הידיעות על הסכם קרוב בין ישראל ללבנון על רישום הגבול הימי על מנת לאפשר לשתי המדינות קידוחי גז טבעי היו מוקדמות מדי, ולא היו צריכות להפתיע.

הנחות היסוד היו מבטיחות: לבנון שקועה במשבר כלכלי חסר תקדים, ופיתוח שדה גז מבטיח, שדה קאנא, עשוי להוציא אותה מהבוץ שלתוכו היא שוקעת. ישראל יכולה לכאורה להיות גמישה מול לבנון כי היא מעוניינת  לקדוח גז משדה כריש הסמוך, ואם כך השיקולים המעשיים של שני הצדדים עשויים להדריך אותם לעסקה.

הבעיה היא שלבנון איננה מדינה אלא מיליציה שיעית, ומה שנכון לגבי שיקולי מדינה לא בהכרח מדריך את שיקוליה. הייתי מוסיף שדווקא להפך: חזבאללה מעוניין בלבנון חלשה ולא מתפקדת, כי רק בלבנון כזאת, חזבאללה – הנתמך מאסיבית על ידי איראן – יכול לבסס את שליטתו על הארץ האומללה.

חזבאללה מעוניין בלבנון חלשה ולא מתפקדת, כי רק בלבנון כזאת, חזבאללה – הנתמך מאסיבית על ידי איראן – יכול לבסס את שליטתו על הארץ האומללה

בעקבות הידיעות על הסכם קרוב, יצאה מביירות הודעה ברוח חזבאללה שפירטה שורה של דרישות לתיקונים המוציאות את כל הרוח ממפרשי ההסכם.

ראשית, סירוב מוחלט לרישום גבול עם ישראל. מה שבישראל רואים כגבול, בלבנון רואים קו אדום שצפונה לו ישראל לא רשאית לפעול צבאית.

שנית, הקו האדום הזה כולל גם נתח משמעותי משדה כריש, שלגביו אין בישראל שום כוונה לוותר, ואבטחת הקידוחים בו היו כל הגיון המאמץ להגיע להסדר עם לבנון. יש דרישות לבנוניות נוספות המשתקות את יכולת ישראל להפיק גז משדה כריש כמו התניית קידוחי כריש בראשית קידוחי קאנא – שדה שעדיין לא נמצא.

אחרי ההודעה ברוח חזבאללה מיהרה שגרירת ארצות הברית בביירות להיפגש עם הנשיא מישל עאון, ובעקבות הפגישה יצאה מטעם הארמום הודעה מתונה בהרבה מההודעה הקודמת. בהודעה החדשה נאמר כי התיקונים של לבנון אמורים להיות "לשוניים", וכי הם יעסקו רק בשדה קאנא הלבנוני. כלומר: הדיפלומטיה האמריקאית לא מוותרת ללבנון המדינה וכי עכשיו זו חייבת להתמודד מול חזבאללה. דבר שלא יקרה.

מה הבעיה? כאמור, אנו עוסקים פה במיליציה ולא במדינה, שאותה מעניינים סיסמאות ואתוסים, ולא אינטרסים ממלכתיים. אנו נוהגים במיליציה כאילו היא מדינה, ונכשלים שוב ושוב – כמו המערב כולו – בהבנת מה עומד מולנו.

ראיתי שאחת הדרישות של ישראל היא לעשות טקס חתימה ממלכתי בנאקורה. זה מעיד כי הדרגים הפוליטיים שלנו – ובארצות הברית – לא יכולים להיגמל מטקסים, ובהקשר של חזבאללה זה גובל בהיעדר ראייה ריאליסטית של המזרח התיכון.

אחת הדרישות של ישראל היא לעשות טקס חתימה ממלכתי בנאקורה. זה מעיד כי הדרגים הפוליטיים שלנו לא יכולים להיגמל מטקסים, ובהקשר של חזבאללה זה גובל בהיעדר ראייה ריאליסטית של המזרח התיכון

בנוסף לכך, יש לזכור כי מאז החלו השיחות בתיווך האמריקאי פרצה מלחמת אוקראינה. למה שרוסיה תסייע לארצות הברית בקידום עניין כלשהו – בייחוד אם הוא נוגע בעקיפת הלחצים הרוסיים על אירופה בעניין הגז?

כעת, יש חשש שמחלוקת רישום הגבול הימי עם לבנון יהפוך לסכסוך שבעא חדש, והפעם יותר אפקטיבי מבחינת חזבאללה, כי הפעם מדובר בשטח אסטרטגי קריטי לישראל.

אז מה עושים? יש לכך תשובה אבל היא רלוונטית רק אחרי שישראל וארצות הברית יפנימו את טיבה של הבעיה, ולא ישגו בדמיונות.

התשובה היא לנתק את המו"מ מהדיפלומטיה הרשמית ולהעביר אותה לחברות הגז בעלות הזיכיונות. בצד הלבנוני מדובר בחברת טוטאל הצרפתית ובצד הישראלי בחברת אנרג'יאן היוונית.

ששתי החברות האלה יחלקו ביניהן חלוקה ג'נטלמנית את אזורי הקידוח, כאשר הדיפלומטיה הרשמית חבויה עמוק בצללים. מכיוון שחזבאללה הוא ארגון מושחת, גם קצת שלמונים לכיסים כאלה או אחרים לא יזיקו.

ששתי החברות יחלקו ביניהן את אזורי הקידוח, כאשר הדיפלומטיה הרשמית חבויה עמוק בצללים. מכיוון שחזבאללה הוא ארגון מושחת, גם קצת שלמונים לכיסים כאלה או אחרים לא יזיקו

אחרי שהחברות יסכימו ביניהן הן ייגשו לממשלות הרלוונטיות כדי לחתום על החוזים. מכיוון שזאת עצת חינם, אני לא מניח שתתקבל ברצינות.

זה עשוי לפתור את בעיית כריש/קאנא, אבל לא את הבעיה הבסיסית של חזבאללה הקשורה בבעיה האיראנית, ועל זה ברשומה נפרדת.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.