הבחירות בפתח ופוליטיקאים מנסים לשפר עמדות. לא פשוט בעידן הזה להיכנס למסגרת שתרצה אותך כמועמד או מועמדת. במפלגות המסורתיות כמו הליכוד והעבודה יש פריימריז. לכאורה דלת פתוחה למועמדים, אך נראה שלחצות שם את קו הסיום זו משימה לא פשוטה למי שהחל אתמול או שלשום.

לא פשוט להיכנס למסגרת שתרצה אותך כמועמד או מועמדת. במפלגות המסורתיות כמו הליכוד והעבודה יש פריימריז. לכאורה דלת פתוחה למועמדים, אך נראה שלחצות שם את קו הסיום זו משימה לא פשוטה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

במפלגות כאלה צריך להשקיע זמן, כסף או? כן או להיות מקורב ליו"ר, כזה שהיו"ר חפץ ביקרו. יש שתי דרכים סלולות:

• האחת, להיכנס לרשימת ההמלצות של היו"ר או מי מטעמו.
• הדרך השנייה היא שריון, דרך מקובלת שמאפשרת ליו"ר להכניס מועמדות ומועמדים מטעמו וללא צורך בהצבעה בקרב המתפקדים.

בהזדמנות זו כמה מילים על השריונים. חברי מפלגות דמוקרטיות לא אוהבים שריונים, אבל הצליחו לשכנע אותם שאין ברירה אם רוצים להצליח בבחירות. בקיצור הם חיים בדיסוננס שצמח במהלך השנים – מפלגה דמוקרטית בהתאם לרוח היושב ראש.

ובואו נשוב אל המועמדים מטעם עצמם שמחפשים בית, ולא אחת אד הוק, כי הם מבינים שבדמוקרטיה הישראלית אפשר לנוע ממפלגה למפלגה באין מפריע. אלה גם אלה כבר צברו ניסיון כמו עידית סילמן, אורלי לוי אבקסיס, עמיחי שיקלי ועוד. מועמדים שמונו על ידי ראש המפלגה בתקווה שיביאו עוד מנדטים ולאחר הבחירות מאיימים בפרישה, מנהלים מגעים עם מפלגות יריבות, ולא אחת זה מצליח להם.

המעניין הוא שדווקא אלה מצליחים למשוך את תשומת הלב, בפוליטיקה הישראלית שנעה כל הזמן על חודו של קול. הנבחרים הניידים, אם אפשר לכנות אותם כך הם סחורה טרייה בשוק, סחורה שקל לרכוש אותה במחירים זולים. כבר אין צורך במה שכונה פעם כלנתריזם, כינוי לעגני למי שחצה גבולות, אלא מתייחסים אליהם כאל שחקנים ושחקניות שמחפשים במה לעצמם.

מועמדים שמונו על ידי ראש המפלגה בתקווה שיביאו מנדטים ולאחר הבחירות מאיימים בפרישה, מנהלים מגעים עם מפלגות יריבות, ולא אחת זה מצליח להם. דווקא אלה מצליחים למשוך את תשומת הלב

ואחרי ההקדמה הארוכה הנה התמונה המאפיינת את הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות. פוליטיקה שמתבססת על שמות של בני אדם, שמתחרים אלה באלה על תשומת הלב הציבורית בעיקר ברשתות החברתיות. השיח האלים והמבזה מזכה אותם בנקודות פוליטיות שמתורגמות בסקרים לכוח ולעיתים גם מחזקים את כוחם בבחירות.

אז אם הכל אישי והכל מתבסס על בריתות אד הוק, מה קורה עם האידאולוגיה? האם מי מהמועמדים, בין אם בינם לבין עצמם ובין עם כמפלגות, מוטרדים מהסיבה שלשמה הם מנהלים קרבות ומלחמות? התשובה לא  מובנת מאליה.

התשובה לא מובנת מאליה, שכן בשורה התחתונה יש לא מעט עשייה שמקורה ברעיונות לטוב משותף, אלא שאלה באים מארגונים אזרחיים שמוצאים כר נפלא לפעולה באינסוף נבחרי הציבור שמחפשים רעיונות.

זה חיבור שהתאים תמיד ומתאים היום יותר מכל. הפוליטיקאים נאבקים על מקומם בכנסת, ונציגי החברה האזרחית ממתינים ליום שאחרי הקמת הממשלה ומשווקים את הרעיונות שלהם לטיפול בחלשים, באקלים ובעוד רעיונות כיד הדמיון.

אם הכל אישי והכל מתבסס על בריתות אד הוק, מה קורה עם האידאולוגיה? האם מי מהמועמדים, בין אם בינם לבין עצמם ובין עם כמפלגות, מוטרדים מהסיבה שלשמה הם מנהלים קרבות ומלחמות?

במילים אחרות, הבחירה אינה קשורה לשרות שנקבל כאזרחים. האם זה טוב לנו? האם כך כדאי שנתנהל? התשובה היא כן, זה המצב, אבל כדאי להתחיל להפנים את התופעה ולחשוב על פוליטיקה של הסכמות. פוליטיקה שבה מרגע הבחירה ברור לנבחרים שהם משרתי הציבור ופועלים מטעמו.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.