בליל 31 ביולי 2015 הושלכו בקבוקי תבערה אל עבר שני בתים בכפר הפלסטיני דומא שמדרום לשכם. במקום פרצה שרפה שהביאה למותם של סעד דוואבשה, פעוט בן שנה וחצי, ושל הוריו סעד וריהאם דוואבשה. אחמד דוואבשה, בן משפחה נוסף שהיה אז בן ארבע, נפצע קשה. על קירות ביתה של המשפחה רוססו מגן דוד וכתובות "יחי מלך המשיח" ו"נקמה".
שבע שנים לאחר מכן, דחה ביום חמישי האחרון בית המשפט העליון את ערעורו של עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה. לפני שנתיים הרשיע אותו בית המשפט המחוזי מרכז, וגזר עליו שלושה מאסרי עולם מצטברים ועוד 20 שנות מאסר בפועל. על אף הקמפיין הציבורי שבן אוליאל הריץ במקביל להליכי הערעור בעליון, השופטים נותרו נאמנים לקביעות עובדתיות ומשפטיות מובנות מאליהן, והותירו את הרשעתו ואת עונשו על כנם.
בן אוליאל נעצר כחצי שנה לאחר הרצח, והועבר לחקירת שב"כ. הוא שתק בחקירתו במשך 17 ימים. לאחר מכן הופעלו נגדו "אמצעים מיוחדים" – המונח המכובס והרשמי לעינויים. בן אוליאל נשבר והודה ברצח. בחקירה שנייה שנערכה בסמוך לאחר מכן הוא הודה בשנית. 36 שעות לאחר מכן, בחקירה שכבר לא כללה "אמצעים מיוחדים", בן אוליאל הודה בשלישית. בעקבות זאת הוא ערך מעין שחזור בזירת הרצח, ובימים הבאים הודה פעמיים נוספות ברצח.
בית המשפט המחוזי קבע כי שתי ההודאות הראשונות – שהשמיע בן אוליאל בעת שעבר עינויים – אינן קבילות. לעומת זאת, נקבע כי ההודאות שבאו בימים שלאחר מכן הן קבילות, ומשמשות ראיות מרשיעות. שאלת קבילותן של הודאות אלה עמדה במוקד ערעורו של בן אוליאל לבית המשפט העליון.
פסק דינו של העליון, שאישרר את קבילותן של ההודאות שבן אוליאל הודה לאחר שפסקה הפעלת ה"אמצעים המיוחדים" נגדו, עורר ביקורת מכיוונים שונים. מעניינת במיוחד הודעת הוועד הציבורי נגד עינויים – ארגון המתויג כ"שמאלני" והפועל בכל ימות השנה נגד מדיניות שב"כ להפעיל אמצעים אלימים בחקירות כלפי פלסטינים.
"ההחלטה להותיר אדם בכלא על סמך הודאה שנגבתה בעינויים היא ליקוי מאורות של ממש", מסר הוועד, "למרות חומרת המעשים שבהם מואשם בן אוליאל ולאסון הכבד שנגרם למשפחת דוואבשה, ראוי היה שבית המשפט היה נותן משקל מכריע לעובדה שבטרם הודה בן אוליאל במעשים הופעלו כלפיו שיטות חקירה הכרוכות בעינויים קשים וממושכים, דבר שכבר ידוע כי לא פעם מביא להודאות שווא של נחקרים במעשים שלא ביצעו".
"ראוי היה שבית המשפט היה נותן משקל מכריע לעובדה שבטרם הודה בן אוליאל במעשים הופעלו כלפיו שיטות חקירה הכרוכות בעינויים קשים וממושכים, דבר שכבר ידוע כי לא פעם מביא להודאות שווא של נחקרים"
הטענה הזו כלפי בית המשפט העליון מתעתעת ואינה מוצדקת. בניגוד לרושם שעשוי לעלות מהגינוי המוסרי, ההודאה שמסר בן אוליאל ושהביאה להרשעתו איננה הודאה שהוצאה ממנו בעינויים. ההודאות שמסר במהלך השימוש ב"אמצעים מיוחדים" כלפיו נפסלו.
העמדה הערכית שלפיה על רשויות החקירה בישראל לחדול לחלוטין, בכל מצב ובכל תנאי, מהפעלת "אמצעים מיוחדים" היא עמדה הראויה להישמע. אך הקונצנזוס הציבורי והמשפטי בישראל תומך, בעת הזו, בשימוש בעינויים במצבים של "פצצה מתקתקת". כל עוד השימוש בעינויים איננו פסול לחלוטין, אין כל הצדקה להימנע משימוש בהם כלפי מחבלים יהודים, תוך המשך הפעלתם כלפי מחבלים פלסטינים.
שאלה אחרת היא השאלה האם העינויים הופעלו כלפי בן אוליאל בשל "הגנת הצורך" – דהיינו, מצב של "פצצה מתקתקת" וצורך קריטי להוציא מידע מהחשוד, שעשוי להציל חיים – או במסגרת הליך של חקירה פלילית רגילה כביכול, תוך שהמוטיבציה היא להביאו להודות בביצוע עבירה שכבר בוצעה. שב"כ טען במהלך במחוזי כי החקירה הייתה אכן "חקירת צורך".
השאלה הזו הייתה יכולה להיות השאלה הרלוונטית והמוצדקת במשפטו של בן אוליאל, אם אכן ההודאות שהודה במסגרת החקירה שבה עונה אכן היו נחשבות קבילות. אך כאמור, לא זה המצב. ההודאות הנגועות נפסלו, וההודאות שעליהן הסתמכו התביעה ובית המשפט היו הודאות שנמסרו ללא עינויים.
השאלה האם העינויים הופעלו כלפי בן אוליאל בשל "הגנת הצורך" הייתה יכולה להיות רלוונטית, אם אכן ההודאות שהודה במסגרת החקירה שבה עונה אכן היו נחשבות קבילות. אך כאמור, לא זה המצב
דוקטרינת "פרי העץ המורעל"
בן אוליאל נעצר ב-1 בדצמבר 2015, חמישה חודשים לאחר הרצח. חקירותיו החלו מייד, ואולם כאמור הוא שתק ב-17 הימים הראשונים לחקירתו. ב-17 בדצמבר בשעת לילה החלה "חקירת צורך" בעניינו, שנמשכה עד שבע בבוקר למחרת וכללה אמצעי עינוי. בעשר בבוקר התחדשה החקירה ונמשכה עד שלוש אחר הצהריים, ללא "אמצעים מיוחדים".
ב-19 בדצמבר התקיימה חקירה נוספת, ללא עינויים, ובה מסר בן אוליאל הודאה נוספת. בניגוד להודאותיו מהיומיים הקודמים, התביעה ביקשה לראות בהודאה מחקירה זו ראיה קבילה – אך בית המשפט המחוזי פסל אותה בשל סמיכותה ל"חקירות הצורך".
בערבו של יום 19 בדצמבר נערכה חקירה נוספת, שבה הודה בן אוליאל פעם נוספת, ובלילה התקיים השחזור בשטח. ביומיים הבאים נערכו לבן אוליאל חקירות נוספות, לרבות בדיקת פוליגרף, והודאותיו במהלכן נמצאו גם הן קבילות.
בערבו של יום 21 בדצמבר החלה "חקירת צורך" נוספת – שבה שוב הופעלו כלפי בן אוליאל אמצעי עינוי. מיד אחרי פגש בן אוליאל לראשונה את סנגורו, שהיה באותה העת עו"ד (כיום ח"כ) איתמר בן-גביר. בסמוך לאחר מפגש זה ביקש בן אוליאל לחזור בו מהודאותיו.
טענתו העיקרית של בן אוליאל בערעורו הייתה כי יש לפסול כל הודאה שניתנה לאחר שהופעלו נגדו "אמצעים מיוחדים", כל עוד המעונה נמצא במעצר ובשליטת הגורם המענה. אשר לעצם הפעלת האמצעים הללו, טענו סנגוריו של בן אוליאל כי לא היו אלה "חקירות צורך" של ממש מאחר שלא היה מדובר בנסיבות של "פצצה מתקתקת", אלא אך רצון עז של שב"כ לפענח את הרצח בדומא.
טענתו העיקרית של בן אוליאל בערעורו הייתה כי יש לפסול כל הודאה שניתנה לאחר שהופעלו נגדו "אמצעים מיוחדים", כל עוד המעונה נמצא במעצר ובשליטת הגורם המענה
השופט יוסף אלרון, שכתב את פסק הדין בערעור, דחה את הטענה בדבר "פסילה אוטומטית" של הודאות שנמסרו לאחר שפסקה הפעלת ה"אמצעים המיוחדים". "הסנגורים מבקשים מאיתנו לאמץ בנסיבות אלה, על רקע עקרונות חוקתיים, את תורת פרי העץ המורעל. אולם דוקטרינה זו נדחתה במשפט הישראלי, גם במסגרת הלכת יששכרוב".
גם התיקון לפקודת הראיות, שהוביל שר המשפטים גדעון סער, והמקרב את דיני הראיות הישראליים לגישה האמריקאית, אינו קובע כלל של פסלות אוטומטית של ראיות עוקבות או נגזרות, אלא מעניק שיקול דעת לבית המשפט, תוך עריכת איזון בין שיקולים נוגדים. תיקון זה לחוק נלקח בחשבון על ידי השופטים בהחלטתם בשבוע שעבר, אך גם בו לא היה כדי לסייע לבן אוליאל.
גם התיקון לפקודת הראיות שהוביל סער, והמקרב את דיני הראיות הישראליים לגישה האמריקאית, אינו קובע כלל של פסלות אוטומטית של ראיות עוקבות או נגזרות, אלא מעניק שיקול דעת לבית המשפט
כבר לפני 60 שנה פסק העליון כי העובדה שהודאה ראשונה הושגה באמצעים פסולים, אינה פוסלת את קבילותה של הודאה שנייה, שנמסרה לאחר שהוסרה השפעת הגורמים שהביאו לפסילת ההודאה הראשונה.
אלרון קבע כי ההודאות המאוחרות, שנעשו במנותק מהפעלת האמצעים המיוחדים, קבילות הן בהתאם לפקודת הראיות והן בהתאם להלכת יששכרוב, שהתקבעה ב-15 השנים האחרונות כהלכה המנחה לעניין פסלות ראיות שהושגו שלא כדין.
משנקבע כי ההודאות המאוחרות מהוות ראיות קבילות, הדרך לדחיית הערעור הייתה סלולה, שהרי משקלן בהוכחת אשמתו של בן אוליאל היה משקל מכריע. זאת, נוכח "סימני האמת" שכללה הודאתו, הפרטים המוכמנים שאותם ידע, והשחזור המפורט שערך לחוקרים בשטח.
לאחר שחזר בו מהודאתו ניסה בן אוליאל לטעון כי למד את הפרטים הללו מהתקשורת, אך טענה זו הופרכה באופן יסודי על ידי שופטי המחוזי. משכך, השורה התחתונה היא זו: "קביעת בית המשפט המחוזי שהתביעה הוכיחה ברף הנדרש במשפט הפלילי כי בן אוליאל הוא זה אשר ביצע את הפיגוע בדומא – בדין יסודה".
ועם זאת, נותר אלרון מוטרד מהמסר שעלול לעלות מפסק הדין הזה כלפי רשויות החקירה – כאילו הפעלת עינויים אסורה רק על הנייר, אך במציאות מתקבלת על-ידי בתי המשפט. "על גופי החקירה לדעת כי אמצעים חריגים ייבדקו בסופו של יום בזכוכית מגדלת ויעמדו במוקד בחינת קבילותן של ההודאות אותן מסר הנאשם", כתב.
"על גופי החקירה לדעת כי אמצעים חריגים ייבדקו בסופו של יום בזכוכית מגדלת ויעמדו במוקד בחינת קבילותן של ההודאות אותן מסר הנאשם"
לאחר מתן פסק הדין הזה, מוצדק ככל שיהיה, נותרת בכל זאת השאלה פתוחה: ממה רשויות החקירה, ובראשם שב"כ, יתרשמו יותר: מהצהרותיהם של שופטי העליון, או מהשורה התחתונה המעשית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנורק דברנו: בקבוק תבערה על אוטובוס בבקעה: https://news.walla.co.il/item/3528229
על פי הגורם, המחבלים עקבו עם רכבם אחר האוטובוס שהסיע חיילים. "לא ידוע אם הם ידעו שהם יורים באוטובוס של חיילים או אזרחים"
בן אוליאל עשה מה שערבים עושים כל יום, זרק בקבוק תבערה לתוך בית. בשום אופן לא רוצח!! אין לנו מדינה יהודית . זאת מדינה יהודונית, מדינת כל יהודוניה הפחדנים, שמרוב חלחלה מה יגידו הגויים, נותנים יד לעינוי וענישה בלתי מידתיים בעליל, של יהודי טוב, שגם אם עבר עבירה, בשום פנים לא רצח בזדון! עלילת דם של פרקליטות במדינת ישראל ש"בית המשפט", אישר. וזאת כשלרוצחי תינוקות יהודיים בזדון, מתייחסים בסלחנות יתרה ומספקים להם בנות יהודיות למען ישתעשעו. חנופה פחדנית לערבים על גבו של נער יהודי! מתביישת במדינת ישראל! מתביישת ששירתי בצה"ל שלש וחצי שנים! כמו לשאר הציבור בישראל, יש לי אפס אמון, בבתי המשפט ובמערכת החוק העלאק "ישראלית"!