בשנת 2011 הממשלה בראשות סילביו ברלוסקוני חוקקה חוק שזכה לכינוי "אנטי-ורוניקה". חוק שאיפשר שינוי סעיף בחוק הירושה, אשר נועד לנטרל את יכולתה של גרושתו הטריה, ורוניקה לריו, לאחד אחזקות עם ילדיהם המשותפים ולהשתלט על זרוע מרכזית בעסקיו.

ב-2011 הממשלה בראשות ברלוסקוני חוקקה חוק שכינויו "אנטי-ורוניקה". חוק שאיפשר שינוי סעיף בחוק הירושה ונועד לנטרל את גרושתו הטריה, ורוניקה לריו, מאיחוד אחזקות עם ילדיהם המשותפים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זה היה החוק הפרסונלי מספר 38 שברלוסקוני וממשלותיו חוקקו במהלך הקריירה הפוליטית שלו בשורה ארוכה של חוקים. חוקים הנוגעים לדיני מעצר, הליכי ניהול משפט, מיסוי ועבירות מס וכמובן, ניהול זכויות שידור והקצאתן לזכיינים פרטיים, ליבת אימפריית העסקים של ה"אביר" (כינוי שהוצמד לו עם השנים).

משנת 1994, עם כניסתו המטאורית לחיים הפוליטיים האיטלקיים, "האביר" דאג לכרוך באופן מוחלט את הפרסונה שלו עם מפעלו הפוליטי ויותר מכך, כרך כל התקפה עליו ועל מעלליו, כאילו היו מתקפה, ולא פחות מכך, עלבון, על מחנה שלם.

מבלי להתעכב יתר על המידה על 20 שנות שלטונו של "האביר", ותוך הדגשה שאין כאן ניסיון להשוואה מלאה בין נתניהו לברלוסקוני ובין ישראל לאיטליה, יש בהחלט מה ללמוד מהניסיון האיטלקי ומתוצאותיה ההרסניות של הפרסונליזציה של תפקיד ראש הממשלה. תוצאות דומות כבר הפכו חלק פתולוגי מהפוליטיקה בישראל ורבות אחרות עוד מחכות לנו מעבר לפינה.

רשימת התהליכים שנערמו על הפוליטיקה האיטלקית תחת הברלוסקוניזם ארוכה ולא תמיד פשוטה להבנה ללא היכרות מעמיקה עם המציאות הכאוטית האיטלקית.

מ-1994, עם כניסתו המטאורית לפוליטיקה האיטלקית, "האביר" דאג לכרוך באופן מוחלט את הפרסונה שלו עם מפעלו הפוליטי, וכל התקפה עליו ועל מעלליו – כאילו היו מתקפה, ולא פחות מכך, עלבון, על מחנה שלם

מספר תהליכים מרכזיים וניכרים יצלצלו כמוכרים לאוזן ישראלית. ביניהם:

• השטחת הדיון הפוליטי-ציבורי לרמה הפרסונלית.
• השתלחות אלימה במערכת המשפט (36 הליכים משפטיים כנגד ברלוסקוני משנת 1994).
• ירידה באיכות הייצוג הפרלמנטרי.
• התגברות השחיתות במסגרת הרשות המבצעת והמחוקקת.
• הזנחת שורה ארוכה של נושאים הקשורים למדיניות פנים וחוץ.
• יצירת אשליה של יציבות ופעילות הממשלה דרך מערך יחסי ציבור משומן וממומן.
• קיטוב קיצוני בתוך החברה האיטלקית סביב הפרסונה של ברלוסקוני.
• ולבסוף, והחמור מכולם, הקמתו של מנגנון הכפוף לראש הממשלה, העוסק באיסוף מידע על יריבים פוליטיים ויריבים פוליטיים פוטנציאליים ומנגח בכלים שונים (סחיטה או השחרה תקשורתית) מאחורי הקלעים.

באותה שנת 2011, סילביו ברלוסקוני התפטר מתפקידו לאחר לחץ מסיבי של האיחוד האירופי (ציר מרקל-סרקוזי) ומאז לא כיהן באיטליה ראש ממשלה אחד שזכה בבחירות.

מיד לאחר ברלוסקוני הונחת טכנוקרט בשם מריו מונטי, לאחריו אנריקו לטה מונה כפשרה בין מפלגתית, מתיאו רנצי סילק את לטה ללא בחירות, ג'וזפה קונטה הונחת מהאקדמיה לאחר שלא נמצא מועמד מוסכם בין ראשי המפלגות הגדולות, ומריו דרגי הוזעק על ידי הנשיא מטרלה לאחר שממשלת קונטה השיגה מענק אסטרונומי מאירופה, מבלי שהכוחות הגדולים באיטליה היו מעורבים בחלוקת השלל.

בסיכומו של דבר, במשך 11 שנים איטליה מונהגת על ידי מנהיגים שלא הוצגו לבוחר במהלך הבחירות כראשי ממשלה מיועדים.

כיום איטליה היא דוגמא קלאסית למדינה שמנסה להתאושש מחורבן המערכת הפוליטית שלה על ידי אדם אחד שניצל מומנטום תמיכה עממית רחבה, ופגע ביסודות הדמוקרטיה על מנת לדאוג לענייניו האישיים ולהמשיך לאחוז בהגה השלטון ויהיה מה. ברלוסקוני שלט ברשות המבצעת, ייתר את הרשות המחוקקת, וניהל קרב-דמים עם הרשות השופטת מבלי שבחל בשום אמצעי.

כיום איטליה היא דוגמא קלאסית למדינה שמנסה להתאושש מחורבן המערכת הפוליטית שלה ע"י אדם אחד שניצל מומנטום תמיכה עממית רחבה, ופגע ביסודות הדמוקרטיה כדי לדאוג לענייניו האישיים ולהיאחז בשלטון

בנימין נתניהו הוא לא אדם מושחת, אלא פוליטיקאי שהושחת על ידי האובססיה האישית שלו לשלטון ולמנעמיו. שנת השלטון של ממשלת בנט-לפיד, הוכיחה שהמאבק של נתניהו הוא לא אידיאולוגי וגם לא פוליטי.

תפריט הביצועים של ממשלת בנט-לפיד הגישה לישראלים כלל מהלכים רבים שעולים בקנה אחד עם מה שנתניהו הציג, לכאורה, כמשנתו האידיאולוגית. המשתנה היחיד היה היעדרותו של נתניהו ממשרד ראש הממשלה. ועל כן "רק לא ביבי" הוא פועל יוצא של "רק ביבי".

בדומה לברלוסקוני, גם נתניהו משטח את הדיון הפוליטי לגלקסיה חד ממדית הסובבת סביבו. הוא משתלח במערכת המשפט באופן חסר תקדים, פוגע באיכות הפרלמנטרים הנבחרים בליכוד ובכלל מטעמים פנים-מפלגתיים, כראש ממשלה הזניח שורה ארוכה של נושאי פנים וחוץ מטעמי הישרדות פוליטית, יצר אשליה של יציבות ועוצמה שלטוניות באמצעים של יחסי ציבור, תרם לקיטוב החברה הישראלית יותר מכל מנהיג אחר לפניו, ועד היום מנהל מנגנון לא רשמי של פרופגנדה ודמוניזציה של כל מי שלא מיישר קו עם צייתנות מוחלטת למנהיגותו.

בדומה לאיטליה, גם בישראל כל המפה הפוליטית יישרה קו עם הדיאלקטיקה (שלא לומר הרטוריקה) שאינה יכולה להיחלץ מהתייחסות אובססיבית לאדם אחד. מעבר לכל הנזקים המתוארים לעיל, היעדר דיון פוליטי-אידיאולוגי מהותי, המכיל בתוכו את הבעיות והאתגרים של ישראל, מסוכן לקיומה הדמוקרטי לא פחות מכל הנגזרות האחרות של תופעת נתניהו.

הרל"ביזם היא לא גחמה שנולדה מאנטיפתיה לבנימין נתניהו. זוהי עמדה הנובעת מהבנה בסיסית שפרסונליזציה של תפקיד ציבורי וממלכתי היא הרסנית לחברה דמוקרטית. כאשר בראש הרשות המבצעת יושב אדם אשר מנתח את פעולותיו המקצועיות דרך עדשה סובייקטיבית ואגוצנטרית, ובהרחבה, שואב למחול השדים האלו את שלוש הרשויות של המשטר הדמוקרטי, התוצאה היא הזנחה מתמשכת של האינטרסים הכלליים-ציבוריים. כלומר, אלו שאינם עולים בקנה אחד עם הצרכים האישיים שלו עצמו.

כשבראש הרשות המבצעת יושב אדם שמנתח את פעולותיו המקצועיות דרך עדשה אגוצנטרית, ושואב למחול השדים את 3 רשויות המשטר הדמוקרטי, התוצאה היא הזנחה מתמשכת של האינטרסים הכלליים-ציבוריים

"רק לא ביבי" הוא צד אחד של משוואה שבצידה האחר יש את ה"רק ביבי", שנולד לפניו. הגוש החוסם והמחרים הראשון הוצהר ונחתם על ידי המפלגות שהצהירו שישבו בממשלה "רק תחת בנימין נתניהו". אין כאן ביצה ותרנגולת, יש כאן כרונולוגיה ברורה. החרם והסירוב נולדו קודם בצד אחד ויצרו קבוצה "מצורעת" בפוליטיקה הישראלית שהייתה במשך שנים שק החבטות ולמעשה הגורם המאחד היחיד של הכת הביביסטית.

איתן לרר, יועץ ארגוני שחי על הקו איטליה-ישראל. מכור לפוליטיקה כצופה מן הצד. מאמין שמי שלא חופר - לא מוצא.