פריכות מהווה מושג קריטי בהערכות מצב של קמפיין בחירות. הוא מבטא את ההסתברות לכך שאדם שהביע את עמדתו בסקר דעת הקהל אכן יצביע באותה עמדה או בכלל יגיע לקלפי. אמר שהוא בעד כחול-לבן, למשל, אבל לא יבוא להצביע, כי הוא לא בטוח ולא בא לו ולגם כבר לא איכפת לו.

פריכות היא מרכיב קריטי במיוחד כאשר מדובר במפלגות חדשות שהורכבו באישון לילה, וחלקן מבוססות על הרכבה אסטרטגית ("רק לא ביבי", למשל) ולא על בסיס אידאולוגי או תפישתי.

לדוגמה, כחול לבן שזורה מחלקי מפלגות לא קשורות, פרט לרעיון הכללי להעיף את נתניהו. "המחנה הדמוקרטי" שזורה בחוט מאוד דק שהוא אהוד ברק ואנשיו, עם ניצן הורוביץ ואנשי מרצ יחד עם גברת שאיש לא יודע מה עמדותיה בשם סתיו שפיר. וגם בימין אכן נפלה "שלכת", כפי שהתבטא אחד ממנהיגנו.

והרי לנו סיטואציה שבה מתקיים לראשונה בהיסטוריה הפוליטית שלנו מועד ב', עם אוסף גדול של מפלגות אד-הוק שלגביהן מושג הפריכות הופך להיות דרמטי.

אז ננסה לנתח את הפריכות הזאת.

בהסתכלות ממעוף הציפור, לחרדים, ובכלל במפלגות הדתיות, אין פריכות. ההיפך: יש התגייסות. הכול עובד דרך בתי הכנסת והקהילות והרבנים וכיוצא באלה. כולם מתייצבים ומצביעים ויותר מכך. הליכוד ידוע באי-פריכותו, שכן הפך כבר מזמן לביתו של חלק ניכר מהציבור הישראלי, בית שהשמאל מאוד מתקשה לערער – ואולי אף בגלל קמפיינים לא נכונים, מצליח אפילו להדק אותו.

במרכז שמאל, המצב אחר. ההצבעה לכחול-לבן היא בעיקרה אסטרטגית – אנטי נתניהו. אין לכחול-לבן קונספט פוליטי מאחד שכולנו נשכבים על הגדר למענו. כחול-לבן, שמנסה לשדר "סימני רבין", לא מזכירה במאומה את יצחק רבין ומפלגת העבודה שלו. לבטח לא את רבין האנליטי, הזהיר – ומעל הכול, האמין גם בעיני מצביעי הימין-מרכז.

מידת הפריכות של כחול לבן גדולה ביותר גם בסקרים הרשמיים ובעיקר בסקרים פרטיים שאני עושה מול האנשים בסופרמרקט ובתחנות האוטובוס והרכבת. הערעור הוא כמעט תמיד בכיוון של "הצבעתי כחול-לבן אבל עכשיו אני לא בטוח", או "אולי אצביע למחנה דמוקרטי או ליברמן או אפילו עבודה". בכיוון ההפוך כמעט ואין אמירות כאלו.

אלה סימנים רעים מאוד. כדאי לקברניטי כחול-לבן לשים לב לכך שכן, מידת הפריכות היא בסביבות 20% (לפחות) – כלומר, אם 20 אחוזים מאלה שהעידו בסקרי דעת קהל שיצביעו לכחול-לבן, לא יצביעו למפלגה הזאת שוב, המפלגה תרד ל-25-24 מנדטים.

אם גם נזכור שבמועד א' אבדו קרוב ל-200 אלף קולות (בעיקר מהימין) בגלל ששלוש מפלגות ימין לא עברו את אחוז החסימה, ואם נניח שכל המפלגות האלו יהיו בסיבוב הבא בתוך הליכוד או גופי ימין אחרים, המשמעות הינה ש-25 מנדטים במועד א' או בסקרים האחרונים שקולים ל-23-24 מנדטים במועד ב'.

ואם נניח ש-14 מנדטים של העבודה-גשר יחד עם המחנה הדמוקרטי, ויחד עם ליברמן עם 10 מנדטים שהם פריכים למדי (להערכתי הוא לא יעבור 8 מנדטים) ימליצו על כחול לבן – מגיעים בדוחק ל-59 ממליצים במקרה הטוב, כולל 11 של הרשימה המשותפת.

לעומת זאת, אם ליברמן הפריך יקבל רק 8 מנדטים, אז נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא בלי שום טובות מליברמן או כל מי שזומם להצילו ברגע הקריטי. (יש גם כמה כאלה. והרי הכול כאן אסטרטגי וחצי מקרי. אפשר למנות לפחות 30 ח"כים שמעולם לא ביטאו השקפת עולם פוליטית כלשהי, ואין להם שום בעיה לעבור לכאן או לשם).

ולכן, "עוצמה יהודית" היא המפלגה שתקבע את גורל הבחירות. היא, ולא מפלגתו של ליברמן.

אם "עוצמה יהודית" בראשות איתמר בן-גביר תעבור את אחוז החסימה או תימנע מריצה – ואנשיה יצביעו לאחת המפלגות בימין – הבחירות הללו יוכרעו לטובת הימין. נתניהו יודע זאת ולכן יעשה הכול שכך יקרה.

* * *

לפריכות יש שתי תרופות שאינן מוציאות זו את זו (כלומר צריך להפעיל את שתיהן): האחת – להפיק תפישה פוליטית שיש בה לפחות מרכיב מהותי אחד חדש; והשניה – להדריך את ראשי הקמפיין של כחול-לבן לחלץ קטעים "כריזמטיים" בני 20-30 שניות מנאומי החוצות של מנהיגיה.

כל מנהיגי כחול-לבן אינם בנויים עדיין להפיק כריזמה מול מצלמה או באולפן מול מצלמה. זאת יכולת נלמדת ולוקח שנים עד שרוכשים אותה, אם בכלל. ליצחק רבין היה במאי מקצועי, שחר סגל, שעבד איתו שעה שלמה כל יום על הופעה מול מצלמה. יכול להיות שסגל עוד בשטח – עוד לא מאוחר. אם כי, ספק אם יש שם מישהו שמקשיב.

שני האלמנטים הללו – תפישה פוליטית ומקטעים כריזמתיים – הורצו בבחירות 92' ובחירות 2009 בחודש האחרון של הקמפיינים. הם שיצרו את השינוי והביאו לניצחון של רבין וציפי לבני. שניהם השתחררו מול קהל גדול וכמו נולדו מחדש ומנהיגותם יצאה לאור. צלמים מיומנים צילמו את הכנסים ההמוניים הללו, ואסטרטגים חילצו במשך שעות ארוכות את השניות הקריטיות. ואלה השניות ששודרו.

אני אומר זאת, משום שבשני הקמפיינים האלה נוצר שינוי ביחסי הכוחות מול הליכוד מיד עם יצירת השינוי הזה באופן הרצת הקמפיינים.

לצערנו, כל האסטרטגים שמריצים כיום את מפלגות המרכז והשמאל, לא הריצו קמפיין לאומי מימיהם (קמפיין על השלטון ולא על מפלגת ביניים), ומצד שני, נתניהו עצמו מריץ את הקמפיין הלאומי החמישי שלו. זה בערך כמו קרב איגרוף בין קסיוס קליי וסטיבן הוקינג.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב