נחרדתם לראות את איתמר בן-גביר מתארח בתיכון "בליך" כאורח מן המניין, או את ההתלהבות שהפגינו כמה חניכי צופים למראהו? הורים, יש מה לעשות. כאמהות ואבות לילדים וילדות במערכת החינוך, אנחנו לא יכולים עוד לעמוד מנגד, ועלינו להשמיע קול ברור איפה שאפשר.

מסתבר שהרעות החולות מגיעות ממקומות פחות צפויים. עיריית תל אביב מנהיגה מדיניות הפרדה בבתי הספר ובגנים בין ילדי ישראלים לילדי פליטים, רובם ממוצא אפריקאי.

מסתבר שהרעות החולות מגיעות ממקומות פחות צפויים. עיריית תל אביב מנהיגה מדיניות הפרדה בבתי הספר ובגנים בין ילדי ישראלים לילדי פליטים, רובם ממוצא אפריקאי

העיריה מתרצת את המציאות החמורה הזאת בטיעון בירוקרטי שהילדים לומדים בבית הספר באזור הרישום שבו הם גרים. אבל התוצאה של המדיניות העירונית הזו היא מציאות שבן גביר ודומיו היו חותמים עליה בשמחה. למעשה, בתי ספר נפרדים הייתה אחת הדרישות שהעלו בזמנו שפי פז ואילת שקד לממשלה בנושא הפליטים בישראל.

איך אפשר להיות אשת חינוך ולהישאר אדישה לנוכח רגשות הילדים שחווים על בשרם יום יום דחייה, בכך שהם הולכים לבית ספר שבו רק ילדים ממוצא מסוים, בלי אף ישראלי? שהם לומדים בחוויה יום-יומית כי שחור אינו שווה ללבן ואסור שיהיה שווה לו? איך אפשר להיות איש חינוך ולחשוב שיש ילדים וילדות  שחשובים פחות, שכבודם חשוב פחות?

"מה המשמעות המעשית של בית ספר שבו לומדים תלמידים מרקע אחד בלבד? התשובה היא: לגדול בניכור מתמיד, בתחושת השפלה, זרות ונידוי. המשמעות היא פגיעה ביכולת להתפתח, להשתלב בתעסוקה כבגירים ולרכוש את כישורי החיים הנחוצים והמגיעים לכל צעיר וצעירה היוצאים ממערכת החינוך אל חייהם הבוגרים" pic.twitter.com/yg64BfX4vG

— א.ס.ף – סיוע לפליטים (@assaf_refugees) July 31, 2022

אי אפשר לחנך לסובלנות אם אנחנו לא מעוניינים להתמודד עם שוני. ואי אפשר לקרוא לעיר שלנו ליברלית אם בפועל קיימים בה בתי ספר שלומדים בהם רק ילדים שהוריהם פליטים או מהגרים, וילדינו, בעלי האזרחות, אף פעם לא פוגשים אותם. הקיום של בית ספר נפרד הוא חשוך, ושום טיעון בירוקרטי לא יכול להצדיק אותו. נשות ואנשי חינוך בתל אביב חייבים להבין שהם קמים בבוקר בידיעה שהם ממשים את חזונם של הגזענים מבין הח"כים שלנו.הגיע הזמן לחשבון נפש

גם ציבור ההורים בעיר תל אביב לא יכול לשתוק. אנחנו חייבים  לדרוש באופן ברור את ביטול ההפרדה בחינוך..

המאבק הזה הכרחי לא רק עבור ילדי הפליטים אלא גם עבור ילדינו. ילדים שגדלים במערכת חינוך שבה מובן מאליו ששחורים ולבנים לומדים ומשחקים בנפרד, הם ילדים שלא ישאלו שאלות קשות, ושגדלים לתוך מציאות מובנת מאליה של הפרדות, אפליה וגזענות. הם בטח לא גדלים במרחב הליברלי והמתקדם שנדמה לנו לפעמים שאנחנו, בתל אביב חיים בו. המרחב הזה הוא פיקציה, כל עוד יש הפרדה בבתי הספר.

איך אפשר להישאר אדישה לנוכח רגשות הילדים שחווים על בשרם יום יום דחייה, בכך שהם הולכים לבית ספר שבו רק ילדים ממוצא מסוים, בלי אף ישראלי? שהם לומדים בחוויה יום-יומית כי שחור אינו שווה ללבן

אנחנו ההורים לא יכולים להעמיד פנים שזה לא קורה, וגם נשות ואנשי החינוך בעיר חייבים להפסיק להסתכל לצד השני. אם לא נעשה משהו,שלא נתפלא כשהילדים שלנו ירוצו לחבק את בן גביר.

שרון ליבנה היא אמא ל-3 ממרכז תל אביב. ילדיה לומדים בבי"ס ביכורים בתל אביב. פעילה בקמפיין נגד הפרדה.