הרבה כבר נאמר על המצב המתסכל של מיחזור הבקבוקים בישראל בחודשים האחרונים, מאז שחוק הפיקדון הורחב וחל גם על הבקבוקים המשפחתיים.
על הנייר, השינוי היה אמור להביא אותנו ליישור קו עם אירופה, בפועל נותרנו קירחים מכאן ומכאן: בלי מיחזוריות ברחובות ובלי מכונות אוטומטיות ברשתות השיווק.
ישראלים רבים, שהמיחזור היה דרכם לגלות אזרחות טובה ולהרגיש שהם נוהגים באחריות סביבתית, כועסים ולא מבינים, ובהיעדר פתרון זמין הם משליכים את הבקבוקים לפח הירוק, הכללי. משם יש סיכוי מסוים שהם יישלפו על ידי לקטים שאוספים בקבוק לבקבוק, אגורה לאגורה, וסיכוי גדול יותר שיגיעו לאתר הטמנה.
ישראלים רבים, שהמיחזור היה דרכם לגלות אזרחות טובה ולהרגיש שהם נוהגים באחריות סביבתית, כועסים ולא מבינים, ובהיעדר פתרון זמין הם משליכים את הבקבוקים לפח הכללי
לטענת גורמים בענף, חלה בחודשים האחרונים צניחה חדה בהיקפי מיחזור הבקבוקים המשפחתיים בישראל. זה מאוד מטריד, אם כי צריך להתייחס אל הטענות בזהירות: מדובר בנתונים לא רשמיים שלא עברו בקרה (וזו גם הסיבה שבמשרד להגנת הסביבה מסרבים להתייחס אליהם), והם מגיעים מצידם של בעלי עניין.
אם לסכם – לא לזה התכוון המחוקק; לא לזה התכוונה השרה הקודמת להגנת הסביבה, גילה גמליאל, שהעבירה באומץ את ההחלטה על הרחבת החוק כנגד ההתנגדויות והלחצים של חברות המשקאות ורשתות השיווק; ולא לזה התכוונה השרה הנוכחית, תמר זנדברג, שיישמה את החוק ולא מצמצה מול הלחצים של אותם גורמים, שמצידם ישראל יכולה להיקבר תחת הר של בקבוקי פלסטיק – העיקר ששורת הרווח שלהם לא תיפגע.
הכוונות טובות, החוק מוצדק – אבל יש דבר אחד שבמשרד להגנת הסביבה לא לקחו בחשבון. אם בשלבים הראשונים היה נדמה שהכול תלוי בהגעת המכונות לסניפי המרכולים, ושזה רק עניין של זמן עד שרשתות השיווק יצוידו במכונות ועם ישראל יוכל להאכיל אותן בבקבוקים, נראה שעכשיו אפשר כבר לקבוע שיש כאן חסם אחר, תרבותי-הרגלי, ששום מכונה לא תפצח.
בתמצית: הישראלים לא אוהבים להתאמץ בשביל המיחזור שלהם. והם גם לא מוכנים להתאמץ בשביל לקבל קומץ שקלים כנגד מקבץ בקבוקים. התרגלנו למחזר בקבוקים מתחת לבית או בפינת הרחוב, בלי פרוצדורות, בלי תורים ובלי לספוג את הפרצופים של העובד בסופר.
מבחינת רוב הציבור, 30 אגורות לבקבוק אינן תמריץ שמצדיק ויתור על הנוחות הזו. ואולי זה לא מנותק מהעובדה שהציבור שנוטה למחזר משתייך לעשירונים המבוססים יותר, מעמד בינוני ומעלה, ששקלים ספורים לא עושים עליו רושם.
מבחינת רוב הציבור, 30 אגורות לבקבוק אינן תמריץ שמצדיק ויתור על הנוחות הזו. ואולי זה לא מנותק מהעובדה שהציבור שנוטה למחזר משתייך לעשירונים המבוססים יותר
המכונות, גם אם יגיעו באלפיהן כמו שבמשרד להגנת הסביבה עדיין מאמינים, לא יפתרו את הבעיה הזו: לעיתים משתרך לפניהן תור, לפעמים הן נתקעות ותקולות, ולעיתים מגיע אספן "מקצועי" עם עגלות גדושות ועכשיו לך תחכה עד שהמכונה תסיים לבלוע את הקציר היומי או השבועי שלו.
במשרד להגנת הסביבה בנו על המודל האירופי, ובאמת עולה השאלה למה שם זה עובד וכאן לא. תשובה אפשרית: כי התרגלנו. אולי אם ברחובות ברלין היו פזורות מיחזוריות במשך עשרות שנים גם הגרמנים לא היו ששים להתייצב עם הבקבוקים מול המכונה בסופר.
השאלה היא מה עושים עכשיו. להחזיר את הגלגל לאחור לא בא בחשבון. המיחזוריות אולי נתנו הרגשה טובה לאזרח הממחזר, אבל מבחינה סביבתית הן היו במידה רבה אשליה: בהיעדר תמריץ כספי בדמות פיקדון, נתוני המיחזור האמיתיים של הבקבוקים המשפחתיים בישראל היו נמוכים דרמטית מכל המדינות המפותחות. רוב הבקבוקים הגיעו להטמנה או, גרוע מזה, לטבע הפתוח ולים.
מצד שני, חייבים להנגיש בחזרה לציבור הרחב את האפשרות למחזר. כן, גם בחינם, בלי לקבל את כספי הפיקדון ששילם. אסור לצמצם בחזרה את חוק הפיקדון, אבל צריך לפתוח בפני הציבור שני מסלולי מיחזור: מי שרוצה יוכל להגיע לסופר ולקבל את כספי הפיקדון, ומי שמעדיף להימנע יוכל לוותר על כספו ולמחזר בנוחות קרוב יותר לבית. איך? איפה? זה דורש פתרונות יצירתיים, אבל פתרונות יצירתיים הם בדיוק הדבר שבשבילו אנחנו בוחרים מנהיגים וממנים פקידים מקצועיים.
צריך לפתוח בפני הציבור שני מסלולי מיחזור: מי שרוצה יוכל להגיע לסופר ולקבל את כספי הפיקדון, ומי שמעדיף להימנע יוכל לוותר על כספו ולמחזר בנוחות קרוב יותר לבית
המיחזוריות הגדולות שסתמו את המדרכות וחלקן הפכו למפגע סביבתי בפני עצמו כבר לא יחזרו לרחובות, אבל כשהייתי לאחרונה בסלובניה הבחנתי בתפוצה גדולה של מתקני מיחזור קומפקטיים, מעוצבים ונוחים, שאליהם הציבור מוזמן להשליך את הבקבוקים שלו.
אפשרות נוספת היא להציב מתקני מיחזור בנקודות אסטרטגיות שאליהן מגיע ציבור גדול על בסיס קבוע: ליד בתי ספר וגני ילדים, קניונים ומבני ציבור, או תחנות דלק שבהן הנהגים יוכלו למחזר את הבקבוקים ששמרו בתא המטען.
לכאורה האפשרות למחזר בחינם חותרת תחת ההיגיון של חוק הפיקדון, אבל כמו שאמר לי השבוע ידיד, "מה שלא הגיוני זה שהמדינה מכריחה אותי ללכת לסופר ולעמוד בתור בשביל לקבל 90 אגורות על שלושה בקבוקים. אני מעדיף לוותר על התענוג ועל הכסף ומצידי שהמשרד להגנת הסביבה יעשה בו שימוש למטרות סביבתיות. תנו למחזר בשקט, מה כבר ביקשנו?"
"לא הגיוני שהמדינה מכריחה אותי ללכת לסופר ולעמוד בתור בשביל לקבל 90 אגורות על 3 בקבוקים. אני מעדיף לוותר על התענוג ועל הכסף ומצידי שהמשרד להגנת הסביבה יעשה בו שימוש למטרות סביבתיות"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו