הרעיון שלהיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה בן לפחות 2500 שנה ומקורו כנראה ב"תולדות המלחמה הפולופנזית" שכתב תוקידידס. מרק טווין טען בהומור שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה אבל היא לפעמים מתחרזת. בין אם אנחנו סבורים שמדובר בלופ דטרמיניסטי שאין לנו עליו שליטה או בנטייה שמודעות ומעורבות פוליטית עשויה למזער את נזקיה, יש חשיבות עתידית לאיך זוכרים את ההיסטוריה.
לכן, חשוב לי לכתוב בצורה חדה וברורה: בתקופת הקורונה הייתה כאן כפייה.
ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.
צה"ל, בשמו המלא, אמור להיות צבא ההגנה לישראל. אבל בחינת משימות ההגנה של צה"ל לאורך שנים, מוכיחה שהוא כשל לחלוטין בהגנה על ישראל.
בשבעה באוקטובר נכשל צה"ל בקרב הגנה על גבולות מדינת ישראל – משימתו העיקרית מאז הקמתו. אירועי השבעה באוקטובר הם הכישלון החמור ביותר מאז הקמת המדינה, אבל הם לא אירועים נדירים.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
חודש מאי עכשיו. הפרחים פורחים בגנים, השמיים כחולים וצחים, השמש מאירה ברכות. זוהי בלי ספק עונת השנה הנעימה ביותר בישראל.
יש לנו קשר עמוק למקצב של לוח השנה שלנו. החגים והמועדים חוזרים על עצמם כמו עונות השנה, והסדירות הזאת מנחמת ומשרה ביטחון במציאות התזזיתית שבה אנו חיים.
קרין דנה היא ילידת פריז. עלתה לישראל ב-2016. נטורופתית ותרפיסטית הוליסטית, אמא ל-4 ילדים, פעילה למען מספר נושאים בעמותות לזכויות בעלי חיים וטבעונות, זכויות נכים, חינוך, ובריאות. מייסדת שותפה של הפלטפורמה ‘’חשיבה’’ למען ציבור דוברי הצרפתית בישראל.
השינוי שחל בנסיבות ובסיכויים למימוש עסקת חטופים נעוץ בכך, שכעת מי שנושא ונותן מטעם חמאס הוא "בעל הבית" האמיתי, יחיא סנוואר, המסתתר במנהרות, ולא עוד ההנהגה המדושנת בקטאר, שביקשה לדחוק את סנוואר ממרכז הבימה תוך השתלטות על המשא ומתן.
תכני המשא ומתן היו חשובים, אבל חשוב גם לדעת מי ירוויח ממנו. בסבב השיחות הראשון, שאכן הביא לעסקת שחרור חטופים, ההנהגה בקטאר הובילה, וקטאר אכן זכתה בקרדיט, אבל מאז השתנו הדברים. סנוואר הבין, ממקום מחבואו, כי ככל שהשיחות יתקדמו חייו יתקצרו. הרי ישראל חזרה והדגישה כי בכל מקרה חיסולו של סנוואר הוא מטרת מלחמה.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
החרם הטורקי זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לחקלאים
"אחרי האופוריה של החזרה הביתה, האדמה משמיעה את קול הכאב שנספג בה. אנחנו מתקשים להשריש את עצמנו בחזרה. למעשה, הנפש עדיין עקורה"
בת 68 מקיבוץ סעד. נשואה, אם לחמישה, דוקטור לפילוסופיה יהודית. פונתה למלון בים המלח וחזרה לקיבוץ אחרי חצי שנה
טראמפ מנמנם בזמן שהמחאה בקמפוסים הגיעה לשיא
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כמובן שהיתה כפיה, אבל לא נעים להודות בזה. היתה כפיה, ושתי ממשלות רצופות – זו של נתניהו וגם ממשלת השינוי – כפו באופן בררני תו ירוק נפשע, תחת חוק סמכויות דיקטטורי, עם הסתרת מידע מהציבור וגניזת דיוני קבינט הקורונה וחוזה מושחר מול חברת פארמה מסחרית.
החיים בתוך חברה אנושית מחייבים מידה מסוימת של הכרח.
הם מחייבים עמידה בכללי בנייה, פן תתמוטטנה עלינו תקרות, הם מחייבים מתן זכות קדימה, עצירה באדום, נהיגה בימין הכביש ושימוש בחגורות בטיחות, הם מחייבים את פתיחת התיק לפני שומר בכניסה לקניון, וזוהי רק ההתחלה…
האם אפשר לומר שעמידה בחובות אלה היא "כניעה" או ציות עיוור" או התנהלות של"כבשים"?
למרבה הצער בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושבים בצוותא (כשהם מוקפים בהמוני סימני קריאה מבוהלים) "השואה", "ברית המועצות", "מרתפי השטאזי" ולקינוח "משטרת המוסר האיראנית".
האם אפשר להשוות את חובת עטיית החיג'אב עם החובה להוציא טופס אישור לפני אכלוס בניין (AKA טופס 4)? האם יש דמיון בין החובה לעמוד לפני תמרור עצור לבין הדרישה לשתף פעולה עם השטאזי?
אפשר לומר שנחיצותו של משטר וחשיבותה של מדינה הן סוגיות פילוסופיות. ייתכן שבעתיד תימצא דרך אחרת לקיומה של חברה אנושית (אם בכלל). אבל כל עוד ברור לנו שחוקי התנועה והבנייה (וחוקים רבים אחרים) נועדו לשמר את הזכות הבסיסית ביותר של אדם – הזכות להישאר בחיים – אין מהם מנוס. לא ייתכן שבחירה של פלוני תסכן את חייו של אלמוני. מי שבוחר שלא לציית לחוקי התנועה, לא יוכל להשתלב בתנועה בתור נהג. זהו המחיר שעליו לשלם על בחירתו. מי שבוחר שלא לחסן את עצמו ובכך לשמש סוכן הדבקה, ייאלץ לסכן את עצמו בלבד, כלומר לבדוק את עצמו לפני כל מגע עם מי שבחרו בחיים.
הפסיכוזה של כת ההכחשה גרמה להם לשכוח את הבסיס לחיי חברה.
פתאום ההגיון הפך ל"כפייה" ו"הכפייה" הזאת הפכה למסוכנת למרות שבמציאות זה הפוך.
הדמגוגיה וגניבת הדעת לא יודעות שובע וההזיות מחליפות את המציאות.
את רוצה להפיץ מחלות ולרצוח זקנים, אני רוצה לנסוע עם האופנוע 200 ולרצוח הולכי רגל, אני גם חומד את הג'יפ פורש של השכן שלי, דברים שאני לא רוצה? למשל לשלם מס הכנסה או בכלל לשלם על דברים זה אני דווקא לא רוצה.
לכן בחברה יש כללים ויש "מבוגר אחראי" ( אפילו שלפעמים אין לו אפילו בגרות ) ויש חוקים ויש כללים ויש אחריות אישית. וכולנו מוותרים קצת כדי לחיות טוב יותר ( ואפילו כדי לחיות נקודה). אז אם עברתם את גיל 5, לפחות מנטלית אתם מבינים שיש "מחיר" ויש פשרה ולא תמיד עושים מה שרוצים.
במחשבה שנייה, מהבכי של חברי הכת אפשר להבין שמנטלית רובם לא עברו את גיל 5…. אז נסלח להם
הפסיכוזה של כת ההכחשה גרמה להם לשכוח את הבסיס לחיי חברה.
פתאום ההגיון הפך ל"כפייה" ו"הכפייה" הזאת הפכה למסוכנת למרות שבמציאות זה הפוך.
הדמגוגיה וגניבת הדעת לא יודעות שובע וההזיות מחליפות את המציאות.
את רוצה להפיץ מחלות ולרצוח זקנים, אני רוצה לנסוע עם האופנוע 200 ולרצוח הולכי רגל, אני גם חומד את הג'יפ פורש של השכן שלי, דברים שאני לא רוצה? למשל לשלם מס הכנסה או בכלל לשלם על דברים זה אני דווקא לא רוצה.
לכן בחברה יש כללים ויש "מבוגר אחראי" ( אפילו שלפעמים אין לו אפילו בגרות ) ויש חוקים ויש כללים ויש אחריות אישית. וכולנו מוותרים קצת כדי לחיות טוב יותר ( ואפילו כדי לחיות נקודה). אז אם עברתם את גיל 5, לפחות מנטלית אתם מבינים שיש "מחיר" ויש פשרה ולא תמיד עושים מה שרוצים.
במחשבה שנייה, מהבכי של חברי הכת אפשר להבין שמנטלית רובם לא עברו את גיל 5…. אז נסלח להם
הכותבת ניסתה לתאר תופעה שהיא לא בקיאה בה במאת האחוזים. היא כנראה לא חייתה ונשמה את הכפייה אלא תיארה אותה מבחוץ. ולכן הלקונות.
למשל חסרה כאן התייחסות לכך שבדיקות אנטיגן שסטודנטים ועובדים רבים נשלחו לעשות לקחו שעות בטרטור יומיומי. בהמתנה בטור. ולפעמים בנסיעה לקצה השני של העיר או לעיר אחרת כי מוקד הבדיקות נפתח ב־11:00 והשיעור מתחיל ב־8:00 (בעיקר ימי ראשון היו קשים עבורם).
הכפייה על ילדים לא התבטאה רק בבידודים. אלא התרחבה לחוגים כולל תנועות נוער שהפעילות שלהן מתנהלת כמעט לחלוטין בחוץ. כולל ספורט תחרותי (לרוב כפיית בדיקות אבל גם כפיית חיסונים) וספורט רגיל. כשאנחנו יודעים שהשתייכות היא לחם חוקם של הצעירים כי בלי קשרים חברתיים מדובר בהדרה ובגזירה של בדידות על עצמם או דרך ההורים שלהם.
כאן אנחנו נכנסים כבר לממשלת השינוי שהכותבת התאפקה מאוד לא לבקר אבל כתבה משפט וחצי שגם לה יש אשמה. בנט היה ראש וראשון בכופים! הוא רצה שהורים יריבו זה עם זה. שיהיה לחץ חברתי להתחסן. עיריות עשו הכול כדי ליצר תחרויות בין בתי ספר, בתוך השכבות. ולהעניק צ'ופרים כאלו ואחרים למתחסנים.
"ממשלת השינוי" היא זאת שניסתה שוב ושוב ליצור קרעים בחברה. להמליץ לעשות אנטיגן לפני ארוחת החג זה כבר פתח להדיר לא מחוסנים מארוחות חג.
החזר על אבדן יום עבודה בביטוח לאומי לעצמאים לא מחוסנים נמוך יותר. כפייה? תענו בעצמכם.
ללכת לסרט, למופע או לשבת במסעדה בפנים נחשב לרוב לדייט טיפוסי. במשך שנה וחצי ויותר זה לא התאפשר. אנשים הודרו פה מהחברה. לא הוזמנו מראש לאירועים שמחים ולשבעות ולאזכרות. ולאירועים שכן הוזמנו? דרשו מהם תו ירוק גמיש (החלמה/בדיקה מהירה) ולפעמים גם נוקשה (רק חיסונים בתוקף).
בתי אבות, כל מי שרצה להיכנס או לעבוד חויב בבדיקות. סבלו שם מבידודים תכופים ונשנים. סגרו אותם אפילו גם מבני המשפחה בהתחלה. שום ספורט, שום שיחה במשך שבועות רבים על פני שנה אחת.
עובדי הארץ לא יכלו להגיע לעבודה אם לא התחסנו. עובדים של ערוץ 12 כולל טכנאים לא יכלו להיכנס ולהמשיך לעבוד. אינטל ועוד חברות בישראל גם יזמו זאת. זה או חיסון או להיות מובטלים או בחופשה ללא תשלום בלי תאריך סיום. כך שלא תמיד ניתנה "בחירה" שכאמור לא רלוונטית לשאלה של האם הייתה כפייה או לא.
הכותבת ניסתה לתאר תופעה שהיא לא בקיאה בה במאת האחוזים. היא כנראה לא חייתה ונשמה את הכפייה אלא תיארה אותה מבחוץ. ולכן הלקונות.
למשל חסרה כאן התייחסות לכך שבדיקות אנטיגן שסטודנטים ועובדים רבים נשלחו לעשות לקחו שעות בטרטור יומיומי. בהמתנה בטור. ולפעמים בנסיעה לקצה השני של העיר או לעיר אחרת כי מוקד הבדיקות נפתח ב־11:00 והשיעור מתחיל ב־8:00 (בעיקר ימי ראשון היו קשים עבורם).
הכפייה על ילדים לא התבטאה רק בבידודים. אלא התרחבה לחוגים כולל תנועות נוער שהפעילות שלהן מתנהלת כמעט לחלוטין בחוץ. כולל ספורט תחרותי (לרוב כפיית בדיקות אבל גם כפיית חיסונים) וספורט רגיל. כשאנחנו יודעים שהשתייכות היא לחם חוקם של הצעירים כי בלי קשרים חברתיים מדובר בהדרה ובגזירה של בדידות על עצמם או דרך ההורים שלהם.
כאן אנחנו נכנסים כבר לממשלת השינוי שהכותבת התאפקה מאוד לא לבקר אבל כתבה משפט וחצי שגם לה יש אשמה. בנט היה ראש וראשון בכופים! הוא רצה שהורים יריבו זה עם זה. שיהיה לחץ חברתי להתחסן. עיריות עשו הכול כדי ליצר תחרויות בין בתי ספר, בתוך השכבות. ולהעניק צ'ופרים כאלו ואחרים למתחסנים.
"ממשלת השינוי" היא זאת שניסתה שוב ושוב ליצור קרעים בחברה. להמליץ לעשות אנטיגן לפני ארוחת החג זה כבר פתח להדיר לא מחוסנים מארוחות חג.
החזר על אבדן יום עבודה בביטוח לאומי לעצמאים לא מחוסנים נמוך יותר. כפייה? תענו בעצמכם.
ללכת לסרט, למופע או לשבת במסעדה בפנים נחשב לרוב לדייט טיפוסי. במשך שנה וחצי ויותר זה לא התאפשר. אנשים הודרו פה מהחברה. לא הוזמנו מראש לאירועים שמחים ולשבעות ולאזכרות. ולאירועים שכן הוזמנו? דרשו מהם תו ירוק גמיש (החלמה/בדיקה מהירה) ולפעמים גם נוקשה (רק חיסונים בתוקף).
בתי אבות, כל מי שרצה להיכנס או לעבוד חויב בבדיקות. סבלו שם מבידודים תכופים ונשנים. סגרו אותם אפילו גם מבני המשפחה בהתחלה. שום ספורט, שום שיחה במשך שבועות רבים על פני שנה אחת.
עובדי הארץ לא יכלו להגיע לעבודה אם לא התחסנו. עובדים של ערוץ 12 כולל טכנאים לא יכלו להיכנס ולהמשיך לעבוד. אינטל ועוד חברות בישראל גם יזמו זאת. זה או חיסון או להיות מובטלים או בחופשה ללא תשלום בלי תאריך סיום. כך שלא תמיד ניתנה "בחירה" שכאמור לא רלוונטית לשאלה של האם הייתה כפייה או לא.
תודה רבה על הכתבה המעולה, העמוקה, הפילוסופית-ברוחה והשופכת אור חדש את מה שהתרחש כאן, שעדיין קשה לתפיסה מבחינתי. הגיע הזמן לרדת לשורש הדברים ולהבחין בין סוגי הכפייה ובאמת כאן עשית זאת היטב.
התשובה האולטימטיבית השגורה בדעת הקהל הישראלי: לך אין זכות לכפות עליי סכנת חיים, אז בוודאי שהמדינה צריכה לכפות עלייך לא להיות לידי.
לדעתי, ההלם שהסגרים הותירו, פשוט הביא לפסיכוזת המון שממש דבק בעמדה זו .
כי סכנת חיים לא היתה פה, היתה תעמולת הפחדה מטורפת בתקשורת .