הרעיון שלהיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה בן לפחות 2500 שנה ומקורו כנראה ב"תולדות המלחמה הפולופנזית" שכתב תוקידידס. מרק טווין טען בהומור שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה אבל היא לפעמים מתחרזת. בין אם אנחנו סבורים שמדובר בלופ דטרמיניסטי שאין לנו עליו שליטה או בנטייה שמודעות ומעורבות פוליטית עשויה למזער את נזקיה, יש חשיבות עתידית לאיך זוכרים את ההיסטוריה.

לכן, חשוב לי לכתוב בצורה חדה וברורה: בתקופת הקורונה הייתה כאן כפייה.

אין לי רצון לקבוע האם הכפייה על סוגיה הייתה מוצדקת מבחינה אפידמיולוגית גרידא או לא. אני מניחה שבשנים הקרובות נראה מחקרים מתפרסמים שגורסים כך או אחרת. גם אין לי רצון לקבוע כאן מה היו המניעים של אלו שעסקו בכפייה. אני מוכנה להניח שחלק ניכר ממי שעסקו בכפייה האמינו שהם פועלים ממניעים מוסריים ולא מתאוות כוח או בצע או חולשה מוסרית אחרת.

עכשיו ששמנו את שני הנושאים האלו בצד, חשוב להבין מהי בכלל כפייה על מנת שנדע לזהות אותה לאורך ההיסטוריה, לרוחב העולם וכשהיא מציגה את עצמה בחיינו כ"אין מה לעשות", צו מוסרי או חוק טבע.

חשוב להבין מהי בכלל כפייה על מנת שנדע לזהות אותה לאורך ההיסטוריה, לרוחב העולם וכשהיא מציגה את עצמה בחיינו כ"אין מה לעשות", צו מוסרי או חוק טבע

הנטייה בתרבות הפורנוגרפית שלנו היא להבין תהליכים מורכבים דרך סצנות קצרצרות וקיצוניות. אנחנו מדמיינים שהמקרה הקיצון, הדימוי הוויזואלי ביותר, הוא שמגדיר תופעה. זו כנראה הסיבה שהכול כולל הכול מזכיר לנו את השואה. אבל בתחומים רבים למדנו להבין שדימוי ויזואלי קיצוני לא מגדיר תופעה.

אנחנו מבינים ומבינות, למשל, שבריונות לא חייבת לבוא לידי ביטוי כמכות מילד גדול פיזית שאורב בדרך לבית ספר. בריונות יכולה להיות גם הודעות מחרבות חיים בקבוצת ווטסאפ של הכיתה.

אנחנו מבינים ומבינות ששחיתות לא חייבת לבוא לידי ביטוי בהעברה של מזוודות כסף בתמורה לטובה ישירה. היא יכולה גם לבוא לידי ביטוי כרכישה ביזארית של צוללות עם שביל כסף סבוך וקשה מאוד להסברה.

אנחנו מבינים ומבינות שאונס לא חייב לבוא עם אקדח לרקה בסמטה אפלה תוך כדי התנגדות פיזית ברורה. הוא יכול להתרחש גם בין בעל ואשה.

את ההבנות הללו רכשנו ואנחנו עדיין רוכשים ורוכשות בין השאר בעזרת ניפוץ מיתוסים. אם כן, בואו נפרק ארבעה מיתוסים נפוצים על כפייה:

1. לא כל כפייה היא אלימה או גלויה

כשאנחנו מדברים על כפייה, חשוב שנפסיק לחשוב עליה בגרסה הקולנועית כסצנה במרתף עינויים אפל או מחנה השמדה. כפייה יכולה להיות אלימה, לערב מידה של אלימות או בכלל לא. היא יכולה להיות גלויה או להיות מוסווית.

בספר המופת "שטאזילנד" של אנה פנדר, אחד התיאורים המצמררים ביותר של הכפייה של המשטר המזרח גרמני לא כלל שום אלימות. אישה בשם יוליה הוזמנה לחדר 118 במשטרה שם חיכה לה גבר נעים הליכות בחליפה מערבית ששוחח איתה בנינוחות ואז הוציא חבילה של מכתבי אהבה בינה ובין מאהב ממנו כבר נפרדה.

הוא ישב במשרד מאחורי שולחן של פקיד והקריא את המכתבים אחד אחרי השני בקול בפניה ומידי פעם עצר לשאול משהו סתמי על מילה. בתום ההקראה סיפר לה בקצרה ובאינטימיות של קרוב משפחה על הוריה ואחותה. וביקש בנימוס וללא כל איום וכפייה שיתוף פעולה.

משנות השבעים במאה הקודמת, השטאזי הפסיק להשתמש בשיטות כוחניות ואלימות ועבר לשיטה של הטרדה פסיכולוגית בהתאמה אישית – מתודה בשם "זרסטונג", מילה שמתארת התכלות של חומרים אורגנים בטבע.

משנות ה-70, השטאזי הפסיק להשתמש בשיטות כוחניות ואלימות ועבר לשיטה של הטרדה פסיכולוגית בהתאמה אישית – מתודה בשם "זרסטונג", מילה שמתארת התכלות של חומרים אורגנים בטבע

הטכניקה נבנתה במטרה לפרק לאנשים את הבטחון העצמי, את מערכות היחסים בחייהם, לבודד אותם, לפרק את הסטטוס והמוניטין שלהם בקהילה בעזרת גזלייטינג, דיסאינפורמציה ומניפולציות פסיכולוגיות כמו להזמין להקראה בירוקרטית של מכתבי אהבה.

"זרסטונג" אפשר לגרמניה המזרחית להכחיש האשמות נגדה בעיקר בזירה הבינלאומית. אך היום ברור לכולנו שגם במרתפי העינויים וגם במתק השפתיים, המשטר ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית עסק בכפייה.

2. בחירה אינה סימן שאין כפייה, והתנגדות אינה סימן שאין כפייה

מיתוס נוסף הוא שאם יש בחירה, סימן שאין כפייה. ובהמשך שאם יש התנגדות סימן שאין כפייה כי "כפייה אמיתית" (כלומר הפנטזיה הפורנוגרפית) לא מאפשרת לשום דבר אחר להתקיים לצידה. זה פשוט לא נכון.

באיראן יש חובת עטיית חיג'אב על נשים, אבל אילו הכפייה הייתה מוחלטת הרי לא היה צורך בחיזוק האכיפה על ידי "משטרת המוסר" שהביא לרצח מהסא אמיני, ושהצית גל מחאה. האם העובדה שנשים שורפות עכשיו חיג'אבים ומשתתפות בהפגנות אומר שאין כפייה? כמובן שלא.

ברוסיה הקומוניסטית, אתאיזם היה חובה חוקית לחברי מפלגה. אבל להבדיל מהחיג'אב לנשים איראניות, לא הייתה חובה חוקית להיות חבר מפלגה, למרות שלהיות חבר מפלגה העניק לחברים פריבילגיות שהקשו את החיים של מי שלא היה.

ברוסיה הקומוניסטית כנסיות הוסבו למבנים סתמיים כמו מחסנים והממשלה השתמשה בקמפיינים שלעגו לאמונה דתית. הדת לא עברה קרימינליזציה אלא הפכה לעמדה מגוחכת ולא סולידרית. לאנשים בברית המועצות לשעבר הייתה בפועל בחירה ועובדה שהדת גם לא נעלמה. אבל האם מישהו רוצה לטעון שהיה ברוסיה הקומוניסטית חופש דת?

ברוסיה הקומוניסטית כנסיות הוסבו למבנים סתמיים כמו מחסנים והממשלה השתמשה בקמפיינים שלעגו לאמונה דתית. הדת לא עברה קרימינליזציה אלא הפכה לעמדה מגוחכת ולא סולידרית

לאלן טורינג, המתמטיקאי ומדען מחשבים הנודע – שעזר לפצח את קוד אניגמה של הגרמנים במלחמת העולם השנייה – ניתנה בחירה כמי שהעיד על עצמו שקיים מערכת יחסים הומוסקסואלית: ללכת לכלא או לעבור סירוס כימי. לא ניתנה לטורינג בחירה בין חופש לכפייה הטרונומרטיבית; ניתנה לו בחירה נוסח "זרסטונג", בחירה שממסכת כפייה. טורינג בחר בסירוס כימי, מה שהוביל לאבדן יכולת קוגניטיבית והצמיח לו שדיים. בסוף בחר בחופש היחיד שנותר לו, והתאבד.

כפייה יכולה לערב קרימינליזציה בוטה של התנהגות או הבניה של מערך תמריצים (מקלות וגזרים) שהופך בחירה חופשית וגלויה לקשה עד בלתי אפשרית.

3. לא כולם מרגישים כפייה באותה מידה

דווקא כי זה כאילו מובן מאליו, חשוב להתעכב על זה. כפייה היא רק כפייה אם מישהו באופן מודע לא רוצה אותה. מי שרוצה משהו, או מי שמשכנעים אותו שהוא רוצה משהו, לא חווה כפייה ככפייה!

מי שרוצה להתחתן ולהתגרש ברבנות לא חווה את העובדה שאין בישראל נישואים אזרחיים ככפייה, כי זו ההעדפה שלו או שלה. כמובן אפשר גם לא להתחתן ולא להקים משפחה ולכן מי שירצה יטען שאין כפייה. כי שוב, לא מדובר באקדח לרקה. אבל מי שטוען שאין בישראל כפייה דתית סביב כל הנושא של דיני משפחה מציב, בדומה לממשלת בריטניה עם טורינג, בחירה מדומה בתוך מסגרת הכפייה.

זה לא אומר שאי אפשר לטוס לקפריסין, להתחזות להורה יחידני או לקיים טקס שמאני עם גיטרה. כמדינה, ישראל מקיימת כפייה דתית בדיני משפחה, שמורגשת באופן לא שווה בקרב כלל האוכלוסייה. מי שמתגרש מרגיש את הכפייה הרבה יותר ממי שמתחתן. נשים עגונות מרגישות את הכפייה הרבה יותר מאחרים ואחרות. וכן הלאה.

אפשר לחיות חיים שלמים עם הבנה תיאורטית חסרת משקע של עומק הכפייה הדתית, פשוט כי היא משפיעה על אנשים שונים בצורה שונה. כלומר, זה שאדם לא חווה כפייה בעצמו, בין אם זה כי הוא רוצה בדבר או כי מסיבות מקריות או בגלל אפליה לחצי הכפייה לא פגשו אותו, לא אומר שאין כפייה.

4. כפייה יכולה להתקיים בתוך דמוקרטיה

נדמה לנו שמשטרי כפייה נופלים בדרמה נוסח חומת ברלין או ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. אבל יש דוגמאות שבהם כפייה התקיימה והפסיקה באופן הדרגתי ופחות פוטוגני. כך, למשל, בתקופת המקארתיזם בארה"ב.

במשך כעשור בין שנות ה-40 ל-50 במאה הקודמת, נרדפו אנשים שנחשדו שהייתה להם איזושהי זיקה אפילו רק מחשבתית לקומוניזם. סדרה של פסיקות בבית המשפט העליון ושימועים מתוקשרים סגרו בהדרגה את אותה תקופה של כפייה פוליטית ורעיונית בארה"ב, בלי דרמה של הפלת משטר טוטאליטרי.

ובחזרה לישראל

סקירת המיתוסים באמצעות דוגמאות מאפשרת לנו לראות שכפייה היא תוצר של מניפולציה מכוונת של הרצון החופשי וחופש הפעולה של האדם; שהיא מערבת יחסי כוח אבל שהיא לא חייבת לכלול אלימות; היא יכולה להתקיים גם כשיש לכאורה בחירה; לא כולם מרגישים כפייה גם כשהיא קיימת; ושהיא יכולה להתחיל ולהסתיים ללא דרמה גם במסגרת משטר דמוקרטי.

במהלך התפרצות הקורונה, בישראל הייתה כפייה. כפו סגרים, כפו מסכות וכפו חיסונים.

בהתחלה הכפייה הייתה אלימה וגלויה וכללה מידה של קרימינליזציה. ראינו מחסומים של כוחות בטחון בין ערים. ראינו שגוררים אנשים באלימות קשה למעצר על מדיטציה בפארק, טבילה בחוף או על העדר מסכה. ראינו חלוקת דוחות על הפגנה יותר מ-1000 מטר מהבית. שב"כ עקב אחרינו כמו מחבלים.

בהמשך, בדומה לשינוי שחל במזרח גרמניה בשנות ה-70, הכפייה עברה עידון לגרסה עדכנית של "זרסטונג". טכניקות מניפולציה עם שמות אופנתיים כמו "נאג'" ו"כלכלה התנהגותית" עמדו מאחורי מדיניות ששמה יעד שכבתי לחיסון תלמידים כדי לגרום להורים בבית הספר לריב ולהפעיל לחץ על הלא מחוסנים בקהילת בית הספר.

תו ירוק מנע מאנשים כמו מורות, אחיות או עובדי דואר אפשרות להתפרנס בלי שני חיסונים ובוסטר, בזמן שמי שבפנסיה או עצמאי לא נדרש להציג תו ירוק כדי להיכנס למקום עבודה.

תו ירוק מנע ממורות, אחיות או עובדי דואר אפשרות להתפרנס בלי שני חיסונים ובוסטר, בזמן שמי שבפנסיה או עצמאי לא נדרש להציג תו ירוק כדי להיכנס למקום עבודה

כידוע, כפייה יכולה להתקיים גם כשיש בחירה שהיא ביטוי אחר של כפייה, ובישראל ניתנה בחירה מהסוג הזה: מי שלא רצו או לא יכלו להתחסן לפחות שלוש פעמים או לא הסכימו להפרת פרטיותם עם תו ירוק, אך נפל בגורלם להיות מהאנשים שחייבים תו ירוק כדי להתפרנס או ללמוד, יכלו "לבחור" לעשות בדיקות אנטיגן מוסדיות מיוחדות בתשלום כל 24 שעות, בזמן שבדיקות למחוסנים היו חינם. מחיר הבדיקה היה יקר מעלות של בדיקת אנטיגן במחיר מלא בחנות.

גם התו הירוק וגם הבדיקות בתשלום חייבו הסכמה להפרת פרטיות, גם בשיתוף המידע והדרישה להצגתו וגם בטכנולוגיה שבה נבדקים קיבלו תוצאות. וגם למי שפרטיות בנפשו הייתה בחירה לוותר על לימודים או פרנסה.

איך עוד נראתה כפייה נוסח "זרסטונג" בישראל? אחרי שהתחילו לחסן ילדים נקבעה מדיניות לפיה עם חשיפה למאומת בכיתה, הילדים המחוסנים ימשיכו כרגיל בלימודים בעוד הילדים הלא מחוסנים יישלחו לעשות בדיקה מוסדית ובלי קשר לתוצאותיה, גם א-סימפטומטים ייכנסו לבידוד של 10 ימים ובסופו – כדי לחזור ללימודים – יצטרכו לחזור שוב על בדיקה. ואם לא היה מספר מסוים של ילדים בבידוד ברגע נתון, נקבע שלמורה אסור לפתוח עבורם שיעור בזום.

בשל ריבוי החשיפות, היו משפחות שבילו שבועות באינסוף בידודים תוך הדרתם לא רק מהכיתה פיזית אלא אפילו מהשתתפות פאסיבית באמצעות טכנולוגיה קיימת שדרשה לחיצה על כפתור בלבד. על ילדים שלא חוסנו הופעל למעשה חרם.

ברשתות, בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה התנהלו קמפיינים להגחכה של עמדות ביקורתיות כולל הריסת מוניטין של אנשי ונשות מקצוע בערוצי התקשורת המיינסטרים, מכתבי אזהרה ממשרד הבריאות לרופאות ורופאים שפצו את פיהם, השחרה, הסתרה והימנעות מהנגשה של מידע ציבורי – כל אלו היו המדיניות הרשמית של הממשלה בישראל – גם בממשלה בראשות בנימין נתניהו וגם בממשלה בראשות נפתלי בנט, שיש לה זכויות אך העדר כפייה בתחום הקורונה אינה אחת מהן.

ברשתות, בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה התנהלו קמפיינים להגחכה של עמדות ביקורתיות כולל הריסת מוניטין של אנשי ונשות מקצוע בערוצי התקשורת המיינסטרים

העובדה שלא כל הכפייה הייתה אלימה או גלויה, העובדה שניתנה לאנשים בחירה במסגרת מערך תמריצים חיוביים ושליליים שנועד למרר את חייהם של לא מחוסנים ולא מבוסטרים ולהדיר אותם מהחברה, העובדה שלא כולם חוו את הכפייה ככפייה בין אם כי רצו בה או שנסיבות חייהם לא העמידו אותם תחת מלא כובד המכבש שלה, ובין אם העובדה שלצד מדיניות כפייה בוטה התנהלו גם תהליכים דמוקרטים – כל אלו מעידים, למי שיודע היסטוריה, לא רק שהייתה פה כפייה אלא שיש לה מקום בפנתאון של ההיסטוריה המתחרזת עם עצמה.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.