מלכים א, פרק כא:

בפרק הזה מביא התנ"ך לשיא את הסלידה ממלוכה שאין בה איזונים.
המלך אחאב רואה שטח קרקע יפה והוא חושק בו לעצמו.
השטח הזה שייך ל"נבות היזרעאלי". הכרם של נבות.
אחאב פונה לנבות ומבקש לקנות ממנו את הכרם שלו. המלך מבקש לקנות בכסף טוב ואף לתת אדמה אחרת במקום, אבל נבות לא מוכר

ג וַיֹּ֥אמֶר נָב֖וֹת אֶל־אַחְאָ֑ב חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִתִּתִּ֛י אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבֹתַ֖י לָֽךְ

יש כאן עקרון מעניין אותו מבטא נבות – אדמה של המשפחה לא מוכרים, גם לא למלך, ויש לכך גיבוי מיהוה. המלך, החזק, העשיר – לא יכול לכפות את רצונו על האדם הפשוט.

אחאב חוזר לארמונו, מתוסכל מהסירוב של נבות. אפשר להניח שהיו לו מקרים קודמים בהם לא גילו כלפיו התנגדות. הוא עצבני, שוכב במיטתו ומסרב לאכול. מלך אינפנטיל.

*  *  *

איזבל מזהה את מצב הרוח של המלך ושואלת אותו בעניין:

ה וַתָּבֹ֥א אֵלָ֖יו אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֑וֹ וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מַה־זֶּה֙ רוּחֲךָ֣ סָרָ֔ה וְאֵינְךָ֖ אֹכֵ֥ל לָֽחֶם

ואחאב מתבכיין על כך שנבות מסרב למכור את הכרם.
איזבל לא מוכנה לקבל את המצב שבו המלך נכנע לאזרח הפשוט ואומרת לאחאב:

ז וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֔וֹ אַתָּ֕ה עַתָּ֛ה תַּעֲשֶׂ֥ה מְלוּכָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל ק֤וּם אֱכָל־לֶ֨חֶם֙ וְיִטַ֣ב לִבֶּ֔ךָ אֲנִי֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ אֶת־כֶּ֖רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי

קום, תפסיק לילל, אתה המלך ועכשיו תחזור למלוך. אני אתן לך את הכרם של נבות.
מסתבר שזה לא חידוש ישראלי מודרני, שבו אשת המנהיג מתערבת בעניינים של המנהיג.

קום, תפסיק לילל, אומרת איזבל לאחאב. אתה המלך ועכשיו תחזור למלוך. אני אתן לך את הכרם של נבות. מסתבר שזה לא חידוש ישראלי מודרני, שבו אשת המנהיג מתערבת בעניינים של המנהיג

אחאב לא שואל שאלות, לא מברר עם אשתו מה היא מתכננת לעשות, לא מזהיר אותה. נוח לו לתת לה "לסדר" בשבילו את הכרם של נבות.
הוא שוכח שמלך/מנהיג אחראי לכל מה שקורה בממלכה ובמיוחד למה שקורה אצלו בארמון, והוא עוד ישלם על כך מחיר כבד.

*  *  *

איזבל, באמצעות מכתבים שהיא מוציאה עם חותם המלך, מארגנת משפט מבוים לנבות היזרעאלי, בו הוא מואשם ע"י שני עדים רמאים, באשמה כבדה מאוד – הוא קילל את אלוהים והמלך.

זקני העיר מבצעים את ההנחיות שקבלו מאיזבל, מביאים את נבות למשפט המבוים, מאשימים אותו בביזיון אלוהים והמלך. העדים הרמאים מעידים, הזקנים מקבלים את העדות, והעם סוקל את נבות למוות.

איזבל עושה שימוש במערכת המשפט כדי להשיג את מבוקשה. מסתבר שכאשר השופטים והבכירים בעם נתונים למרות של השלטון המרכזי, אין משמעות למשפט. הכול למראית עין.

איזבל עושה שימוש במערכת המשפט להשגת מבוקשה. מסתבר שכאשר השופטים והבכירים בעם נתונים למרות של השלטון המרכזי, אין משמעות למשפט. הכול למראית עין

בימינו, כאשר גוברים הקולות ליתר השפעה של גורמים פוליטיים על הרכבי השופטים בבית המשפט, חשוב לזכור את מה שקורה כאשר בית המשפט אינו עצמאי בהרכבו ובהחלטותיו.

*  *  *

עכשיו, כשנבות מת, הדרך סלולה בפני איזבל והיא פונה לאחאב:

טו וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ אִיזֶ֔בֶל כִּֽי־סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹ֑ת וַתֹּ֨אמֶר אִיזֶ֜בֶל אֶל־אַחְאָ֗ב ק֣וּם רֵ֞שׁ אֶת־כֶּ֣רֶם׀ נָב֣וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֗י אֲשֶׁ֤ר מֵאֵן֙ לָתֶת־לְךָ֣ בְכֶ֔סֶף כִּ֣י אֵ֥ין נָב֛וֹת חַ֖י כִּי־מֵֽת

זוכר שהבטחתי לך שאתן לך את הכרם? בבקשה, נבות מת. לך קח את הכרם.

אחאב אפילו לא מתעניין כיצד מת נבות. זה כל כך שקוף – אחאב יודע בדיוק מה קרה, אם כי לכאורה הוא בכלל לא מעורב כי הכול בוצע ע"י איזבל. מעניין מה היה אומר על זה יצחק רבין

אחאב אפילו לא מתעניין כיצד מת נבות. זה כל כך שקוף – אחאב יודע בדיוק מה קרה, אם כי לכאורה הוא בכלל לא מעורב כי הכול בוצע ע"י איזבל.
מעניין מה היה אומר על זה יצחק רבין?

בכל אופן, אחאב הוא לא רבין. הוא פשוט קם ויורד (כמה סמלי – יורד) והולך לקחת את הכרם:

טז וַיְהִ֛י כִּשְׁמֹ֥עַ אַחְאָ֖ב כִּ֣י מֵ֣ת נָב֑וֹת וַיָּ֣קָם אַחְאָ֗ב לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י לְרִשְׁתּֽוֹ

זהו. השחיתות השלטונית מגיעה לשיא.

מערכת המשפט משרתת את השלטון. אנשים מתים לכאורה בידי בית המשפט, ורכוש האדם הפרטי נתון לחלוטין לגחמות המלך והמלכה.

זהו. השחיתות השלטונית מגיעה לשיא. מערכת המשפט משרתת את השלטון. אנשים מתים לכאורה בידי בית המשפט, ורכוש האדם הפרטי נתון לחלוטין לגחמות המלך והמלכה

יהוה מחליט להתערב במהלך העניינים ושולח את אליהו לשיחה צפופה עם אחאב:

יז וַיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר ׃ יח ק֣וּם רֵ֗ד לִקְרַ֛את אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן הִנֵּה֙ בְּכֶ֣רֶם נָב֔וֹת אֲשֶׁר־יָ֥רַד שָׁ֖ם לְרִשְׁתּֽוֹ ׃ יט וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲרָצַ֖חְתָּ וְגַם־יָרָ֑שְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר לָקְק֤וּ הַכְּלָבִים֙ אֶת־דַּ֣ם נָב֔וֹת יָלֹ֧קּוּ הַכְּלָבִ֛ים אֶת־דָּמְךָ֖ גַּם־אָֽתָּה

הנה זה הגיע. המשפט שעד היום מהדהד כאשר באים להציג מצב שבו החזק מתעמר בחלש – הרצחת וגם ירשת?

יהוה מראש לא נותן לאחאב שום הנחות. אמנם הוא לא רצח בעצמו את נבות היזרעאלי. הרי איזבל בצעה את כל המהלך, ומי שבפועל רצחו אותו היו בני עירו – כל זה לא מעניין את יהוה. האצבע המאשימה עוברת דרך כולם ונצמדת למצחו של המלך – אתה רצחת!

הרי איזבל בצעה את כל המהלך, ומי שבפועל רצחו אותו היו בני עירו – אבל כל זה לא מעניין את יהוה. האצבע המאשימה עוברת דרך כולם ונצמדת למצחו של המלך – אתה רצחת!

כשאתה מנהיג, כשאתה מלך, אתה אחראי. אחריות לא ניתן להאציל למישהו אחר. זו מהות המנהיגות.

*  *  *

כשאחאב פוגש את אליהו, עוד לפני שאליהו פוצה את פיו, אומר לו אחאב:

כ וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ הַֽמְצָאתַ֖נִי אֹיְבִ֑י

אחאב מכנה את אליהו – אויבי. הנביא, נציג יהוה עלי אדמות, קול המוסר והאמת הוא האויב בעיני המלך.

והתשובה של אליהו חדה כתער:

וַיֹּ֣אמֶר מָצָ֔אתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה

כן אומר אליהו, מצאתי אותך, כי אתה מכור לעשיית דברים רעים בעיני יהוה.
אליהו, למרות שיהוה אמר לו להגיד לאחאב: "הרצחת וגם ירשת", לא עושה זאת.
הוא מבין שאין עם מי לדבר והוא מיד מטיח במלך את נבואת העתיד הקשה:

כא הִנְנִ֨י ֯מֵבִי אֵלֶ֨יךָ֙ רָעָ֔ה וּבִעַרְתִּ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וְהִכְרַתִּ֤י לְאַחְאָב֙ מַשְׁתִּ֣ין בְּקִ֔יר וְעָצ֥וּר וְעָז֖וּב בְּיִשְׂרָאֵֽל ׃ כב וְנָתַתִּ֣י אֶת־בֵּיתְךָ֗ כְּבֵית֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט וּכְבֵ֖ית בַּעְשָׁ֣א בֶן־אֲחִיָּ֑ה אֶל־הַכַּ֨עַס֙ אֲשֶׁ֣ר הִכְעַ֔סְתָּ וַֽתַּחֲטִ֖א אֶת־יִשְׂרָאֵֽל

אחאב שומע את הדברים הקשים ומיד מגלה צער וחרטה גדולים.
יהוה מאמין לכנות החרטה של אחאב ואומר לאליהו:

כח וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר ׃ כט הֲֽרָאִ֔יתָ כִּֽי־נִכְנַ֥ע אַחְאָ֖ב מִלְּפָנָ֑י יַ֜עַן כִּֽי־נִכְנַ֣ע מִפָּנַ֗י לֹֽא־֯אָבִי הָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל־בֵּיתֽוֹ

כלומר – אמנם שושלת אחאב תקבל את העונש הכבד, אבל זה יקרה לאחר מות אחאב עצמו.

*  *  *

ההשוואה לדויד המלך ונתן הנביא במקרה אוריה ובת-שבע (משל כבשת הרש) למקרה אחאב ונבות הכרמלי (הרצחת וגם ירשת?) מתבקשת.
בשני המקרים המלך מתחרט.

במקרה של דויד – הצבא משמש את המלך ואוריה ולוחמים נוספים מתים.
במקרה של אחאב – מערכת המשפט משמשת את המלך ונבות נרצח.

ההבדל הוא שדויד קיבל את נתן הנביא כיועץ חיוני ואילו אחאב קיבל את אליהו הנביא כאויב.

דויד, כמו כל שלטון, היה חוטא, אבל היה לו כבוד לנביא המייצג את המוסר והאמת.

אחאב, כמו כל שלטון, היה חוטא שראה בנביא אויב.

*  *  *

פרשה נבות הכרמלי מצליחה בסיפור כל כך קצר לבטא עקרונות שלטוניים הנכונים עד היום.

לכל אלה בשלטון הדמוקרטי הקמים על בית המשפט העליון ודורשים להכפיף אותו לגחמות הפוליטיקאים – כדאי שיקראו את הפרק הזה ויפנימו את הסכנה הכרוכה בכך

לכל אלה בשלטון הדמוקרטי הקמים על בית המשפט העליון ודורשים להכפיף אותו לגחמות הפוליטיקאים – כדאי שיקראו את הפרק הזה ויפנימו את הסכנה הכרוכה בכך.

לכל אלה הקונים אדמות מידי בעליהם בדרכי מרמה מגובים בזיופים המוצגים בבית המשפט – דעו שזה פשע.

כל אלה הרואים במשפט אויב – כדאי שיקראו את הפרק הזה ויחזירו את כלי ה-D9 לחנייה.

לכל אלה בשלטון שחושבים שכאשר עוולות מבוצעות ע"י הנשים שלהם או ע" מלחכי פנכה אחרים, אז הם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם – תחשבו שוב.

לכל המנהלים והמנהיגים שחושבים שהאצלת סמכויות כמוה כהורדה באחריותם – תחשבו עוד פעם.

עופר בורין הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. אל״מ (מיל) בחיל האוויר. בן 58, נשוי ואב לשלושה. כותב פרשנות אישית לתנ״ך.

הצטרפתי לזירת הבלוגים של "זמן ישראל". ממקומי כאשה חרדית למהדרין, מזכירה בבית ספר חרדי לגמרי –  אספר לכם על חיינו, אשעשע אתכם באנקדוטות מענינות, אעציב אתכם בסיפורים מכאיבים; נסתכל על השונה בינינו שהוא המון, נציץ על הדומה שגם הוא קיים, ו…מה עוד? מי יודע. נצא לדרך עם מידה של סקרנות והרפתקנות.

לעולם אין לדעת למה יוביל פוסט בעיתון ואנה יקח אותנו העיתון עצמו. אסתר קופמן אינו שמי האמיתי; אותו לא תדעו בשום פנים ואופן, זה מסוכן! כן, מסוכן ממש, מסיבות שעליהן נדבר בשבועות הבאים. שיהיה לכם למה לחכות.

אני אשה חרדית למהדרין, ואסתר קופמן אינו שמי האמיתי; אותו לא תדעו בשום פנים ואופן, זה מסוכן! כן, מסוכן ממש, מסיבות שעליהן נדבר בשבועות הבאים. שיהיה לכם למה לחכות

ובכן, זמן הוא זמן, אבל אפילו הזמן שלנו, כאן ביקום המקביל של החרדים, איננו הזמן שלכם. במה דברים אמורים? התאריך שאנו משתמשים בו לכל דבר וענין הוא תאריך עברי. תשרי, חשוון, כסלו שגורים בלשוננו ולא ינואר, פברואר, מרץ.

לוחות השנה התלויים בבתינו, יומנינו ויומני ילדינו, פתקי התזכורות שלנו לתורים או למפגשים, הכל מתוארך בתאריכים עבריים. אנחנו חוגגים ראש חודש ומתעלמים מהראשון; עכשו, למשל, יום ראשון, כ"ג באלול.

כ"ג באלול הוא לא רק תאריך יבש. אלול שולח קונטציה מיידית לחודש הרחמים והסליחות ולתקיעת שופר אחת כל בוקר אחרי תפילת שחרית. כ"ג באלול זה אומר קרוב מאד לראש השנה, ואם יום ראשון, זה אומר שאתמול בלילה התחילו, אצל אשכנזים, לומר 'סליחות'. בני עדות המזרח התחילו כבר בראש חודש אלול.

לתאריכים יש קונוטציות. כמו שיולי אוגוסט מריח לכם קיץ וחופשה, וספטמבר – תחילת לימודים, כמו שפברואר מרגיש לכם חורף ואפריל-מאי – אביב, כך לנו מריח אב – אבל על החורבן ואיסורים שונים למשך שלושה שבועות, כסלו – חנוכיה וסופגניות, ניסן – מרוץ מתיש של הכנות ונקיונות לפסח.

ההתנגדות לתאריך המקובל היא לא רק משום שהתאריך העברי מקורותיו בספרי הקודש ועל פיו יישק דבר, אלא משום שהתאריך האזרחי מתייחס לספירה ולישו, שאצל חרדים לא נוקבים בשמו אלא אומרים 'אותו האיש'

אילו חיינו ביקום מקביל לגמרי, כזה שלא נפגש כלל עם עולמכם, אפשר שלא היה בכך ענין. אבל היקומים נפגשים בנקודות רבות, וכאן מתחיל האקשן.

לימודים מתחילים בראשון לספטמבר, וזה יוצא כל שנה בתאריך עברי אחר. לפעמים קרוב מדי לראש השנה, כך שלא יספיקו ללמוד מספיק על חגי תשרי, ואז מקדימים את פתיחת שנת הלימודים במערכת החינוך שלנו.

לפעמים סוף יוני 'נופל' קרוב מאד לי"ז בתמוז; זו בעיה כי בתאריך הזה מתחילים שלושה שבועות של דיני אבלות על החורבן. צריך להקדים את החופשה או לאחר  את כל המחנות והקייטנות לסוף החופשה, כדי שיוכלו לשיר ולטייל. כאב ראש.

משכורות מקבלים בראשון לחודש, גם ברוב המערכות שלנו, וזה מחייב להחזיק יד על הדופק הכלכלי ולהתנהל בהתאם לתאריך 'ההוא'. טיסות, הזמנות קניות, תורים לרוב המרפאות, בדיקות – כל אלו מתוארכים ב'ינואר, פברואר', ולכן מצריכים 'תרגום'.

כשמזכירה קובעת לי תור טלפוני ומציעה לי תאריך, אני מבקשת ממנה לומר לי מתי זה בתאריך עברי, כי רק כך נוצרת לי ההרגשה הטבעית כמה זה קרוב ומה העומס שיש או אין לי בתאריך המדובר.

אני זוכרת שבהיותי בת 18 התיישבתי פעם ללמוד בעל פה את שמות החודשים האזרחיים לפי סדר, כי ראיתי שהם מתחילים להיות לי יותר ויותר נחוצים. אז אני יודעת אותם לפי סדר, ועם השנים נוצרה גם 'הרגשת' עונה וחג בקשר אליהם, אבל זה עדיין לא בא באותה הטבעיות של התאריך העברי. כמו שפה שניה, שגם אם מדברים בה היטב – פחות חושבים בה.

מה קורה בהזמנות לשמחות? יש שמציינים רק תאריך עברי, והרוב כותבים בסוגריים (12.10.2019 למניינם). מניינם… כי ההתנגדות לתאריך המקובל היא לא רק משום שהתאריך העברי מקורותיו בספרי הקודש (הגם ששמות החודשים לא מוזכרים בתורה, הם הובאו עם גולי בבל. חלק מהם מוזכרים בספרי המקרא המאוחרים) ועל פיו יישק כל דבר, אלא משום שהתאריך האזרחי מתייחס לספירה, מתייחס לישו שאצל חרדים לא נוקבים בשמו אלא אומרים 'אותו האיש'.

מעדיפים את התאריך העברי גם כדי לחזק את ההפרדה בין חיים חרדיים לחיים חילוניים, המכונים בשפה חרדית 'הרחוב'. גם חרדים שמדברים אידיש נוהגים כך כדי שהשפה השונה תרחיק אותם מהחילוניים ומהחילוניות

הסיבה השלישית שבגללה מעדיפים את התאריך העברי הוא כדי לחזק את ההפרדה בין חיים חרדיים לחיים חילוניים, מה שמכונה בשפה חרדית 'הרחוב'.

ההיבדלות וההפרדה שומרות על החינוך וחיי התורה והמצוות, מחנכים אליהן ומשקיעים בהן הרבה. חרדים שמדברים ביום-יום באידיש, ולא בעברית, נוהגים כך מאותו טעם: כדי שהשפה השונה תרחיק אותם מהחילוניים ומהחילוניות.

התאריך העברי אינו 'מתוכנת' קבוע כמו התאריכים שאתם מכירים. יש בו חודשים שהם לפעמים בני 29 יום ולפעמים בני 30. יש שנים שיש בהן 13 חודשים – שני אדרים, אדר א' ואדר ב', קוראים לשנים כאלו שנה מעוברת.

התאריך העברי הוא לפי מולד הירח (הקפת הירח את כדור הארץ), בעוד שהתאריך האזרחי לפי הקפת כדור הארץ את השמש, ובין שנת חמה לשנת לבנה (12 סיבובי ירח) יש הפרש של 11 יום.

היות שאת ההתאמה לעונות השנה קובעת שנת השמש, וביהדות המועדים מותאמים לעונות השנה, לכן פעם בכמה שנים מוסיפים חודש לשנה, והזמנים מסתדרים. אצל המוסלמים, שגם הם מתואמים עם הירח, המועדים 'נופלים' בכל פעם על עונה אחרת.

אז לכם היו בחירות באפריל ובספטמבר, לנו בניסן ובאלול. עוד מעט מגיעה אלינו שנת תשע"פ, נתראה בשבוע הבא!

אסתר קופמן, בת 43. מזכירה בבית ספר באזור המרכז, ואם לשבעה ילדים. השתיים הגדולות נשואות והיא כבר סבתא. אוהבת מאד לשחות, בעיקר חתירה, פעם חלמה להיות מדריכת שחיה. כנראה לא יקרה בגלגול הזה. הגדרת הזהות הראשונה שלה, בעיני עצמה, היא 'אשה'. לפני אמא, לפני חרדית. קודם כל אשה.