משטרים דיקטטורים אפלים המדכאים את העם ועסוקים בעיקר בהישרדות בונים לעצמם מערכת שאינה משרתת את המדינה ואזרחיה אלא רק את השלטון. מהם מעגלי הביטחון של איראן? ומה ניתן ללמוד מהישרדות השלטון בסוריה על מה שעלול לקרות באיראן?

שני המשטרים הרודניים של סוריה ואיראן מקיימים קשרים מיוחדים מאז המהפכה באיראן ב-1979. במחקר כינו את שני המשטרים הללו בשם "הזוג המוזר" (בעקבות הקומדיה ההוליוודית משנות ה-60), כי מה יכול להיות משותף למשטר חילוני-סוציאליסטי של הבעת' בסוריה עם הרפובליקה האסלאמית באיראן? התשובה הפשוטה היא שמדובר בשתי מדינות מבודדות במרחב המזרח תיכוני, הסוני ברובו. בנוסף, לא ניתן לבטל את התרומה של הקשרים הדתיים שיצרו חכמי דת עלווים (הכת השלטת בסוריה) עם מנהיגים שיעים בלבנון, עיראק ואיראן להתקרבות של "הזוג המוזר".

המשטרים הרודניים של סוריה ואיראן מקיימים קשרים מיוחדים מאז המהפכה באיראן ב-79'. הם כונו "הזוג המוזר", כי מה יכול להיות משותף למשטר חילוני-סוציאליסטי עם הרפובליקה האסלאמית?

כדי להבטיח את הישרדות משטרו לטווח ארוך, הידק אביו של נשיא סוריה הנוכחי, חאפז אל-אסד, את קשרי משטרו עם רוסיה (אז ברית המועצות) ועם איראן. קשרים אלה הצילו את בנו בשאר אל-אסד במלחמת האזרחים.

מעגלי ההגנה מתפרקים – הגרסה הסורית

כאשר החלו המחאות נגד בשאר אל-אסד ב-2011 החלו להתמוטט בזה אחר זה מעגלי ההגנה של המשטר. בתחילת המהומות הפעיל המשטר דיכוי צבאי (ירי על מפגינים) בתוספת דיכוי אלים בידי מיליציות בריונים של המשטר – ה"שַבִּיחַה". במשך שנים ארוכות דאג המשטר הסורי שיחידות הצבא יהיו חלשות יותר מיחידות העילית השומרות על המשטר (הדיוויזיה הרביעית ומשמרות הרפובליקה).

בנוסף דאג המשטר שהמיעוטים, ובראשם העלווים (כ-11% לפני המלחמה), ישלטו ביחידות העילית (מודיעין, חיל אוויר, נ"מ וכד') ושהרוב הסוני יגויס בעיקר לחילות הרגלים הפחות מאומנות.

שיטת המעגלים הייתה אמורה לשמור על הישרדות השלטון והיא אכן עיכבה את נפילתו ברגעים הקריטיים. העריקות המסיביות מהצבא (2012-2011) היו כצפוי מקרב החיילים הסונים (עדה המהווה רוב של יותר מ-60%) ולא מקרב המיעוטים (עלווים, דרוזים, נוצרים ואסמעאילים) וכך נשמר היתרון המקצועי של הצבא הסורי על האופוזיציה.

כשהחלו המחאות נגד אסד ב-2011, החלו להתמוטט בזה אחר זה מעגלי ההגנה של המשטר. בתחילת המהומות הפעיל המשטר דיכוי צבאי (ירי על מפגינים) ודיכוי אלים בידי מיליציות בריוני המשטר – ה"שַבִּיחַה"

אלא שהצבא הסורי נותר רק עם יחידות העילית ועם קצינים ובמחסור חמור בחיילי שדה, מה שגרם לאבדן שטחים עצומים. בין 2015-2012 מילא את החסר הזה מעגל הביטחון החיצוני הראשון – מיליציות שיעיות שהביאה איראן מעיראק, אפגניסטן ולבנון (חזבאללה).

כאשר גם המעגל הזה כבר לא יכול היה להושיע ועמד לקרוס מול האופוזיציה, הגיע תורו של המעגל החיצוני השני – התערבות ישירה של רוסיה (בעיקר חיל אוויר) ששינתה את המצב האסטרטגי והביאה למהפך בלחימה. נראה כי זו התמונה הצפויה באיראן, אם המהומות ימשיכו בקצב וההתמדה הנוכחיים, אך אולי עם כמה הבדלים משמעותיים.

מעגלי ההגנה האיראניים

בדומה למצב בסוריה, בנה לעצמו המשטר האיראני מעגלי ביטחון להישרדות המשטר. המעגל הראשון בדיכוי המהומות הוא הבאסיג' – מיליציה אזרחית המקבילה לשביחה הסורית של ביריוני המשטר.

אח"כ הצבא שהוא מאומן פחות מהמעגל הפנימי של משמרות המהפכה. אלה האחרונים מהווים מעין קומנדו, יחידות עילית הזוכות לתקציבים והאימונים המשובחים ביותר. הן שומרות על מוקדי השלטון כמו הדיוויזיה הרביעית השומרת על המשטר בדמשק.

כשגם מעגל המיליציות השיעיות שהביאה איראן עמד לקרוס מול האופוזיציה בסוריה, הגיע תור המעגל החיצוני השני – התערבות רוסית ישירה ששינתה את המצב האסטרטגי והביאה למהפך בלחימה

אם יחלו עריקות וחלקים בצבא האיראני יעברו לצד המחאה, יגנו "משמרות המהפכה" על השלטון. אמנם השלטון באיראן אינו מיעוט קטן כמו העלווים בסוריה, אך יש לזכור שהפרסים מהווים רק כמחצית מהאוכלוסייה.

באיראן ישנם מיעוטים מדוכאים המשתתפים כעת במחאה באזורים נרחבים: הכורדים (צפון מזרח וצפון מערב), הערבים בחוזיסטאן (מערב, לגבול עיראק), הבלוצ'ים בסיסתאן (דרום) ועוד.

כמו בסוריה, המחאה ברחבי איראן של צעירים היא על אותם דברים: שחיתות המשטר, העוני, הדיכוי וההשקעה המיותרת בצבא (באיראן גם במיליציות מחוץ למדינה). המחאה אינה רק על נושא החיג'אב, זהו רק סמל לדיכוי של המשטר.

אם יקרה באיראן מה שקרה בסוריה, ייאלצו משמרות המהפכה לחקות את דפוס הפעולה של צבא אסד בסוריה – לסגת לערים המרכזיות כדי להגן על מוקדי השלטון.

בשלב הבא, כאשר משמרות המהפכה לא יוכלו עוד לאבטח את המשטר, ייאלצו להשתמש במעגלי הביטחון החיצוניים. בשלב הראשון, יגייסו את המעגל החיצוני הראשון – המיליציות של איראן שסייעו להישרדותו של בשאר אל-אסד יצטרכו כעת להגיע לאיראן לסייע בדיכוי המהומות.

כמו בסוריה, המחאה של צעירי איראן היא על אותם דברים: שחיתות המשטר, העוני, הדיכוי וההשקעה המיותרת בצבא. המחאה אינה רק על נושא החיג'אב, זהו סמל לדיכוי של המשטר

ע"פ פרסומי האופוזיציה האיראנית, התסריט הזה של ייבוא מיליציות למדינה כבר אירע במהומות 2009, אחרי זיוף תוצאות הבחירות, במחאות 2019 אחרי העלאת מחירי הבנזין (כ-1500 הרוגים) ומתחיל גם להתרחש גם כעת.

אם אכן יתפורר הצבא באיראן, ייאלצו משמרות המהפכה להביא לאיראן את זרועות התמנון שיצרו במזרח התיכון – את חיזבאללה מלבנון, את המיליציות בסוריה, את "הגיוס העממי" מעיראק ואף את החות'ים מתימן.

אם גם אלה לא יוכלו לסייע, יגיע המשטר האיראני למצב הקריטי אליו הגיע אסד בקיץ 2015, כאשר לא תהיה ברירה אלא לבקש סיוע של המעגל החיצוני השני – רוסיה.

התערבות רוסית בסוריה ב-2015, עכשיו באיראן?

כדי להבטיח שמשטרו של פוטין יסייע ויתערב במידה ששלטון האייתוללה עלי ח'מנאי יעמוד על סף התמוטטות, מסייעת כעת איראן למשטר הרוסי. הסיוע האיראני למלחמת רוסיה באוקראינה נועד בדיוק למטרה הזו – ליצור מחויבות רוסית לביטחונו של המשטר באיראן.

כדי להבטיח שמשטר פוטין יסייע במידה ששלטון ח'מנאי יעמוד על סף התמוטטות, מסייעת כעת איראן למשטר הרוסי. הסיוע האיראני למלחמת רוסיה באוקראינה נועד בדיוק למטרה הזו

אם המשטר הסורי שרד אחרי הפעלת כל מעגלי הביטחון, מדוע שלא ישרוד גם המשטר באיראן?

אלא שהפעם, בניגוד לסוריה, לא תקבל רוסיה לגיטימיות בינלאומית להתערבותה.

1. ראשית, הנשיא פוטין איבד את הלגיטימציה שלו במערב בעקבות הפלישה לאוקראינה.
2. שנית, במקרה של סוריה סברו כל סוכנויות המודיעין במערב כי האלטרנטיבה למשטר אסד גרועה הרבה יותר – סוריה הייתה עלולה להפוך לבירת הג'יהאד העולמי.

על כן, ההתערבות הרוסית במלחמה בסוריה התקבלה במידה של הבנה.

אך מהי האלטרנטיבה למשטר האייתוללות באיראן? האם ישנה ברירה יותר גרועה ממשטר דתי אפל ומדכא המתחזק מיליציות טרור בכל המזרח התיכון וחותר להשגת יכולת גרעינית?

בנוסף, מצבה הכלכלי והפוליטי של רוסיה קשה כל כך אחרי הכישלון באוקראינה וספק אם במשבר כזה חמור ירצה פוטין לסבך את צבאו בהרפתקה באיראן. כנראה שיסתפק בהעברת נשק למשטר בטהראן.

אך השלטון בטהראן עדיין לא נמצא בסיטואציה של סוריה בשלב זה. למרות המחאה הארוכה והדיכוי האלים, הוא עדיין שורד והצבא עדיין לא מתפרק.

מהי האלטרנטיבה למשטר האייתוללות באיראן? האם ישנה ברירה יותר גרועה ממשטר דתי אפל ומדכא המתחזק מיליציות טרור בכל המזרח התיכון וחותר להשגת יכולת גרעינית?

האם גל המחאה הנוכחי שהחל באמצע ספטמבר בעקבות רציחתה של מהסה אמיני מהווה עוד פרשייה חולפת כמו מחאות 2009 ו-2019, או התחלתו של תסריט הדומה למלחמת האזרחים בסוריה? ימים יגידו.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q