הדיון על מדיניות ישראל בנוגע למלחמה באוקראינה אמור היה להיות דיון חשוב ומרכזי על סדר היום הציבורי, אבל בדומה להסכם הגרעין הוא רווי קלישאות, סיסמאות והיעדר נסיון לברר את ההנחות שעומדות מאחורי הטענות המרכזיות.

הדיון במדיניות ישראל בנוגע למלחמה באוקראינה אמור היה להיות מרכזי על סדר היום הציבורי, אך בדומה להסכם הגרעין הוא רווי קלישאות, סיסמאות והיעדר ניסיון לברר את ההנחות שבבסיס הטענות

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ב-1950, פלשה צפון קוריאה לדרום במטרה לכבוש את חצי האי כולו. קים איל סונג קיבל את הגיבוי של יוסף סטאלין ומאו דזה-דונג, אחרי שג'ון פוסטר דאלס, שר החוץ האמריקאי, נתן סקירה באירוע שולי על חגורת ההגנה של ארה"ב והשמיט את קוריאה מהסקירה.

ארה"ב הובילה כוח של האו"ם בפיקודו של דגלאס מקארתור, והפכה את תמונת המצב במלחמה. הסינים התערבו במלחמה כאשר חששו שכוח האו"ם יכבוש את כל הצפון ויאחד את חצי האי תחתיו.

ישראל הייתה אז מדינה בראשית ימיה, שניסתה להישאר על הגדר. בתקופה ההיא ארה"ב עוד לא הייתה בעלת הברית שלנו, ולא הייתה לנו את תמיכתה. למרות זאת, מלחמת קוריאה הייתה החותמת הסופית לפתיחתה של המלחמה הקרה (שהתחילה מיד עם סיום מלחמת העולם). ישראל בחרה לנקוט עמדה לטובתה של ארה"ב, כיוון שראתה בעצמה חלק מהעולם החופשי. ב-1950 הסיכונים לנקיטת העמדה היו גדולים בהרבה.

המלחמה באוקראינה היא מלחמה שמעצבת ותעצב את הסדר העולמי החדש. הסנקציות על רוסיה לא יתפוגגו במהרה, אם בכלל, בוודאי לא כשפוטין בשלטון. אירופה לא תחזור להיות תלויה ברוסיה בענייני אנרגיה, ושוק האנרגיה העולמי יעבור שינוי מהיסוד.

מלחמת קוריאה הייתה החותמת הסופית לפתיחת המלחמה הקרה. ישראל בחרה לנקוט עמדה לטובת ארה"ב, כי ראתה עצמה כחלק מהעולם החופשי. ב-1950 הסיכונים לנקיטת העמדה היו גדולים בהרבה

מקומה ומעמדה של סין באירופה משתנה, וסביר שנראה זהירות גדולה יותר. אירופה הופכת להיות בחזרה תלויה יותר בארה"ב, וזקוקה יותר לברית נאט"ו לצרכי הגנה.

הסדר העולמי צפוי לעבור שינוי שבסופו יתחדדו בחזרה העימותים הגלובליים שהיטשטשו אחרי קריסת בריה"מ. כל אלו מחייבים את ישראל לדון בשאלת עמדתה כלפי המלחמה כסוגיה מרכזית שצופה פני העתיד, ולהחליט לאן פניה מועדות.

כנגד העמדה שישראל צריכה לקחת צד במלחמה הזאת (ואין הכוונה לשלוח חיילים להילחם) מצביעים על המחירים שישראל עלולה לשלם, ומנגד טוענים שהתועלת במהלך כזה קטנה. בהכירי את הנטייה של הציבור בישראל להאדיר את הסיכונים, אני מעוניין לנסות לנתח את עיקר הטענות שעלו עד עכשיו ולהראות שהן מועצמות מכפי הצורך.

"לרוסיה יש גבול משותף עם ישראל"

נשמעת טענה כי משמעות הנוכחות הרוסית בסוריה היא שיש להם גבול משותף איתנו. הרוסים משתפים איתנו פעולה במב"מ כנגד האיראנים והם יכולים לפגוע בחיל האוויר.

נתחיל בחלק הקל, לרוסים אין איתנו גבול משותף. לטעון שנוכחות של טייסת מטוסי קרב בצפון מערב סוריה, מרחק מאות קילומטרים מישראל, זה גבול משותף – זו טענה משונה מאוד. אפילו במלחמת ההתשה, שבה היו קרבות אוויר בין טייסים ישראלים לרוסיים, והייתה נוכחות רוסית עצומה במצרים – ישראל לא חשבה שזה גבול משותף.

נתחיל בחלק הקל, לרוסים אין איתנו גבול משותף. לטעון שנוכחות טייסת מטוסי קרב בצפון מערב סוריה, מרחק מאות קילומטרים מישראל, זה גבול משותף – זו טענה משונה מאוד

הרוסים גם לא משתפים איתנו פעולה במב"מ נגד האיראנים. אין להם אינטרס כזה. ההיפך, אם מסכימים על כך שהאינטרס של הרוסים בסוריה היה להבטיח שבשאר אסד ימשיך, המסקנה המתבקשת היא שהרוסים היו זקוקים לאיראנים וחזבאללה שסיפקו את עיקר הכוח הלוחם על הקרקע במלחמת האזרחים. לכן עצם הטענה שהם משתפים איתנו פעולה – שגויה בראי מפת האינטרסים.

הטענה שבסיום מלחמת האזרחים הרוסים יעדיפו לקבל את מלוא השלל ולכן ינסו להרחיק את האיראנים מסוריה – היא טענה מוזרה. הרי גם לרוסים ברור שאסד זקוק לאיראן על מנת לשרוד בשלטון. יותר מכך, לאסד יש ברית עם האיראנים וחזבאללה, ולכן הם באו לעזרתו גם כאשר המצב היה גרוע וגם כששילמו על כך מחירים יקרים. לחשוב שהרוסים יהיו מוכנים להשקיע אנרגיה נגד האיראנים במצב כזה – לא נשמע סביר בראייה אסטרטגית.

בנוסף לאלה, ישראל פועלת כנגד ההתבססות האיראנית מאז 2017, והעובדה היא שלמרות עשרות רבות של תקיפות, האיראנים לא התייאשו והרוסים לא ראו בזה סיכון עד היום.

בנוגע למנגנון התיאום, אני סבור שבישראל טועים בהבנת תפקידו, ומכאן גם הטעות לגבי שיתוף הפעולה עם הרוסים. תפקידו של מנגנון התיאום הוא למנוע פגיעה ישראלית ברוסים. תיאום טקטי בזמן אמת כדי למנוע טעויות. נכון שזה מאפשר תקשורת עם הרוסים ובירור סוגיות אם נדרש, אבל זה לא מנגנון תיאום אסטרטגי, ולא שיתוף פעולה אסטרטגי. אם זה יהיה לישראל חשוב, גם ללא מנגנון התיאום היא תמשיך לתקוף בסוריה.

הרוסים גם לא משתפים איתנו פעולה במב"מ נגד האיראנים. האינטרס שלהם הפוך. אם מסכימים שהאינטרס הרוסי בסוריה הוא המשך שלטון אסד, המסקנה המתבקשת היא שהרוסים נזקקו לאיראנים וחזבאללה

הטענה האחרונה אמורה להעלות את השאלה  – אם ככה, אז מדוע בכלל לקיים את מנגנון התיאום? התשובה היא, שזה מוריד את החשש הרוסי, ולכן מצמצם את הסיכוי שהרוסים יפגעו במטוסי חיל האוויר מבלי שהתכוונו לכך. הייתה לזה חשיבות רבה בעיקר בתחילת הדרך אחרי שהרוסים נחתו כאן.

הבעיה שישראל הפכה את מנגנון התיאום לאסטרטגי, וציירה אותו ככזה לאזרחיה. זה אפשר לרוסים ליצור עלינו לחץ אפילו מבלי שהם התכוונו לכך במקור. אנחנו אלה שהפכנו את מנגנון התיאום למנוף אסטרטגי של הרוסים כלפי ישראל.

בנוגע לחשש שהרוסים ינסו לפגוע במטוסי חיל האוויר, אני מסכים שלא ניתן להסיר את הסיכון הזה לחלוטין והוא קיים. יחד עם זאת, אני רוצה להעמיד אותו בפרופורציה. ראשית, חיל האוויר פועל מול איומים רוסיים בסוריה ויש לו יכולת התמודדות איתם.

החלטה אסטרטגית רוסית לנסות לפגוע במטוסי חיל האוויר כרוכה בסיכון לא מבוטל עבור הרוסים. ישראל הוכיחה היטב את יכולתה לפגוע במערכות הגנה אווירית, ובתגובה לפעולה רוסית תהיה לנו לגיטימציה לעשות זאת. לא בטוח שהרוסים רוצים שנוכיח את היכולת שלנו, בפרט לאור הבעיות שיש להם במלחמה באוקראינה.

אסטרטגית, כיוון שפעולות המב"מ של ישראל לא פוגעות באינטרס רוסי ישיר, אחרת הם היו פועלים לסכל אותן, המשמעות של פגיעה במטוסי חיל האוויר הישראלי, מבחינת הרוסים, היא הגדלה ניכרת של סיכונים, עם תועלת קטנה. בתור שחקנים רציונליים, לקיחת סיכון כזה רק "כנקמה" על כך שישראל נוקטת צד – זאת החלטה לא הגיונית.

החלטה אסטרטגית רוסית לנסות לפגוע במטוסי חיל האוויר כרוכה בסיכון לא מבוטל עבורם. ישראל הוכיחה היטב את יכולתה לפגוע במערכות הגנה אווירית, ובתגובה לפעולה רוסית תהיה לנו לגיטימציה לכך

לסיכום עניין החשש הישראלי לפעולות המב"מ – אני סבור שלא ניתן לבטל את האיום לחלוטין, אבל הוא קטן בהרבה מכפי שנראה במבט ראשון, ובניתוח שיקולים קר, החלטה כזאת מבחינת הרוסים היא לקיחת סיכון, שישראל יכולה לממש.

"לישראל אין עודפי אמל"ח לספק לאוקראינה"

טענה נוספת היא שלישראל אין עודפי אמל"ח שהיא יכולה לספק לאוקראינה, ובפרט לא מיירטים של כיפת ברזל ומערכות הגנה אקטיביות.

בכל בוקר נתון מאז הפיכתה של מערכת כיפת ברזל למבצעית, לישראל יש מחסור במיירטים. יותר מכך, בכל תרחיש של לחימה בזירה הצפונית מול חזבאללה לישראל תהיה מצוקה של מיירטים. כך שהטענות שלישראל יש מחסור נכונות לחלוטין.

בראייתי, הנקודה היא שנכונות ישראלית לקחת סיכון בסוגייה כזאת – היא חיזוק של הברית שלנו מול ארה"ב, שלמעשה היא הגורם האסטרטגי שמצדיק התייצבות ישראלית לצידה של אוקראינה, מעבר להיבט המוסרי. ארה"ב היא בעלת הברית והתומכת העיקרית של ישראל, את מרבית המימון לפיתוח כיפת ברזל קיבלנו מארה"ב, ורק לאחרונה, בחודש מרץ השנה, אישר הקונגרס תקציב מיוחד של מיליארד דולר למיירטי כיפת ברזל עבור ישראל, כתוצאה מהמחסור אליו נקלענו בסיום שומר חומות.

ישראל יכולה להפוך את הסיכון הזה גם להזדמנות ולהגיע להסכמות והתחייבויות מארה"ב שזאת תעזור לנו גם בשעת חירום, וגם תפצה אותנו ותשלים לנו מלאים. אכן הסיכון קיים, אבל אפשר גם למנף אותו לקבלת ערבויות מול ארה"ב, וזאת הזדמנות של ישראל לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית שנפגעו בתקופת בנימין נתניהו.

הנכונות לקחת סיכון יחזק את הברית עם ארה"ב, וישראל יכולה להפוך את הסיכון להזדמנות ולהגיע להסכמות, התחייבויות וערבויות מארה"ב שתעזור לנו בשעת חירום, וגם תפצה אותנו ותשלים לנו מלאים

"טכנולוגיה ישראלית תזלוג לרוסיה או לאיראן"

כל הפעלה של מערכות נשק במלחמה מאפשרת לאויבים ללמוד כיצד המערכת פועלת ולבצע שיפורים עתידיים במערכות הנשק שלהם. זה יהיה נכון גם במקרה של אוקראינה. אבל גם כאן אני סבור שהסיכון לא גדול וניתן לגדר אותו.

• ראשית, אוקראינה מדינת ענק ולא חייבים להציב מערכות ישראליות בסמוך לחזית. זה יקשה על האיסוף של ביצועי המערכות הללו, ובפרט כאשר אנחנו רואים שיכולות האיסוף של הרוסים נמוכות למדי. לראיה, הם לא הצליחו להשיג עליונות אווירית, להשמיד את חיל האוויר של אוקראינה ואפילו יכולות הלוחמה האלקטרונית שלהם מול המערכות שהם מייצרים לא מסתמנות איכותיות בשדה הקרב.
• שנית, גם בסוגיה כזאת אפשר לבוא בדין ודברים עם ארה"ב על כך שהיא תסייע לנו להמשיך פיתוח של המערכות ולשפר את ההגנה שלהן כנגד ל"א.
• שלישית, כבר בשומר חומות, כיפת ברזל יירטה כטב"מ של חמאס, ככה שידוע שיש לה יכולת כזאת. מכאן, שהסיכונים לא גדולים מדי.

אלה הסיכונים הביטחוניים שמעלים המתנגדים. בנוסף לכך קיימים סיכונים וחששות נוספים בנוגע לפעילות הסוכנות ולמעמדם של היהודים ברוסיה. איני מתכוון להתיימר בהבנה מספקת בסוגיות אלה, ולכן אוותר מראש על הניסיון לנתח את ההשלכות המדיניות והמעשיות שעלולות להיווצר אם ישראל תנקוט עמדה במלחמה.

עד כאן בנוגע לסיכונים מהאפשרות שישראל תנקוט עמדה לטובת אוקראינה, ארה"ב והמערב. אבל הדיון חייב להיות רחב יותר מאשר הקטנה של הסיכונים, וניסיון לטעון שאינם קיימים.

בכל בחירה אסטרטגית יש הזדמנויות וסיכונים. גם בחלופה של אי נקיטת עמדה יש סיכונים, ולתפיסתי הם גדולים יותר. כיצד אחרי שסירבה לבקשתה של ארה"ב לסייע לאוקראינה, תוכל ישראל לבוא לארה"ב בבקשה בהולה לסיוע ו/או השלמת מלאים בזמן מלחמה מול חזבאללה או אחרי המבצע הבא בעזה?

איך נוכל להשלים בצורה דחופה מלאי של מיירטי כיפת ברזל ללא הייצור בארה"ב של מיירטים? ארה"ב סייעה לאוקראינה ביותר מ-50 מיליארד דולר, מתוכם יותר מ-25 מיליארד סיוע צבאי.

בכל בחירה אסטרטגית יש הזדמנויות וסיכונים. גם בחלופה של אי נקיטת עמדה יש סיכונים, ולתפיסתי הם גדולים יותר. כיצד אחרי שסירבה לבקשת ארה"ב לסייע לאוקראינה, תוכל ישראל לבקש מארה"ב סיוע בהול?

ב-19 בספטמבר 1970, אחרי הניצחון של המלך חוסיין על אש"ף, פלשה סוריה לירדן מצפון. כאשר היה נראה שתמונת המצב לא טובה, ביקשה ארה"ב את עזרת ישראל, והבטיחה שבמידה שלישראל תהיינה אבדות בתקיפות אוויריות, היא תשלים לה את החסר, במידה שזאת תסכים לפעול.

ממשלת גולדה ביצעה גיחות איסוף ודיווחה לאמריקאים שהמצב נראה לא טוב, וייתכן שנדרשת גם פעולה יבשתית. ב-23 לחודש הצבא הסורי נסוג על עקבותיו, בין היתר בגלל החשש מהתערבות ישראלית. ארה"ב הכירה לישראל תודה על כך, חרף הציניות שבה נהוג לבקר את עיכוב הסיוע הצבאי במלחמת יום הכיפורים.

נכון שייתכן שהסיכונים הללו לא יתממשו, הרי אין לדעת מה צופן העתיד, וטיבעה של אסטרטגיה שזאת ממלכת אי הוודאות (אפילו יותר ממלחמה). אבל בראייתי, הסיכונים האסטרטגיים שישראל נוטלת בכך שאינה נוקטת עמדה לגבי המלחמה, עולים לאין ערוך על הסיכונים מהתערבות שכזאת. הזדמנויות לעומת זאת, קיימות כמעט רק בחלופה שבה נסייע לאוקראינה. לראיה, למרות שאנחנו נשארים על הגדר – הרוסים, האמריקאים, האירופים והאוקראינים כועסים עלינו.

עמר דנק הוא סא"ל במיל', נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר, "שאלה אסטרטגית" עוסק בניתוח גיאו אסטרטגי, בטחון לאומי, קבלת החלטות ודמוקרטיה.