את התמונה הזאת אתקשה לשכוח: שבת בערב בדרך טריבונלי, המרכז ההיסטורי של נאפולי. את הרחובות והכיכרות שוטפים אלפי אנשים – צעירים ומבוגרים, נערות וקשישות, משפחות ורווקים.
נחיל עצום של איטלקים שמחפשים… מה בעצם? כלום ושום דבר: לבלוס חתיכת פיצה פשוטה ואלוהית, לשטוף אותה באפרול זול ומתקתק, לשוחח בקול רם, לצחקק עם חברים, להתחמק מווספה (אין כבר באמת וספות, אבל הכול פה נראה כמו וספה) מטורללת שקורעת את הסמטאות בלי להתחשב בזולת, ואולי גם להרביץ לעברה קללה עסיסית. לחיות.
זה היה בסוף החורף, האוויר היה סמיך, 8 בפברואר 2020. הסיבה שאני זוכר את הרגע הזה, את ההשתאות מנחילי האדם שמבקשים פשוט להיות נוכחים, נובעת בעיקר מהעובדה שרגע לאחר מכן זה נגמר. ב־12 בפברואר חזרנו לארץ, ב־13 בפברואר איטליה נסגרה למבקרים והקורונה הכתה בה במלוא העוצמה: גופות נרקבו בבתים, התושבים זימרו בייאוש מהמרפסות, שרר מצב חירום.
אלו היו – בקטן – "ימי פומפיי האחרונים" של העיר: חגיגות של שמחה פשוטה וחסרת דאגה רגע לפני שעשן הלבה המטאפורי היתמר מהר הווזוב – ושוטף את הכול באווירת מוות.
ב־12 בפברואר חזרנו לארץ, ב־13 בפברואר איטליה נסגרה למבקרים והקורונה הכתה בה במלוא העוצמה: גופות נרקבו בבתים, התושבים זימרו בייאוש מהמרפסות
פומפיי הסמוכה לכאן – העיר העשירה והנהנתנית עם מוסדות התרבות וסלוני התפנוקים המיניים שנחנקה מתחת לאפר הוולקני בהתפרצות של שנת 79 לספירה – היא לא רק סמל לחיים טובים ואסקפיזם, אלא תזכורת לכך שהכול זמני, אכול ושתה כי מחר נמות.
אולי משום כך בנאפולי לא מתעסקים בזוטות כמו ניקיון רחובות, תחזוקת מדרכות, זהירות בדרכים, יישור כבישים – וגם לא בחזית חלונות הראווה ובאיסוף הפחים. לא ברור בכלל איך העיר המסריחה והמטונפת הזאת מתנהלת, אבל לא רק שהיא מתנהלת – היא שומרת על קסמה הבלתי נתפס.
אחרי כל סיבוב בנאפולי אתה מרגיש צורך להתקלח – ולא רק בגלל אחוזי הלחות העצומים – אבל גם מתקשה לשבוע מהמראות. היא אולי העיר האירופאית היחידה שמחזירה משהו מהקסם של הערים ההמוניות מימי ההתכלבות של טיול־אחרי־צבא בדרום אמריקה.
"מנג'ה, מנג'ה פרגו"
בביקור הנוכחי בנאפולי, חג ה"פראגוסטו" (Ferragosto) הלאומי היה בעיצומו. החנויות היו סגורות, להוציא כמה בתי אוכל, אבל ההמונים חזרו לשטוף את הסמטאות הצרות של ה"סנטרו סטוריקו", שהוא למעשה המרכז העתיק הגדול ביותר באירופה, שמשתרע על 17 אלף דונמים של סמטאות צרות, בתי אבן עתיקים, כנסיות וכיכרות מפוסלות.
כהרפתקנים בעלי סטייה חמורה בשיקול הדעת, נכנסנו לעיר דווקא עם רכב. חנינו במקום אסור (הלו, היום חג, לא?) ושירכנו את דרכנו לעבר הדירה המהממת, מעל פיצרייה סורבילו, אחת הפיצריות המפורסמות בעולם, שבימים כתיקונם מייצרת תור של עשרות מטרים לתוך הסמטאות הסמוכות (הפיצרייה הייתה סגורה לרגל חופשת הקיץ).
אגב, היא טעימה בדיוק כמו הפיצות שלידה. לא יותר, לא פחות. הדירה, כמו נאפולי כולה, הייתה מקסימה ובלתי הגיונית בעליל. מעלית שלא עובדת, ג'קוזי ואורות צבעוניים של בית בושת באמבטיה וריח קרימינלי ממש של שום נדף מהמקרר.
בעלת הבית הייתה מקסימה ורצתה רק לעזור כל הזמן. היא כמובן הייתה בלתי יעילה באופן מקסים ושובה לב.
המומחים המקומיים במילאנו טוענים שהעיר בנויה כמו "לזניה" – שכבה על גבי שכבה על גבי שכבה. כל שכבה מייצגת כיבוש חדש שבנה על גב קודמיו. העיר הקדומה הזאת הוקמה על ידי היוונים כ"ניאפוליס" ("העיר החדשה") ונשלטה בין היתר על ידי הרומאים, המוסלמים, הסיציליאנים והספרדים – לפני שחזרה לידי הממלכה האיטלקית ב־1861.
העיר העתיקה בנויה כסוג של "איקס מיקס דריקס" של רחובות וסמטאות עמוסות בחנויות עם צ'צ'קס ושטויות של תיירים. 50% מהמתנות האלה הם פסלים שנראים כמו גרסאות בגדלים שונים של פלפלי צ'ילי אדומים ומסתלסלים. בכך הם תורמים לתחושה הכללית (הכוזבת) שהמטבח המקומי חובב מזון חריף במיוחד.
בפועל לא מדובר בצ'ילי כלל ועיקר, אלא בקורניצ'לו, קמע פופולרי בצורת קרן המוענק כמגן מפני עין הרע. בניגוד למזוזה, לקורניצ'לו אין חזות אחידה ואפשר להשתמש בו כמחזיק מפתחות, כשרשרת או כמעצור לדלת. המקומיים מזהירים שלא לקנות את הקמע לעצמך כי "אז זה עובד הפוך", כלומר, הקורניצ'לו דווקא מקרב אליך את עין הרע.
הבן שלי בדק ומצא שלמרבה ההפתעה מותר לעשות דילים: כל אחד רוכש עבור השני ואז מתחלפים וזוכים בפרוטקשן מעין הרע. קומבינות נאפוליטניות. האוכל פה הוא מהזולים והטעימים. זה כמעט פשע לשבת במסעדות יוקרה.
כל אוכל רחוב שדגמתי היה טעים יותר מאשר המסעדה הסמי־פלצנית שבחרנו לערב הפרידה, עם מפות השולחן והצלחות המתחלפות (שאגב, הייתה זולה פי שניים מכל מסעדה תל אביבית ממוצעת).
בכל פינה צץ לו אוכל רחוב טרי וזול. אפשר לבלות יום שלם רק בנשנושים. אפשר לבלוס אותם בהליכה או בישיבה על שולחן מתנדנד (לעולם אל תנסו לייצב שולחן נאפוליטני – זה מקרה נדיר שבו אשכרה הרצפה ולא הרקדנית אשמה).
המלצרים לא מפסיקים לשדל אותך לשבת דווקא אצלם, "מנג'ה, מנג'ה, פרגו" ("לאכול, לאכול, בבקשה"), ואם רמזת להם שכבר אכלת – הם לא יהססו לביים עלבון. אחד מהם אפילו צעק לנו באנגלית רצוצה, "ככה אתם בוגדים בי?"
כדורי "מוצרלה די־בופאלו", המוצרלה המקומית, מוגשות בטמפרטורת החדר (אסור להחזיק במקרר, מסבירים המקומיים. היא חייבת להיאכל טרי בתוך 24 שעות) – ומטפטפת חלב כשנוגסים ממנה ("זה נורמלי", מסבירים לתיירים שמכתימים עצמם כמו ילדים קטנים).
אגב, ה"בופאלו" אינו התאו או הביזון המוכר לנו – אלא זן של פרה מקומית. את המרקם של המוצרלה קשה לתאר, הוא פשוט מושלם מדי. הגרניטה נמכרת בדוכני הפירות ובניגוד לברד המגעיל והמוכר בצבעי הזרחן – היא מתפוצצת מטעמי מלון ולימון אותנטיים.
הגרניטה נמכרת בדוכני הפירות ובניגוד לברד המוכר בצבעי הזרחן – היא מתפוצצת מטעמי מלון ולימון אותנטיים. למבוגרים יש גרסאות אלכוהוליות של הגרניטה, שעולות פחות
למבוגרים יש גרסאות אלכוהוליות של הגרניטה, שמשום מה עולות פחות מגרסאות הבתולין. בכלל, אלכוהול פה זה כמו מים. שניים וחצי אירו לאפרול שפריץ, ארבעה אירו לכוס יין טובה – ופתאום אפילו הקירות המתקלפים מסביב נראים מפתים.
הפיצה היא כמובן מלכת העיר. כאן היא נולדה וכאן היא לעולם לא תמות. חובבי הפיצה האמריקאית, או הישראלית, העבה והעשירה בגבינה נוטים להתאכזב כשהם דוגמים את הפיצה הנאפוליטנית לראשונה.
ראשית, מקובל פה לקמץ בגבינה כדי לא לפגום באיזון הטעמים. שנית, תוספות הפיצה נוזלות כשמרימים את המשולש ויש לקפלו ולאכול אותו "כמו מעטפה". אחרי שמתרגלים למרקם הנוזלי הזה, הטעם פשוט ושמימי – ממש כמו המקום עצמו.
יש כמובן גרסאות נוספות כמו פיצה עם אנשובי, שאשכרה מריחה כולה כמו אנשובי, פיצת ארבע הגבינות שנוזלת מכל כיוון אפשרי וה"פיצה פריטה" – פיצה מטוגנת, שהיא בעצם פסטל נוטף שמן ממולא בריקוטה ובגבינת פרובולה, מעין מוצרלה מעושנת.
האחרונה יורדת ישר לטוסיק ולירכיים, אבל המילוי כל כך טעים שפשוט אי אפשר להפסיק לאכול. לקינוח, עוד קצת בצק עם הספוליאטלה – המאפה המקומי עם הקפלים הממולא בקרם.
הפיצה היא כמובן מלכת העיר. כאן היא נולדה וכאן היא לעולם לא תמות. חובבי הפיצה האמריקאית, או הישראלית, העבה והעשירה בגבינה נוטים להתאכזב כשהם דוגמים את הפיצה הנאפוליטנית לראשונה
הגשם ובדלי הסיגריות נדבקים לכפכפים
לא בדקתי את זה מדעית, אבל נדמה לי שנאפולי אינה מקום לרגישים לגלוטן, למכורים לדיאטה, לצמחונים, לטבעונים, לרגישים ללקטוז, לפריקים של "אל תיגע לי באוכל", למחפשים שקט ושלווה (או מוסיקה קלאסית) כרקע לארוחת הצוהריים, או בקיצור – לאניני הטעם. את העיר הזאת טורפים עם העיניים ועם הפה, כמו חיות.
הלחות גורמת לכולם להידבק לכולם, וכשיורד גשם טרופי – לפתע פתאום ללא התרעה – המים שוטפים את בדלי הסיגריות אל החורים הקטנים בבלטות העקומות בכביש, ונשארים שם שעות ארוכות (או נצמדים לכפכפים של העוברים ושבים).
כשמרימים עיניים מהמדרכות והמזללות, ארכיטקטורה משגעת מתגלה מכל עבר: כל בניין בגוון אחר, כל מרפסת מעוטרת באופן שונה ולאורך הסמטאות המובילות אל הגבעות נמתחת כביסה לייבוש, כמו בסצנה קולנועית. וכך, "הלזניה" המקומית מתגלה באלפי צבעים לאור השמש.
אין סדר ואין הגיון. נדמה לי שגם אין צורך בחוקי שימור כי הכול לשימור. קשה למצוא בעיר הזאת אבן אחת מודרנית באמת. מדובר במקום כל כך עתיק ומשומש שקשה לחשוב על תקציב הגיוני כדי לעשות פה סדר, לצבוע ולשחזר את הקירות המתקלפים, לתקן את הכבישים או להסדיר מעבר למוניות, למשל.
כשמרימים עיניים מהמדרכות והמזללות, ארכיטקטורה משגעת מתגלה מכל עבר: כל בניין בגוון אחר, כל מרפסת מעוטרת באופן שונה ולאורך הסמטאות המובילות אל הגבעות נמתחת כביסה לייבוש
אלה, אגב, הוזמנו בזו אחר זו כדי לחלץ אותנו אל שדה התעופה, ונתקעו בזו אחר זו מאחורי "שיירת הלוויה" שעברה ברחובות העיר העתיקה באותה השעה. וכמו שנותנים כאן כבוד לאוכל, כך גם למתים.
השיירה נראתה בדיוק כפי שהייתם מצפים ממנה, כמו בסרט אילם: ארון קבורה שחור בתוך מכונית שחורה אלגנטית, מאחוריה צועדת בחורה עטופה בשחורים, מאופרת בכבדות, פניה נוטים הצדה בצער אך היא בוכה חרש, ללא קול ונתמכת בידי בחור צעיר, כנראה בנה.
מאחוריהם השתרכו בדממה נדירה שיירת אבלים שקטה. ופתאום, משמעת. כולם בלבוש שחור אחיד, כולם זזים הצדה בדממה, האופנועים הקולניים והחצופים מדוממים מנוע וכל המלצרים בדוכנים, אלה שעומדים באמצע הסמטה 24 שעות ומשדלים אותך באגרסיביות לשבת אצלם (גם אם מלא עד אפס מקום) זזים הצדה.
והמוניות? ביטלו בזו אחר זו, או אולי אפילו לא טרחו להגיע מלכתחילה, לעולם לא נדע. איכשהו התפצלנו והגענו לשדה התעופה בשתי מוניות נפרדות. בדרך חלפנו על כל הפיצריות שכבר לא נאכל בהן כי כבר אין מקום וזמן. מלמעלה נפרד מאיתנו לשלום וזוביוס, ההר האכזר שעל מורדותיו הגרנו זיעה בטיפוס מתפתל שבוע קודם לכן.
"נו, אבא", אמרו הילדים החצופים, "יש לך עוד הזדמנות אחת להגיד שלנאפולי יש קסם בלתי נתפס, ואז שחרר כבר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם