באחד מערבי השבוע שעבר פילח לפתע שאון של מערכת הגברה את שמי מרכז תל אביב. מישהו בכיכר הבימה פתח מיקרופון והתחיל להשמיע מוזיקה בווליום אדיר, בהובלת הלהיט "מי שמאמין לא מפחד".

עד מהרה התבררה מהות האירוע: עצרת של הליכוד. אחרי המוזיקה הגיעו הנאומים – סליחה, הצעקות מחרישות האוזניים.

כתושב אחד הרחובות הסמוכים, הייתי משוכנע שכיכר הבימה מתפקעת ממפגיני ימין רגע לפני בחירות. ירדתי להתרשם ממראה עיניים. הפער בין הסאונד לתמונה היה בלתי נתפס. הנוכחות בכיכר הייתה דלילה להפליא, או כמו שציין אחד השכנים, "יש פה הרבה יותר דציבלים מאנשים".

ביום שישי בבוקר, ברחבת מוזאון תל אביב, המראה הייתה שונה בתכלית. מצעד האקלים הצליח לעשות מה שאירועים פוליטיים מימין ומשמאל נכשלים בו לאחרונה שוב ושוב: להוציא ישראלים מהבית, ולהביא אותם מכל קצווי הארץ.

מצעד האקלים הצליח לעשות מה שאירועים פוליטיים מימין ומשמאל נכשלים בו לאחרונה שוב ושוב: להוציא ישראלים מהבית, ולהביא אותם מכל קצווי הארץ

מצעד האקלים בתל אביב, 28 באוקטובר 2022 (צילום: דב גרינבלט, החברה להגנת הטבע)

הגרסאות באשר למספר המשתתפים במצעד גמישות מאוד ונעות בין 5,000 ל-12 אלף; אני נוטה להאמין שהאמת אי שם באמצע. אבל זה לא רק המספר, אלא האנרגיות: באוויר של רחבת המוזאון, ואחר כך של רחובות שאול המלך ואבן גבירול שבהם צעדו האלפים, עמד הדבר החמקמק, הכה קשה להגדרה, שמעניק לאירועים כאלה את הערך המוסף והופך אותם לסוחפים. אם בכל זאת צריך לתת לו שם, כנראה שזה יהיה: אנרגיה של שינוי.

בערב, ב"אולפן שישי" של ערוץ 12, הוקדשה למצעד ידיעה בת 14 שניות. לשם, כמו לרוב השדרה המרכזית של התקשורת בישראל, השינוי עדיין לא הגיע.

האווירה ברחבת המוזאון הייתה יותר של הפנינג מאשר של הפגנה; יותר קרנבל מאשר מחאה. התוכן הגיע בעיקר מהשטח – דוכנים של שלל עמותות, ארגונים ופעילים – ופחות מהבמה, שם נשאו ראשי ארגוני הסביבה דברים תמציתיים.

מנכ"ל "מגמה ירוקה" אלעד הוכמן, שהובילה את ארגון המצעד, התגלה כבעל מיתרי קול איתנים כשבירך את הנוכחים והוציא את המצעד לדרך, בליווי תנועות הידיים של המתרגמת לשפת סימנים שעמדה בקדמת הבמה.

מצעד האקלים בתל אביב, 28 באוקטובר 2022 (צילום: דב גרינבלט, החברה להגנת הטבע)

החום והלחות – 27 מעלות רגע לפני תחילת נובמבר – סיפקו תפאורה הולמת לאירוע שעניינו משבר האקלים. רוב המשתתפים הגיעו עם כובעים ומי ששכח את הכובע בבית קיבל תזכורת לחשיבות נוכחותם משיבת הנפש של העצים.

אי אפשר היה להתעלם מהקרבה הסמלית למוזאון תל אביב: האם אחרי החמניות של ואן גוך בלונדון וערימות השחת של מונה בגרמניה מישהו ישפוך מרק עגבניות על הכבשים של קדישמן או ידביק את עצמו לפסל של תומרקין? ובכן, זה לא קרה.

"אין בעולם שלט מספיק גדול בשביל למנות את הסיבות שבגללן אני פה"
(מפגינה צעירה מחזיקה שלט קטן וקולע)

הם הגיעו מכל הארץ, באוטובוסים מאורגנים או בתחבורה ציבורית, ובכל זאת הנוף האנושי מסגיר את העובדה שלמרבה הצער המאבק הסביבתי בישראל הוא עדיין נחלתו בעיקר של שבט אחד – חילוני ברובו, לבן ברובו, עם נטייה חזקה שמאלה.

מצעד האקלים בתל אביב, 28 באוקטובר 2022 (צילום: מצעד האקלים בתל אביב, 28 באוקטובר 2022)

לפחות בכל הנוגע לחברה הערבית, המאמצים נשאו פרי: תלמידות מכסייפה הגיעו עם שלט גדול. על הבמה ובין הצועדים נרשמה נציגות ערה של "עומדים ביחד" – תנועת מחאה משותפת ליהודים וערבים. כשמתחילים לצעוד, תזמורת מרשימה שהגיעה מבאקה אל-גרבייה משתלטת על העניינים עם חמת חלילים ותופי ענק שנותנים את הקצב למצעד.

זה היה אחד המקומות היחידים בישראל שבהם יהודים וערבים גם עמדו ביחד וגם צעדו ביחד בתקופה האחרונה.

כשהמצעד מגיע לרחוב קפלן, בואכה מתחם שרונה, האלפים עוברים מתחם חפירות עם השלט "כאן יעבור הקו הירוק של הרכבת הקלה". שני פועלים סינים בסרבלי עבודה ניצבים על הכלים הכבדים ומצלמים בהתרגשות את נחיל האדם שחולף למרגלותיהם.

"תנו לחיות לחצות"
(שלט בדוכן של פעילים הנאבקים נגד סלילת כבישים שגורמים לדריסת בעלי חיים)

מצעד האקלים בתל אביב, 28 באוקטובר 2022 (צילום: אביב לביא)

עמוק בתוך המצעד, אני עולה על נקודת תצפית גבוהה, מתבונן על אלפי העוברים בסך ומפנים: אני כמעט הכי מבוגר כאן. רובם המכריע של המשתתפים הם תלמידי תיכון, חברי תנועות נוער, לכל היותר סטודנטים.

כולם כאן צעירים, יפים וחסרי מנוח, במה שלרגעים נראה כמו מתחם ספיד-דייטינג ענק. פעיל סביבה ותיק אומר לי שהנוכחות הערה של הדור הבא מעוררת בו אופטימיות. "הם אלה שישנו את העולם", הוא סבור.

כולם כאן צעירים, יפים וחסרי מנוח, במה שלרגעים נראה כמו מתחם ספיד-דייטינג ענק. פעיל סביבה ותיק אומר לי שהנוכחות הערה של הדור הבא מעוררת בו אופטימיות. "הם אלה שישנו את העולם", הוא סבור

אני דווקא רואה את המחצית הריקה של הכוס: הצעירים אולי כאן, אבל המבוגרים, בני דורי – אלה שעדיין שולטים בצמתי קבלת ההחלטות בממשלה, בעיריות, במשק – נשארו בבית.

מתעורר החשש שזה חלק מהתפיסה הישראלית השגויה, לפיה משבר האקלים והשלכותיו הם עניין עתידי, ערטילאי משהו, שדור הבנים והנכדים יצטרך להתמודד איתו אי-שם באמצע המאה והלאה.

מצעד האקלים בתל אביב, 28 באוקטובר 2022 (צילום: אביב לביא)

אבל המשבר הסביבתי הוא כאן ועכשיו, הוא ממש לא עניינם הבלעדי של בני ה-17 והוא בוודאי לא יכול להמתין עד שהם יגיעו לעמדות מפתח בעוד כמה עשורים. "זה מוזר מאוד שאני לבד כאן", אמרה לי צועדת אחת, סבתא בת 71 שנראית צעירה בהרבה מגילה, "ממתי סביבה זה עניין רק של הצעירים?"

"רוצים לשמוע בדיחה? לא טבעוני מגיע למצעד האקלים"
(מפגין נושא שלט במצעד)

סקרנים ניצבים על המדרכה באבן גבירול ומתבוננים בצועדים. בזו אחר זו עוברות הקבוצות, לרגע זה נראה כמו תיבת נוח של האג'נדות: החל מהליבה של התנועה הסביבתית:

החברה להגנת הטבע (כולל השלט הנהדר "הטבע להגנת החברה"), אנשי האנרגיות המתחדשות, שומרי הים; אבל יש גם את אנשי הסחר ההוגן; את מתנגדי הקפיטליזם שרואים בתרבות הצריכה וחלוקת העושר שורש כל רע; את הטבעונים שמזכירים את נזקי תעשיית הבשר והמזון מהחי; את מתנגדי הכיבוש שמזכירים שאין קיימות בלי שלום; והקבוצה החמודה והמצחיקה ביותר – ילדים שרוקדים ושרים "אני שונא חד-פעמי" לפי הלחן של להיט היציעים "מי שלא קופץ אדום/צהוב".

מצעד האקלים בתל אביב, 28 באוקטובר 2022 (צילום: עמוד הפייסבוק של "ירוק וחם")

אני נזכר ברגעים המבולבלים של המחאה החברתית ב-2011, עם שלל אג'נדות, חלקן קיקיוניות ולעיתים סותרות, שהולידו את הסלוגן "העם רוצה כל מיני דברים". רק שכאן הסיפור אחר. כאן האג'נדות לא סותרות – הן משלימות.

ריבוי האג'נדות בעצם מחדד את העובדה שהסיפור של המשבר האקלימי הוא סיפור הוליסטי, מערכתי, סיפור של מבנה כלכלי-חברתי שלם שצריך להשתנות כדי שהאנושות תוכל לצלוח את המשבר הזה בשלום.

ודווקא משום כך, הסיכוי שזה יקרה לא גדול – אם כי לכמה רגעים ביום שישי האחרון, ברחובות תל אביב ההומים צעירים חדורי אמונה, זה היה נראה לפתע אפשרי.