיב לקריאות למאבק בשינויי האקלים – ובמקרה של ישראל, לא רק יעבירו חוקים וינהיגו תקנות, אלא גם יישמו אותם, על פי לוח זמנים קפדני.

אם הם יעשו זאת, תהיה בכך תועלת לחברה גם זמן רב לאחר סיום כהונתם.

סו סורקיס היא הכתבת לענייני סביבה של The Times of Israel