1

ערב תחילת חפירות הרכבת הקלה בתל אביב, בקיץ 2014, הוזמנתי לפגישה עם מנכ"ל נת"ע דאז יהודה בראון, בפינת הרחובות אלנבי-יהודה הלוי – המקום שבו עתידה הייתה להיחפר אחת התחנות הגדולות של הקו האדום.

בראון הציב על המדרכה סטנד עם מפות והציג את תוכניות העבודה, מסלול הקו המתוכנן ואף דיבר על הפגיעה הצפויה בשגרת החיים של תושבי העיר.

בעוד הוא מדבר, התקרבה בחורה צעירה עם עגלה ותינוק. היא שאלה אם הוא אחראי על "מה שקורה כאן" – והצביעה על גדר מתכת שהוצבה על המדרכה ותוחמת את שטח ההתארגנות של הקבלן. בראון השיב בחיוב, והיא הסבירה:

מדי בוקר מגיעים מאות אם לא אלפי אנשים כמוה מחוץ לעיר, מחנים את הרכב בחניון הרכבת ויוצאים ברגל לעבודה. חלקנו, אמרה, מביאים בדרך את הילדים לגן. בימים האחרונים לקחו לנו את המדרכה, ואנחנו נאלצים לצעוד על הכביש. זה מאוד מסוכן, ולא יכול להיות שזה יהיה המצב בשש השנים הקרובות – משך הזמן שאמורות להימשך העבודות.

היא קינחה בשאלה: שטח ההתארגנות באמת חייב לכלול את כל המדרכה? אי אפשר להסיג את הגדר אפילו מטר או שניים לאחור?

עבודות על הרכבת התחתית בתל אביב (צילום: משה שי/פלאש90)

בראון, הקשיב, הביט, והבטיח לבדוק. היא הודתה בנימוס והלכה לדרכה, נראתה סקפטית לגבי האפשרות שמשהו באמת ישתנה. למחרת בראון שלח לי תמונה מעודכנת: הגדר הוזזה כמה מטרים לאחור, המדרכה שוחררה לטובת ההולכים. "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", כתב.

נזכרתי בתקרית הזו לאחרונה, לנוכח גל התלונות של תושבי תל אביב על המצב בעיר. עם כל ההערכה להדר מוכתר על הסלוגן המקורי, הרשימה שבאמת הייתה צריכה להתמודד בבחירות הקרובות היא "תל אביבים בוערים".

הם בוערים בגלל שעירם הפכה לאתר בנייה ענק; בגלל עשרות פרויקטים של תשתיות – תחבורה ואחרות – שמבוצעים במקביל, בראשם חפירות הקווים הבאים של הרכבת הקלה.

הם בוערים בגלל הדו-גלגליים החשמליים שהשתלטו על מעט המרחב הציבורי שנותר ומסכנים את הולכי הרגל, והם בוערים אולי גם בגלל הפרדוקס המתסכל: כי אחרי הכול, גם במצבה הנוכחי, תל אביב מציעה את העירוניות המרתקת, התוססת והמושכת ביותר בישראל, ולכן דירת חדר עולה בה כמו בית פרטי במקום אחר.

אחרי הכול, גם במצבה הנוכחי, תל אביב מציעה את העירוניות המרתקת, התוססת והמושכת ביותר בישראל, ולכן דירת חדר עולה בה כמו בית פרטי במקום אחר

מי שצריכים לבעור הם לא רק התל אביבים, אלא הישראלים כולם – שמתגוררים במדינה שבה אין חלופה אורבנית ראויה ומפתה לעיר שטובעת בענני האבק ושאון המקדחים.

עבודות הרכבת הקלה בתל אביב (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

לתל אביבים לא חסרות סיבות לבעור, אבל לפניכם דעה לא פופולרית: במאקרו, עיריית תל אביב צודקת. כשהיא ממשכנת את ההווה לטובת עתיד של מערכות הסעת המונים ורשת של שבילי אופניים, היא עושה את הדבר הנכון, כי אין כיוון אחר שאליו מטרופולין חפצת חיים יכולה ללכת.

רבות מהתלונות אותנטיות ומוצדקות, אבל חלקן נגועות בנימב"י מובהק ומגיעות מתושבים שמתקשים להשלים עם כך שמישהו הזיז להם את הגבינה: כאלה שמקום החנייה מתחת לביתם הופקע לטובת נתיב אופניים, כאלה שלרחוב שבו הם גרים הוסת קו אוטובוס שנסע ברחוב אחר – האם האוזניים שלהם רגישות יותר מאלה של השכנים? – וכאלה שסתם אין להם סבלנות ותובעים מהעירייה לבצע פעלול חדשני ולהקפיץ את השנה ל-2035, או מתי שזה לא יהיה כשכל המולת הבנייה הזו אמורה להסתיים.

בתמונה הכללית, האסטרטגית, המדיניות של עיריית תל אביב ראויה. אבל העירייה, ולא בפעם הראשונה בעידן חולדאי, נופלת בפרטים הקטנים. וזה מחזיר אותנו לסיפור מ-2014.

בתמונה הכללית, האסטרטגית, המדיניות של עיריית תל אביב ראויה. אבל העירייה, ולא בפעם הראשונה, נופלת בפרטים הקטנים

מה שחסר בעירייה זו הירידה לרזולוציות שבמקרים רבים מכתיבות את איכות חייהם של התושבים. לגימלאית בעלת הבריאות הרופפת שבסך הכל רוצה לחצות את הכביש למכולת, ולהורים עם עגלת התאומים שמנסים לצלוח את דרך החתחתים שמובילה לפעוטון, אין טעם לספר על החזון האורבני המופלא שממתין אי שם בעתיד המעורפל.

רון חולדאי (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

אותם מעניין הכאן ועכשיו – המטר המיותר שהקבלן סיפח לשטח ההתארגנות, השבוע הנוסף שאורכות העבודות בגלל חוסר יעילות, האבק שעולה מהאתר הסמוך בגלל שלא טורחים להרטיב שם את החול.

אם עיריית תל אביב רוצה להקל על תושביה, אם רון חולדאי רוצה להפיג מעט את כעסם (די מומלץ שנה לפני בחירות), היא צריכה להקים את "סיירת הפרטים הקטנים". כזו שתעבור פרויקט-פרויקט, גדר אחר גדר, מדרכה אחרי מדרכה, תלונה אחרי תלונה, ותוודא שהפגיעה בשגרת החיים ממוזערת ככל הניתן.

אם עיריית תל אביב רוצה להקל על תושביה, אם רון חולדאי רוצה להפיג מעט את כעסם (די מומלץ שנה לפני בחירות), היא צריכה להקים את "סיירת הפרטים הקטנים"

זו גם תהיה דוגמה טובה לראשי ערים ולעיריות אחרות, שהרי מה שמתרחש בתל אביב הוא רק הקדימון למה שצפוי בעוד ערים ויישובים רבים, עם צאתן לדרך של עבודות המטרו.

2

יום כיפור הוא לא רק יום של צום, חשבון נפש ורכיבה על אופניים – כל אחד לפי טעמו. הוא גם יום שבו מדינת ישראל הופכת למעבדה ענקית שבה מתרחש ניסוי סביבתי מרתק. שאלת המחקר: מה קורה לאיכות האוויר כששולפים את אחד הגורמים המרכזיים שמזהמים אותו – התחבורה.

גם השנה תוצאות הניסוי, כפי שהן משתקפות בנתוני מכשירי הניטור של המשרד להגנת הסביבה, היו מאלפות.

אילוסטרציה. ישראלים רוכבים על אופניים לאורך כביש איילון הריק בתל אביב, ביום הכיפורים (צילום: Miriam Alster/Flash 90)

הקורא רון חולדאי בוודאי לא ישמח לשמוע שהרחוב המזוהם ביותר בישראל בשעות שבטרם כניסת יום כיפור, היה רחוב לוינסקי: ריכוז תחמוצות החנקן (NOx) ברחוב הסמוך לתחנה המרכזית עמד על 87.3 חלקים לביליון. למחרת, ביום הכיפורים עצמו, ירד הריכוז בערך פי 14 – ל-6.4 חל"ב.

לאור הנתונים האלה, קשה להתווכח עם הטענה שהריכוז המוגזם של האוטובוסים בתחנה המרכזית פוגע בבריאות התושבים.

הצניחה הדרמטית בממדי זיהום האוויר חזרה על עצמה גם במרכזי ערים אחרות: ברחוב העצמאות בחיפה – מ-70.2 חל"ב ביום שלישי ל-15 ברביעי (כיפור); במרכז ירושלים (דבורה הנביאה) – מ-71.6 ל-8.0. ברחוב הרצל בראשון לציון מ-38.3 ל-4.5, ובאזור התעשייה של חדרה מ-35.2 ל-12.9.

הנתון הגבוה יחסית שנרשם בחדרה ביום כיפור, אגב, נובע מכך שרוב מפעלי התעשייה הכבדה ממשיכים לעבוד ביום כיפור ולייצר פליטות כרגיל.

למי שחשקה נפשו לנשום אוויר צח ביום כיפור, לא מומלץ לגור ליד עורק תחבורה שבו אמבולנסים – שמובילים בעיקר פצועים מגזרת האופניים – דוהרים לבית החולים. כך מסבירים במשרד להגנת הסביבה את זיהום האוויר הגבוה יחסית שנמדד בכביש גהה הסמוך לבית החולים מעייני הישועה בבני ברק ולמרכז הרפואי רבין בפתח תקווה -43.1 חל"ב (לעומת 56.1 יום לפני כן).

למי שחשקה נפשו לנשום אוויר צח ביום כיפור, לא מומלץ לגור ליד עורק תחבורה שבו אמבולנסים – שמובילים בעיקר פצועים מגזרת האופניים – דוהרים לבית החולים

תושבי שכונת שפירא בתל אביב דורשים הכרזה על אזור התחנה המרכזית כנפגע זיהום אוויר. 17 ביוני 2022

העובדה שהתחבורה היא מזהם האוויר המשמעותי בישראל, לא מסירה אחריות גם ממקורות זיהום אחרים, למשל התעשייה.

בתחנת המדידה מול מתחם בז"ן, שם המכונות עבדו כרגיל, נמדד ביום כיפור ריכוז בנזן (חומר רעיל שנפלט בתעשייה הפטרוכימית) של 1.37 חל"ב, בדיוק כמו יממה לפני כן. באזור התעשייה הצפוני של אשדוד, שלאחרונה עלתה לכותרות כמי שנתוני הזיהום שלה מתחרים באלה של חיפה, ריכוז הבנזן אפילו עלה ביום כיפור מ-0.38 חל"ב ל-0.64.

אולי ביום כיפור התשפ"ד יהיה צריך להוסיף לניסוי הלאומי גם את התעשייה. או אז באמת אפשר יהיה לנשום כאן לרווחה.

3

אי שם בשנת 2008 יצר איתי קשר חנן שטיינגרט, אז דוקטורנט למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב. הוא שטח את תוכניותיו למגר את אחד המפגעים הסביבתיים הפחות מדוברים – בדלי סיגריות.

גם מעשנים עם תודעה סביבתית מפותחת יחסית, כאלה שמקפידים לזרוק פסולת לפח, משליכים מבלי משים בדלים על המדרכה או בחוף הים. הפילטר מכיל אלפי כימיקלים רעילים שמתפזרים באוויר ובמים, ובעצמו מתפרק למיקרופלסטיק שנבלע על ידי בעלי חיים ימיים וציפורים.

בדלי סיגריות שנאספו בחוף אילת במבצע הנקיון הגדול, 30 באוקטובר 2020 (צילום: החברה להגנת הטבע)

הדוקטורנט הנחוש הקים עמותה, שבתום משאל אינטרנטי המוני (38 משתתפים) הוחלט ברוב קולות ששמה יהיה "ארץ ללא בדל". הצעות בולטות שהפסידו במרוץ – "בדל בדלי" ו"בדל תקווה".

כמעט 15 שנה אחרי, נראה שהמאבק בבדלים – ולא רק בישראל – מתקשה להתרומם. לפי הערכות, כ-4.5 טריליון בדלי סיגריות מושלכים מדי שנה ברחבי העולם ולפי תוכנית הסביבה של האו"ם, מדובר בפריט הפסולת הנפוץ ביותר.

נצנוץ קטן בקצה המנהרה מגיע ממפעל בפרברי ניו דלהי, בירת הודו. מפעל בבעלות איש העסקים נאמאן גופטה ממחזר את בדלי הסיגריות והופך אותם, מכל הדברים בעולם, לחומר מילוי לכריות ולצעצועי ילדים, למשל בובת דובי רכה ופרוותית.

מפעל בבעלות איש העסקים נאמאן גופטה ממחזר את בדלי הסיגריות והופך אותם, מכל הדברים בעולם, לחומר מילוי לכריות ולצעצועי ילדים, למשל בובת דובי רכה ופרוותית

הבדלים נאספים מרחובות ניו דלהי – בשנים האחרונות נאספו מהרחובות כ-300 מיליון בדלים – ומפורקים לרכיבים על ידי צוות העובדות של המפעל: הטבק עובר קומפוסטציה ונשלח לחקלאים; את הנייר הופכים לעיסה ומערבבים עם חומר אורגני, והתוצאה – טבליות של חומר דוחה יתושים; ואילו הסיבים מנוקים ומולבנים באמצעות כימיקלים שמנטרלים את הרעילות, והתוצאה היא חומר לבן עדין שמשמש למילוי כריות וצעצועים. החומר משווק רק אחרי שהוא נבדק ונשללת נוכחותן של מתכות רעילות.

"התחלנו עם ייצור של 10 גרם סיבים ליום ועכשיו אנחנו מייצרים 1000 ק"ג", אומר גופטה לאתר Euronews.green, "אנחנו מסוגלים למחזר מיליוני בדלי סיגריות בשנה".

כמובן שעדיין מדובר בשברירי פרומילים מתוך כמות הבדלים המושלכת, אבל ברגע שהטכנולוגיה קיימת ומוכיחה את עצמה, מותר לקוות שהיא תתפשט במהירות.

כמובן שעדיין מדובר בשברירי פרומילים מתוך כמות הבדלים המושלכת, אבל ברגע שהטכנולוגיה קיימת ומוכיחה את עצמה, מותר לקוות שהיא תתפשט במהירות

אלא שהבעיה אינה בלעדית להודו או לעולם השלישי. כ-5.9% מאוכלוסיית האיחוד האירופי מעל גיל 15 מעשנים לפחות 20 סיגריות ביום. גם באירופה מחפשים אחר טכנולוגיות שיעשו שינוי, וחברה צרפתית אחת הצליחה להפוך את בדלי הסיגריות לחומר גלם שמשמש ליצירת רהיטים, שולחנות וספסלים. אם האדם לא מצליח לנצח אותן (את הסיגריות) – לפחות יוכל לשבת עליהן.

4

הסלוגן הסביבתי הוותיק גורס שיש להפוך את הפסולת ממטרד למשאב – חומר גלם שניתן להפיק ממנו תועלת. לאחרונה ערמות הפסולת שישראל טובעת בהן מככבות כחומר גלם בתחום חדש – אמנות ותערוכות.

שתי דוגמאות שניתן לחוות במה שנותר מחופשת החג: אנשי "צלול" אספו פריטי פסולת מהים ומחוף החשמל באשדוד, והאמנית הדס דיאמנט יצרה מהם דמויות מרשימות שהוצבו בנמל תל אביב ובחופים הסמוכים. אם להיות אופטימיים, ילד שיפגוש דמות כזו בים יזכיר להוריו לקחת את הפסולת הביתה בפעם הבאה שהם עורכים פיקניק משפחתי על החוף.

פסל מפסולת של הדס דיאמנט מוצג בחוף הים בתל אביב, אוקטובר 2022 (צילום: "צלול")

בשמורת יהודייה שברמת הגולן אספו אנשי רשות הטבע והגנים במשך שנים פריטי פסולת שמטיילים השאירו אחריהם. עכשיו הם מציגים אותם למבקרים בשמורה בחלוקה לסוגים (ציוד צבאי, ציוד מטיילים, כלי אוכל ועוד) וגם בשיוך לתאריכים – קופסת מלפפונים במלח מ-1980, פחית קולה מ-1994, בקבוק קטשופ משנות התשעים וזקן המוצגים – בקבוק טמפו משנות השישים. שם התערוכה הוא "של מי הזבל הזה?" – וזו כמובן שאלה רטורית.

5

לאחרונה דיווחנו כאן על המאבק שמתנהל בצידי הכבישים בגליל, בין מעריצי הרבי מלובביץ' שמכסים את שלטי ההכוונה של "נתיבי ישראל" במדבקות גדולות של הרבי, לבין פעילי סביבה שמסירים או צובעים אותן בלבן.

תמונות חדשות שהגיעו לזמן ישראל מלמדות שהשלטים מהווים זירת מאבק לא רק על סוגיות של זיהום ונראות של המרחב הציבורי, אלא גם על השאלה מיהו המשיח האמיתי: הרבי מלובביץ' או רבי נחמן מברסלב.

תמונות חדשות שהגיעו לזמן ישראל מלמדות שהשלטים מהווים זירת מאבק לא רק על סוגיות של זיהום ונראות של המרחב הציבורי, אלא גם על השאלה מיהו המשיח האמיתי: הרבי מלובביץ' או רבי נחמן מברסלב

המאבק הזה כולל גם הכפשות וניסיונות מחיקה, והגיע הזמן ש"נתיבי ישראל" יתערבו ויחזירו את השלטים להיות פלטפורמה להצגת מידע תחבורתי בלבד.

קרבות השלטים בכבישי הגליל