החלטת בל"ד לפרק את הרשימה המשותפת ולהתמודד בבחירות הקרבות באופן עצמאי התקבלה בתדהמה מהולה בזעם על ידי רוב הפרשנים והמשקיפים הפוליטיים המזוהים עם מתנגדיו של בנימין נתניהו.

החלטת בל"ד לפרק את הרשימה המשותפת ולהתמודד בבחירות הקרבות באופן עצמאי התקבלה בתדהמה מהולה בזעם על ידי רוב הפרשנים והמשקיפים הפוליטיים המזוהים עם מתנגדיו של בנימין נתניהו

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי הוותיק של עיתון "הארץ", כתב למשל שהרשימה המשותפת "החליטה ברגע האחרון לאבד עצמה לדעת" וכי הצעד של בל"ד יזניק את גוש המפלגות התומכות בנתניהו לעבר המנדט ה-62 או ה-63 שלו.

בן כספית, הפרשן הפוליטי של "מעריב", הגדיר את התמודדותה העצמאית של בל"ד כ"חדשות טובות לנתניהו", ואילו השר לשעבר חיים רמון התנבא בפסקנות: פרישת בל"ד מהרשימה המשותפת תעניק לנתניהו "שלושה מנדטים במתנה".

הדעה הכללית בקרב הפוליטיקאים המשתייכים למפלגות המרכיבות את הקואליציה היוצאת, וגם בקרב הפרשנים המצדדים בהן, הייתה שבל"ד ביצעה מעשה התאבדותי. אל הקביעה הזאת התלוותה כמובן גם אצבע מאשימה כלפי ראשיה: התאבדותכם הורגת גם את התקווה להותיר את נתניהו ושותפיו באופוזיציה גם בכנסת הבאה.

ייתכן מאוד שההערכות והניבויים הללו אכן יתבררו, בבוקרו של ה-2 בנובמבר, כנכונים ומדויקים. אלא שגם אם זה מה שיקרה, נראה כי שרשרת ההערכות והניבויים המושמעים עתה – ועוד יותר מהם, ההאשמות המוטחות בבל"ד – נובעים מליקוי יסודי בחשיבה הפוליטית של הליברלים והפרוגרסיביים שבין מתנגדי-נתניהו, דהיינו תומכי יש עתיד, מפלגת העבודה ומרצ: את פרישת בל"ד מהרשימה המשותפת הם בוחנים בעיניים יהודיות ובהתאם לאינטרסים של הציבור היהודי-ליברלי, תוך התעלמות מוחלטת ממצבה ומצוקותיה של החברה הערבית בישראל.

שרשרת הניבויים וההאשמות המוטחות בבל"ד – נובעים מליקוי בחשיבה הפוליטית של הליברלים והפרוגרסיביים בין מתנגדי-נתניהו, הבוחנים את פרישתה מהרשימה המשותפת בעיניים יהודיות

גם דבקותו הטוטאלית בפרדיגמה הפוליטית המכונה "רק לא ביבי" מעוותת את ראייתו של המחנה הליברלי. הדבקות בפרדיגמה הזאת הובילה בשנה האחרונה גם את מרצ וגם את מפלגת העבודה לזניחת כל עמדותיהן ועקרונותיהן לטובת ישיבה בממשלה-ללא-נתניהו, המקדמת בכל התחומים החשובים מדיניות שאינה שונה במאומה ממדיניותו של נתניהו.

בל"ד, בצעד הנראה כאילו-התאבדותי, הודיעה להם השבוע כי אינה מוכנה להמשיך ולנהוג כמותן. היא הסיקה, לכן, שעליה להיפרד מהפרדיגמה המרעילה את המציאות הפוליטית הישראלית מזה שנים אחדות.

לכאורה, צעדה של בל"ד אכן יכול להצטייר כמעשה של התאבדות פוליטית. מפלגה המיוצגת בכנסת כבר למעלה מ-25 שנים, שבעבר הלא-רחוק זכתה לייצוג של שלושה חברי-כנסת, ושבתקופות שונות מילאה תפקיד חשוב באיתגור השיח הפוליטי הן בתוך החברה הפלסטינית בישראל והן בזירה הפרלמנטרית הכלל-ישראלית – מחליטה לפתע להיפרד משותפיה ולצאת לדרך חדשה ומסוכנת. דרך שעלולה להסתיים הרבה מתחת לאחוז החסימה.

אך את צעדה של בל"ד אפשר לראות גם כמעשה נועז, הכרוך בשבירת מוסכמות ופרדיגמות (חוץ מפרדיגמת "רק לא ביבי"), המכבידות על הקלת מצוקותיה של החברה הפלסטינית בישראל. מה שהיום נראה כמעשה התאבדות אולי יצטייר בעתיד כצעד שתרם להצלתה של הפוליטיקה הערבית בישראל.

הדבקות בפרדיגמת "רק לא ביבי" הובילה את מרצ והעבודה לזניחת עמדותיהן ועקרונותיהן לטובת ישיבה בממשלה-ללא-נתניהו, המקדמת בכל התחומים החשובים מדיניות שאינה שונה במאומה ממדיניותו

החברה הפלסטינית בישראל שרויה במשבר קשה, אולי הקשה ביותר בתולדותיה מאז השנים הראשונות שלאחר הנכבה. למרות העלייה ברמת החיים שלה, על אף העלייה המרשימה ברמות ההשכלה של בניה ובנותיה ובניגוד לרושם שיוצרת הנוכחות הבולטת שלהם באוניברסיטאות ובמקומות הבילוי, במרכזי הקניות ובענפי השירותים, בקרב הצוותים הרפואיים ובכל פינה של הפרהסיה הישראלית – החברה הערבית בישראל סובלת ממצוקות רבות, המכלות יום אחר יום את כוחותיה ומשאביה. השתוללותם של ארגוני הפשע, על האלימות המטורפת המתלווה אליה, היא ביטוי בולט, אך לא יחיד, של המצוקות הללו. הדרך ללא מוצא אליה נקלעו המפלגות הערביות היא ביטוי אחר שלהן.

ארבע המפלגות הפוליטיות הבולטות הפועלות בחברה הערבית – חד"ש, תע"ל, בל"ד ורע"ם – שבויות בעשורים האחרונים, לפני ואחרי הקמתה של הרשימה המשותפת, בידי תפיסה פוליטית שפשטה את הרגל. תפיסה זאת – אותה ניתן לכנות "תפיסת הגוש החוסם" – נוצרה לפני בדיוק שלושים שנה, למחרת הבחירות בהן מפלגת העבודה בראשותו של יצחק רבין ניצחה את הליכוד שבראשות יצחק שמיר. חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות שייצגו אז את החברה הערבית, הוזמנו על ידי רבין להצטרף אל גוש המפלגות שחסמו את דרכו הפרלמנטרית של הליכוד לשלטון.

הניסוי של רבין היה מוצלח: ראש הממשלה הרבה להפגין יחס של כבוד כלפי שותפיו הערביים ואלה גמלו לו בנאמנות פרלמנטרית כמעט-מוחלטת; עבור המפלגות הערביות, ליצירת הגוש החוסם היה גם דיבידנד מדיני רב חשיבות: ההכרה ההדדית בין ישראל ואש"ף והסכמי אוסלו.

4 המפלגות הפוליטיות הבולטות בחברה הערבית – חד"ש, תע"ל, בל"ד ורע"ם – שבויות בעשורים האחרונים בידי תפיסה פוליטית שפשטה את הרגל. תפיסה שניתן לכנותה "תפיסת הגוש החוסם"

ב-37 השנים שחלפו מאז רציחתו של רבין (שהגוש החוסם הזה, אגב, היה בין הגורמים שהניעו את רוצחו לירות את שלוש היריות בכיכר), הפוליטיקה הישראלית השתנתה בצורה רדיקלית. שום דבר בפוליטיקה הישראלית של היום אינו דומה למערכת הפוליטית של 1995, חוץ מדבר אחד, שנותר פחות או יותר יציב – שאיפתם של הפוליטיקאים הערבים להחיות את אותו גוש פרלמנטרי חוסם מלפני שלושים שנה.

ככל שחלפו השנים והתרבו מערכות הבחירות לכנסת, כך הלכה השאיפה הזאת והפכה ליותר ויותר אנכרוניסטית. הגזענות האנטי-ערבית, שבימי רבין עוד הייתה חבויה מתחת לשכבות עבות של בושה, פרצה במלוא עוזה אל מעל לפני השטח. התבטאויות אלימות ובוטות כנגד חברי-הכנסת הערבים, שבימי רבין נאמרו אם בכלל רק בחדרי-חדרים, השתלטו היום על כל אולפני הטלוויזיה.

מרבית המפלגות הציוניות המבקשות היום לחסום את הליכוד – להבדיל ממפלגת העבודה ומרצ שביקשו לחסום אותו ב-1992 – מסתייגות בעצמן משיתוף-פעולה עם מפלגות ערביות. ומה שחשוב מכל – ההבדלים המדיניים הבולטים שהיו קיימים ב-1992 בין הליכוד לבין מתנגדיו, ושהובילו לחתימה על הסכמי אוסלו, נעלמו לחלוטין. שאיפתו של הליכוד לשמר את העליונות היהודית בין הירדן לים מקובלת היום גם על מרבית המפלגות המתנגדות לו.

היחיד מבין הפוליטיקאים הערביים שהפנים את השינויים הללו, ובמיוחד את זה האחרון, היה מנסור עבאס, יו"ר רע"ם. אך מסקנתו – לחתור להשתלבות בקואליציה גם עם נתניהו וגם עם מתנגדיו – החריפה עוד יותר את המשבר בו שרויה הפוליטיקה הערבית בישראל.

הסכמתו של מנסור עבאס במשא-ומתן עם יאיר לפיד ונפתלי בנט לוותר על כל התביעות הלאומיות שהפוליטיקה הערבית נלחמה עליהן מאז ומתמיד פילגה עוד יותר את החברה הערבית בישראל.

הסכמתו של מנסור עבאס במשא-ומתן עם יאיר לפיד ונפתלי בנט לוותר על כל התביעות הלאומיות שהפוליטיקה הערבית נלחמה עליהן מאז ומתמיד – פילגה עוד יותר את החברה הערבית בישראל

היחס המזלזל שכמעט כל שותפי רע"ם לקואליציה היוצאת הפגינו כל אימת שעבאס וחבריו דרשו ליישם את ההבטחות שניתנו להם בתחומים הכביכול לא-לאומיים; מסע ההכפשה הגזעני חסר-התקדים שהליכוד ושותפיו ניהלו נגד רע"ם ונגד ח"כ עבאס לכל אורך כהונתה של ממשלת בנט-לפיד; ושתיקתם של חברי הכנסת של מרצ, מפלגת העבודה ויש עתיד לנוכח המסע הזה – כל אלה העמיקו עוד יותר את המשבר.

ואף על פי כן, עם התפזרותה של הכנסת ה-24 ולקראת הבחירות לכנסת ה-25 התברר כי ראשי חד"ש ותע"ל, ולא רק ראשי רע"ם, ממשיכים לשאוף להקמתו של גוש חוסם.

החרפת המשבר הפנימי בחברה הערבית וחוסר ההתאמה שבין המציאות לבין השאיפות הפוליטיות של המפלגות הפועלות בה, הובילו קבוצות שונות של אזרחים ערבים למסקנות פוליטיות שונות, שמכנה משותף אחד לכולן – הימנעות מהשתתפות בבחירות הקרבות. חלקם – בגלל כישלונה של רע"ם לחולל שינוי של ממש במצבם; אחרים – בגלל אובדן אמון כללי במערכת הפוליטית הישראלית; ורבים אחרים כדי להעניש את המפלגות הליברליות – יש עתיד, העבודה ומרצ – על שהפקירו את המפלגות הערביות למסע הגזעני הפרוע של הליכוד ושותפיו.

זה הרקע להחלטה הנועזת, הכביכול התאבדותית, שבל"ד קיבלה השבוע. בעוד חד"ש ממשיכה לדבוק באסטרטגיית הגוש החוסם ומסרבת להתחייב שלא להמליץ על לפיד לראשות הממשלה, בל"ד מבקשת להתוות לציבור הערבי דרך חדשה שתצליח, אולי, להוציא אותו מייאושו ולאפשר לו השתלבות, מסוג חדש לחלוטין, בפוליטיקה הישראלית. לא כחלק מהשמאל היהודי, שספק רב אם עדיין קיים, אלא כמפלגה המייצגת מיעוט לאומי, דורשת למצות עד תומה את אזרחותם הישראלית של בני המיעוט וגם מחפשת שותפים יהודיים לקידום הדרישה הזאת.

בל"ד מבקשת להתוות לציבור הערבי דרך חדשה שתצליח, אולי, לחלצו מהייאוש ותאפשר לו השתלבות מסוג חדש בפוליטיקה. לא כחלק מהשמאל היהודי, שספק אם עדיין קיים, אלא כמפלגה המייצגת מיעוט לאומי

ביום שישי האחרון, בזמן שכספית, ורטר ורמון נופפו כלפי בל"ד באצבעותיהם המאשימות, התראיין השר עיסאווי פריג' באחד מערוצי הטלוויזיה ונשאל על הפילוג ברשימה המשותפת. פריג', שמכיר היטב את הלכי-הרוח בחברה הפלסטינית בישראל, העריך ש"בל"ד תהיה הפתעת הבחירות האלה".

השר עיסאווי פריג': בל"ד תפתיע בבחירות@EsawiFr pic.twitter.com/lBWL6nku1h

— דמוקרטTV (@Democrat_TV) September 16, 2022

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".