תוצאות הבחירות בישראל חיזקו את הגישה הפטליסטית הרווחת כבר מקודם בציבוריות הישראלית ובזירה הבינלאומית לגבי הסיכויים להצלת ישראל מקטסטרופה דו-לאומית. אני שומע כל יום את הקולות הספקניים הללו, שאינם מבינים מדוע אני מקדיש את עיקר מרצי לקידום יוזמות ורעיונות לסיום הכיבוש, אותו אני רואה כסכנה המשמעותית ביותר לעתידה של מדינת ישראל.

כאן אעסוק בהפרכת הגישה הסקפטית. יתרה מכך, יתכן ודווקא הממשלה הקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל תחזק את תחושת הדחיפות והתגייסות הקהילה הבינלאומית לפעולה ויש כאן הזדמנות "להפוך את הלימון ללימונדה".

אני שומע כל יום את הקולות הספקניים, שאינם מבינים מדוע אני מקדיש את עיקר מרצי ליוזמות לסיום הכיבוש, אותו אני רואה כסכנה המשמעותית ביותר לעתיד המדינה. כאן אעסוק בהפרכת הגישה הסקפטית

תשובתי לסקפטים נשענת על מרכיבים אמפיריים המבוססים על המציאות שאני מזהה בציבור הישראלי, בציבור הפלסטיני, בזירות האזוריות והבינלאומיות ובפוליטיקה האמריקאית.

ישנו גם מרכיב פסיכולוגי שבו לא אעסוק במאמר זה, אבל חשוב לציינו:  אין מי שיכולים לחזות את העתיד בעידן של שינוי מעריכי (לא לינארי) שאותו המוח האנושי אינו יכול להבין. על כן הבחירה באופטימיות היא בחירה אסטרטגית, שכן למרות חוסר יכולתנו לחזות את העתיד, הדרך היחידה להשפיע עליו היא בשילוב של חשיבה ביקורתית עם לב מלא תקווה.

הייאוש אינו תכנית עבודה והעתיד שייך למי שיש אנרגיה לפעול ולהציע יוזמות באופן פרואקטיבי. אי אפשר לגייס אנרגיה כזאת ללא תקווה וללא תכנית פעולה שתתעל אותה למקומות אפקטיביים. ראינו כיצד ההתגייסות מלאת התקווה של המפגינים בבלפור בגשרים ובכיכרות ברחבי הארץ הצליחה לשנות את המציאות באופן שהוביל להקמת ממשלת השינוי ולניתוקו של בנימין נתניהו ממטעמי השלטון. כאמור, כאן אעסוק בניתוח המציאות ובהמלצות כיצד יש לפעול.

בניגוד לספקנות לגבי הסיכויים להגיע לפתרון שתי המדינות, הרי בכל הסקרים עולה שרוב הציבור הישראלי מעדיף היפרדות מהפלסטינים על פני כל חלופה אחרת. האלטרנטיבה שבה שתי קהילות בגודל כמעט שווה, הנמצאות בין הירדן לים ומצויות בעימות אלים ביניהן עשרות רבות של שנים – תחיינה במדינה משותפת – נראית לרוב הישראלים, ובצדק, כקטסטרופה.

מצד שני, חוסר אמון עמוק ורחב בהיתכנותו של פתרון שתי המדינות היכה שורשים בציבור הישראלי. הגישה הרווחת בציבור היא קבלה של הספין המוטעה לפיו אין לנו פרטנר, שהושרש בציבור מאז ועידת קמפ דיויד והפך ל"נבואה שמגשימה את עצמה". בדיעבד ברור, שהיומרה להגיע להסכם בקמפ דיויד ללא מעטפת איזורית היתה מופרכת, אך בעקבות הכישלון, רווח חוסר אמון באשר לאפשרות פתרון הסוגיות המרכזיות של הסכסוך: הביטחון, ההתנחלויות, הפליטים וירושלים.

בניגוד לספקנות לגבי הסיכויים להגיע לפתרון שתי המדינות, הרי בכל הסקרים עולה שרוב הציבור הישראלי מעדיף היפרדות מהפלסטינים על פני כל חלופה אחרת

כדי לסגור את הפער בין התמיכה הציבורית בפתרון שתי המדינות לבין חוסר האמון בהיתכנותו, יש צורך במנהיגות שתוביל את מדינת ישראל למקום שיבטיח את עתידה וישמור על ערכיה.

ראינו בעבר איך ראש הממשלה מנחם בגין, שנבחר על בסיס סיסמת "אף שעל", זכה לתמיכה של רוב הציבור כשהחליט לוותר על חצי האי סיני ופינה את ההתנחלויות הישראליות שם לטובת שלום עם המצרים. ראינו איך ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, שנבחר על בסיס סיסמת "דין נצרים כדין נגבה ותל אביב", זכה בתמיכת רוב הציבור בהחלטתו לפנות את ההתנחלויות ואת צה"ל מרצועת עזה.

ברור לי שכיום רוב הציבור הישראלי מצביע על בסיס נושאים אחרים, מפני שאין לו תחושת דחיפות לגבי סיום הכיבוש. זה כולל גם רבים ממצביעי ראש הממשלה יאיר לפיד, שעקרונית הם בעד מהלך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל מתייחסים אל הנושא כפי שהתייחסו במשך שנים לשינויי האקלים, היינו: כעניין שאינו דורש פעולה מיידית.

חלק אחר בציבור חושש מהקרע הפנימי שייווצר אם תתקבל החלטה על פינוי התנחלויות רבות, ואחרים פשוט אינם מאמינים שהיפרדות מהפלסטינים תשפר את מצבנו הבטחוני בטווח הקצר – ועל הטווח הארוך הם בוחרים שלא לחשוב.

אני מאמין שמהלך מנהיגותי שישנה את המציאות יזכה לתמיכה של רוב הציבור, אולם מהסיבות שנמנו לעיל ומסיבות נוספות – הציבור אינו דוחף את מנהיגיו לעסוק בזה כעת. על כן השינוי צריך להגיע ממקום אחר.

כיום לרוב הציבור הישראלי אין תחושת דחיפות לגבי סיום הכיבוש. כולל לרבים ממצביעי לפיד, שתומכים בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל מתייחסים לנושא כפי שהתייחסו במשך שנים לשינויי האקלים

כזכור, השינוי הדרמטי שהוביל לשלום עם מצרים לא התחיל ביוזמה ישראלית, אלא במהלך אמיץ של מנהיג מצרי, שכבר הציע בעקיפין אותה הצעה לראש הממשלה דאז גולדה עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, אך זכה להתעלמות שבעטייה חווינו את הטראומה של המלחמה.

המהלך של סאדאת לא היה מתאפשר ללא המעבר של מצרים מאוריינטציה סובייטית לכזו אמריקאית וללא התמיכה הדיפלומטית הפרואקטיבית של ממשל קרטר במו"מ, ולאחר ההסכם – בהסדרי הסיוע של ארה"ב למצרים ולישראל. כך גם ועידת מדריד, שהובילה לשינוי דרמטי ביחסיה של ישראל עם מדינות כמו סין, הודו וטורקיה, ולאחר מכן גם לתהליך אוסלו, שבזכותו ישראל אינה שולטת בערים הפלסטיניות.

ועידת מדריד לא הייתה יוזמה של יצחק שמיר, שנגרר אליה בעל כורחו על ידי ג'ים בייקר – מזכיר המדינה האמריקאי של ממשל בוש. בייקר השכיל למנף את סיום המלחמה הקרה ואת הצלחת הברית האזורית שהובילה ארה"ב נגד הפלישה העיראקית לכווית על מנת לייצר מאמץ בינלאומי לפתרון הסוגיה הפלסטינית. המהלך לא מוצה, אבל הוא הדגים את היכולת האמריקאית להוביל מהלך בינלאומי משמעותי בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אני סבור שמבחינות רבות ישנה כיום בשלות רבה למהלך אזורי ובינלאומי בסוגייה הפלסטינית בהובלה אמריקאית, שיכול לספק תשובות לארבע סוגיות הליבה של הסכסוך שפורטו לעיל.

הזירה האזורית כבר אינה רואה בישראל את הבעיה אלא רואה בה חלק מהפתרון. זהו מהלך שהחל עוד ביוזמת השלום הערבית משנת 2002, אולם היוזמה פורצת הדרך הזו נתקלה בחוסר תגובה מצד ישראל.

היוזמה משקפת את השינוי הדרמטי שחל בעולם הערבי – שינוי שישראל ממאנת להבין את משמעותו העמוקה ולגזור ממנה פעולה. במשך שנים נחשב הסכסוך הישראלי פלסטיני כמשרת את המנהיגים הערביים כדי להסיט את תשומת הלב של דעת הקהל שלהם מהיעדר מתן זכויות אזרחיות ומאוזלת ידם בתחום הכלכלי.

הזירה האזורית כבר אינה רואה בישראל את הבעיה אלא רואה בה חלק מהפתרון. זהו מהלך שהחל עוד ביוזמת השלום הערבית משנת 2002, אולם היוזמה פורצת הדרך הזו נתקלה בחוסר תגובה מצד ישראל

השינוי חל כשמנהיגי ערב הבינו שישראל היא עובדה מוגמרת ושהסכסוך משרת בעיקר את אויביהם האיראנים והג'יהאדיסטים הסונים. על כן הם הציעו את היוזמה, שעיקרה פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני ושילוב ישראל במרחב בהתבסס על פתרון שתי המדינות בגבולות 67' (היוזמה עודכנה בתוספת העיקרון של חילופי השטחים, זאת בלחץ של מזכיר המדינה האמריקאי בממשל אובמה – ג'ון קרי).

חשוב להתעכב על נושא חילופי השטחים, משום שיש בו כדי להפריך את טענת ה"מאוחר מדי", לפיה אין היתכנות לפינוי כ-650 אלף ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק. עיקרון חילופי השטחים מאפשר לכ-80 אחוז מהמתנחלים להישאר בבתיהם ולהיכלל בתחומי מדינת ישראל בתוך גבול מוסכם. בכך ניתן יהיה לצמצם משמעותית את מספר המתנחלים שייאלצו לעבור לתחומי מדינת ישראל בפינוי ובפיצוי (או שיישארו בתחומי המדינה הפלסטינית, אם כך יוסכם) לסדרי גודל אשר לא יהוו משימה בלתי אפשרית עבור מדינת ישראל (ראה אתר שאול אריאלי ואתר מכון המחקר מולד).

גם פתרון לסוגיית ירושלים קיים ביוזמה, שמכירה בריבונות של ישראל במערב העיר, אבל תובעת בירה פלסטינית במזרח העיר. העיר כבר מחולקת בפועל ומדובר באינטרס ישראלי, שכן אין היגיון שבבירה שלנו יהיה רוב אנטי ציוני חסר זכויות מדיניות ואין סיבה שהשכונות הערביות במזרח העיר לא תהיינה חלק מהבירה הפלסטינית. באשר ל"אגן הקדוש" – יהיה צורך בפתרון יצירתי של ריבונות משותפת שתכלול את ישראל, הפלסטינים, נציגות מדינות האיסלאם (ירדן) ונציגות של הוותיקן (ראה אתר "יוזמת ז'נבה").

לפי טענת ה"מאוחר מדי", אין היתכנות לפינוי כ-650 אלף ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק. אך עיקרון חילופי השטחים מאפשר לכ-80 אחוז מהם להישאר בבתיהם ולהיכלל בתחומי המדינה בתוך גבול מוסכם

בנוסף לכך, נוסח היוזמה הערבית משקף הבנה לפיה לא יהיה פתרון לסוגיית הפליטים שאינו מוסכם על ישראל, ואף מעניק לה זכות וטו על מאפייניו. גישה זאת, בה הפלסטינים אינם נדרשים לוותר על נרטיב הזכות העקרונית לשיבה, אבל מבינים שמימושה בתוך ישראל מחייב הסכמה ישראלית, ולכן לא יהיה גורף, הוסכמה על הצד הפלסטיני בכל המשאים-ומתנים שהתנהלו איתם.

נושא הביטחון אף הוא פתיר בגישה אזורית ובינלאומית. הנושאים והנותנים הפלסטינים הדגישו פעם אחר פעם שאין להם שאיפה לצבא משלהם והם קיבלו את עיקרון פירוז המדינה הפלסטינית.

הם דורשים שאת הצבא הישראלי יחליף כוח בינלאומי או אמריקאי. בתקופת ממשל אובמה גנרל ג'ון אלן פיתח עם ראשי צה"ל מתווה שכולל הגנה על גבולה המזרחי של ישראל באמצעות כוח אמריקאי, אמצעים טכנולוגיים שיאפשרו לישראל לנטר את המתרחש בשטח, ושת"פ אזורי – בעיקר עם ירדן ומצרים.

דבריו של רב אלוף במילואים גדי אייזנקוט לאחרונה אודות ההכרח למנוע היווצרות של מדינה דו-לאומית מייצגים את דעת הרוב הגדול של בכירי צה"ל, מוסד ושב"כ שסיימו את שירותם בצה"ל, ומאמינים שביטחונה של ישראל יגבר כתוצאה מפתרון שתי המדינות (באתר "מפקדים לביטחון ישראל")

היוזמה הערבית אושררה מאז שוב ושוב בוועידות הפסגה הערביות, כולל בתקופות קשות. בישראל עצמה לא זכתה היוזמה להתעניינות ציבורית בשל אוזלת היד של המנהיגים לדורותיהם, ובשל העובדה שהבטחת הנורמליזציה נתפסה כחלום באספמיה ללא משמעויות קונקרטיות לציבור הישראלי.

אני רואה קווי דמיון בין אוזלת היד וחוסר האחריות שגילו מנהיגי ערב ביחס להצעת החלוקה של האו"ם בשנת 1947 לבין אוזלת היד וחוסר האחריות כלפי הציבור הישראלי שמפגינים מנהיגי ישראל בהתעלמותם ארוכת השנים מהצעת השלום של מדינות ערב בשנת 2002 (ראה אתר "ישראל יוזמת").

אני רואה קווי דמיון בין אוזלת היד של מנהיגי ערב ביחס להצעת החלוקה של האו"ם ב-1947 לבין אוזלת היד כלפי הציבור הישראלי שמפגינים מנהיגי ישראל בהתעלמותם ארוכת השנים מהצעת השלום של מדינות ערב

הסכמי אברהם הפריכו טענה מרכזית של מתנגדי הסדר עם הפלסטינים: לפיה "הערבים לעולם לא יקבלו את ישראל". לפתע החלו הישראלים ליהנות מפירות הנורמליזציה. זה כולל רוב גדול של מצביעי מפלגות ימין, שבעבר ראו בכל ערבי אויב וכיום הם נוהרים לדובאי ומצטלמים עם גלביות.

היכולת לטוס מעל המרחב האווירי של סעודיה מלהיבה את הישראלים שמשתוקקים לטוס למזרח הרחוק בזמן קצר ובמחיר זול. העובדה שמדובר בהסכמים שהובילו לכאורה מושאי ההערצה של הימין – דונלד טראמפ ובנימין נתניהו – מחזקים את הלגיטימציה של השינוי בדעת הקהל הימני וממחישים את פירות השלום עם מדינות ערב.

מאידך גיסא, נכון להיום, הסכמי אברהם נתנו בימה לטענה שניתן להתעלם מהפלסטינים ולהגיע לשלום אזורי בלעדיהם. גם אם יש אמת בטענה (ולטעמי עוד יתברר כי לא ניתן לבודד את ההסכמים מהשפעת אירועים בזירה הישראלית פלסטינית), מאליו מובן שתהליך הנורמליצזיה האיזורית מבורך כשלעצמו, אך אינו מחסן את ישראל מהתוצאות הרות האסון של הגלישה המתמדת למדינה דו-לאומית מדממת.

אנחנו יודעים כיום שההסכמי אברהם נועדו במקור לשרת מטרות אחרות שאינן כוללות דאגה או עניין בנושא הפלסטיני. טראמפ העדיף לקדם את תכנית "השלום" המנותקת מהמציאות שהזה, ונתניהו חלם על אישור אמריקאי לספח שטחים משמעותיים בגדה.

הסכמי אברהם הפריכו טענה מרכזית של מתנגדי הסדר עם הפלסטינים: לפיה "הערבים לעולם לא יקבלו את ישראל". לפתע החלו הישראלים ליהנות מפירות הנורמליזציה

אולם כאשר התברר לג'ארד קושנר שאין תמיכה אזורית בתכנית של טראמפ אם היא תכלול סיפוח של חלקים מהגדה לישראל, הציע תכנית חליפית שאותה שיווק לו השגריר האמירתי המוכשר יוסף אל-עוטייבה, שנועדה למנוע את הסיפוח, ובכך הביא להישג חליפי לממשל טראמפ באמצעות הסכמי אברהם. טראמפ הוסיף לעסקה תמריץ לאמירתיים בדמות מטוסי F35, לסודאנים – בהוצאתם מרשימות הטרור ולמרוקאים – בהכרה בריבונותם על הסהרה המערבית.

הפלסטינים אמנם לא עניינו את חותמי העסקה, אבל אני סבור כי כמו מקרים רבים בהם "עורמת ההיסטוריה" גורמת למנהיגים להוביל שינוי שלא התכוונו אליו, יש בהסכמי אברהם תשתית חשובה למהלך לקידום פתרון שתי המדינות.

יש להבין כי לאיחוד האמירויות פוטנציאל השפעה על ממשלת ישראל ועל דעת הקהל אף יותר משיש למעצמות האירופאיות. ברור שהאמירתים ושאר השותפות להסכמים אינם נותנים עדיפות גבוהה לסוגיה הפלסטינית, אבל גם הם מודעים לכך שחוסר היציבות בין ישראל לפלסטינים עלול לפגוע ביציבות האזורית, בעיקר כשמדובר בפגיעה בסמלי האסלאם בירושלים, בדגש על מסגד אל-אקצא.

ואולם, המדינות באזור לא ינקטו  צעד משמעותי בהקשר הפלסטיני ללא מנהיגות אמריקאית וללא תמורה אמריקאית, בין היתר – בתחום היחסים הבילטרליים, ובהגנה מול איראן ומול הג'יהאדיסטים הסונים.

מבחינת ארצות הברית – מדובר ב"פירות שתלויים נמוך" כמאמר הביטוי האמריקאי. יש כאן הזדמנות אדירה עבור ארה"ב, המשולבת ברצונה לגייס את מדינות האזור מייצאות האנרגיה להשפיע על מצב הכלכלה העולמית, ללחוץ בעקיפין על רוסיה ולשפר את מצבו של ביידן בסקרים, שנפגע בשל עליית מחירי הנפט.

יש לארה"ב הזדמנות לקדם אינטרסים רבים בעזרת דיפלומטיה פרואקטיבית, שתמנע מרוסיה וסין לנצל את הריק שנוצר עקב יציאת ארה"ב מנוכחות צבאית במונחי "מגפיים על הקרקע" במזרח התיכון. סיטואציה זו מאפשרת לארה"ב מנוף לקדם פתרון בסוגיה הפלסטינית על ידי מנהיגות דיפלומטית במזרח התיכון, כפי שלא היה בידי ממשלים קודמים.

הפלסטינים אמנם לא עניינו את חותמי העסקה, אך כפי ש"עורמת ההיסטוריה" גורמת למנהיגים להוביל שינוי שלא התכוונו אליו, יש בהסכמי אברהם תשתית חשובה לקידום פתרון שתי המדינות

גם בזירה הבינלאומית, קידום פתרון שתי המדינות מהווה הזדמנות ממשית עבור ארה"ב. אין נושאים רבים שבהם יכולה ארה"ב להשיג קונצנזוס אירופאי, רוסי וסיני על מהלך דיפלומטי כפי שהיא יכולה להשיג בהתנעת יוזמה לפתרון שתי המדינות.

מלבד ממשלות איראן וישראל, ברחבי העולם ישנה תמיכה גורפת בהקמת מדינה פלסטינית, ופלסטין יכולה להתקבל בקלות כחברה מלאה באו"ם אם ארצות הברית תימנע מלהטיל וטו במועצת הביטחון.

חיזוק לכך התקבל לאחרונה במאמרו של נציג האיחוד האירופאי ל"תהליך השלום" Sven Koompans ב"הארץ" (1.9), המבטא תמימות דעים בקרב מדינות אירופה סביב תחושת הדחיפות לסיים את הכיבוש. אך כידוע, האיחוד האירופי אינו יכול להוביל מהלך משמעותי ללא מנהיגות אמריקאית בשל בעיות מבניות ובשל חוסר הנכונות להפעיל "מנופים" על ישראל.

עולה כמובן השאלה, מה יגרום לממשל ביידן או לכל ממשל אמריקאי להשיב את הנושא הפלסטיני לסדר היום. נוכחנו לדעת כי בשנתיים הראשונות שלו בחר ממשל ביידן לא לעסוק בסוגיה, למרות עמדתו העקרונית הברורה בעד פתרון שתי המדינות. הסיבות לכך היו מגוון הנושאים שהיו לו על סדר היום הבינלאומי והפנים-אמריקאי.

בהקשר זה, אפילו הביקור של אנתוני בלינקן בוועידת הנגב שיזם יאיר לפיד, או ביקורו הנשיאותי של ביידן בישראל, ברשות ובסעודיה לא התקיימו בהקשר של הסוגייה הפלסטינית. למעשה, הם לא היו מתרחשים כלל אלמלא הצורך לעסוק במחירי האנרגיה ולהתכונן להשלכות של הסכם או היעדר הסכם עם איראן, שהתקרב אז לנקודת החלטה. זה היה המצב עד כה, אולם לא מתחייב מכך שזה יהיה המצב לאחר בחירות האמצע בנובמבר.

מלבד ממשלות איראן וישראל, ברחבי העולם ישנה תמיכה גורפת בהקמת מדינה פלסטינית, ופלסטין יכולה להתקבל בקלות כחברה מלאה באו"ם אם ארצות הברית תימנע מלהטיל וטו במועצת הביטחון

ממשל ביידן התחיל להפנים, שלמרות ההצלחה היחסית בבחירות האמצע הוא איבד את הרוב בבית הנבחרים, ומכאן שתם העידן של יכולת להעביר חקיקה משמעותית בקונגרס, עניין שהיה קשה לממשל אפילו בקונגרס הנוכחי.

הזירה בה יוכל ג'ו ביידן לייצר מורשת, במיוחד אם לא יתמודד לנשיאות ב-2024 מפאת גילו, היא בתחום מדיניות החוץ. בתחום מדיניות החוץ הנשיא תלוי הרבה פחות במחוקקים, והצלחתו בחיזוק נאט"ו ואוקראינה מול רוסיה הוכיחה לביידן שזה המקום בו עליו להשליך את יהבו.

ביידן הוא הנשיא המנוסה ביותר בתחום יחסי החוץ מאז בוש האב, וכל שעליו לעשות הוא לתת לממשל שלו הוראות לפעול. ישנם גורמים רבים בכירים בממשל שמבינים את הצורך במנהיגות אמריקאית בזירה הישראלית-פלסטינית והן.ם רק צריכים לשמוע "שרוח המפקד" היא לפעול.

למרות הצורך לעסוק ברוסיה ובסין,  ממשל אמריקאי יכול "ללכת וללעוס מסטיק באותו זמן" (כמאמר הביטוי האמריקאי). לממשל ביידן יש יכולת להשפיע על ישראל שלא היתה לברק אובמה. הוא נתפס כידיד ויכול ל"דחוף" את ישראל ו"לחבק" אותה באותו זמן.

ממשל ביידן יכול לספק אופק מדיני שיסייע לישראל להתמודד עם החשש מאובדן המשילות בגדה המערבית בשל חולשת הרשות הפלסטינית; הוא יוכל לעשות זאת אם יפנה באופן כן לעם בישראל ויבהיר שארה"ב לא תוכל להגן דיפלומטית על משטר שאינו דמוקרטי בסיטואציה דו-לאומית, וכי הבחירה מוטלת על ישראל. הוא יוכל לגרום לישראלים להחליט ולא להדחיק, להיות חלק מהציוויליזציה הדמוקרטית ליברלית או לא.

הזירה בה יוכל ביידן לייצר מורשת היא בתחום מדיניות החוץ. שם הנשיא תלוי הרבה פחות במחוקקים, והצלחתו בחיזוק נאט"ו ואוקראינה מול רוסיה הוכיחה לו שזה המקום בו עליו להשליך את יהבו

באשר לזירה הפוליטית הפנימית האמריקאית, גם כאן יש סיבות לאופטימיות.  הרפובליקנים שהפכו להיות טראמפיסטים יתקפו את ביידן בכל מקרה, אבל המפלגה הדמוקרטית בשלה כיום יותר מאי פעם לתמיכה במהלך בנושא הפלסטיני.

במשך שנים רבות שלטה במפלגה קבוצה שהושפעה מכוחות הסטטוס קוו בקהילה היהודית. הדור החדש של המחוקקים מבין שלטובת ישראל עצמה יש לקדם את פתרון שתי המדינות, באשר אין תשובות צבאיות לסוגיות שישראל מתמודדת איתן.

קבוצה זאת הולכת וגדלה, בשל שינויים דמוגרפיים, בשל שינוי דורי בקהילה היהודית, וגם בזכות עוצמתה המתגברת של השדולה תומכת ישראל שרואה בשלום ובנקיטה באמצעים דיפלומטיים את הדרך לפתרון הסכסוך ובכך לקדם את האינטרס הישראלי, היהודי, והאמריקאי כאחד.

אני גאה לעבוד למען JStreet שהצליח לשנות לחלוטין את השיח בגבעת הקפיטול. בתקופה שבה שירתתי בוושינגטון לפני הקמת Jstreet, מחוקקים שדיברו על סיום הכיבוש, על מדינה פלסטינית, או אפילו על זכויות אדם לפלסטינים – נחשבו "מתאבדים פוליטית", ואילו כיום זהו השיח בקרב הרוב הגדול של המפלגה הדמוקרטית.

בעבר היה זה "הבית הלבן" שרצה לקדם הסכם מסיבות של אינטרסים אמריקאיים או לטובת זכיה בפרס נובל, והקונגרס נהג לעצור בעדו מלהתקדם, ואילו כיום רוב הדמוקרטים בקונגרס יתמכו וידחפו למהלך שכזה.

גם בזירה הפוליטית הפנימית האמריקאית יש סיבות לאופטימיות. הרפובליקנים שהפכו לטראמפיסטים יתקפו את ביידן בכל מקרה, אבל המפלגה הדמוקרטית בשלה יותר מאי פעם לתמיכה במהלך בנושא הפלסטיני

ובכן, מה צריך לעשות כיום הממשל האמריקאי? מעבר למניעת כל מהלך שימנע או יקשה על פתרון שתי המדינות ולהגנה על זכויות אדם בסיסיות, ממשל אמריקאי יכול וצריך לייצר אופק מדיני שישנה את השיח בפוליטיקה הישראלית וייטע אמונה בקרב הפלסטינים, שתאפשר לחזק את הכוחות המתונים ואת משילות הרשות הפלסטינית.

אופק מדיני יבטיח שבבחירות שיקיימו הפלסטינים יועצמו הגורמים תומכי הפתרון הדיפלומטי, ואילו חמאס, שמייצג כ-25 אחוז מהחברה הפלסטינית, יחזור לממדיו הטבעיים.

ארה"ב צריכה לגייס את הזירה האזורית והבינלאומית למהלך שיכיר במדינה פלסטינית, כדי שהציבור הפלסטיני יחזור להאמין במנהיגות אמריקאית אמינה, וכן כדי שהמו"מ על פרטי ההסכם יתחיל מנקודת שוויון בין הצדדים, ולו באורח סמלי, בניגוד למצב הנוכחי בו פערי הכוח אינם מאפשרים מו"מ רציני.

בנוסף לכך, על הממשל להגדיר מספר פרמטרים בסיסיים למו"מ כדי לא להתחיל שוב מאפס. פרמטרים אלו צריכים להיות ברוח היוזמה הערבית, "מפת הדרכים" של ממשל בוש הבן, והעקרונות שפרסם מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי בשלהי כהונתו של ממשל אובמה.

כמו כן, יש להציב דרישה מהפלסטינים לקיום בחירות, שבסיומן תהיה לפלסטינים כתובת פוליטית אחת, שתזכה בלגיטימיות פנימית ובינלאומית. בניגוד לספין הימני ולמרות אמירות אומללות של אבו מאזן, הרשות הפלסטינית בראשותו עושה מאמצים רבים נגד הטרור. אולם היא נחלשה דרמטית, בין היתר מכיוון שהגישה שמעדיפה דיפלומטיה לא זכתה לתגמול מישראל, נהפוך הוא, במשך שנות שלטונו של נתניהו נעשו מאמצים רבים להחליש את הרשות, לבדל בין הגדה לרצועה ולשמור את חמאס חזק מספיק כדי שנוכל לומר שאין פרטנר.

מעבר למניעת מהלך שיקשה על פתרון שתי המדינות והגנה על זכויות אדם בסיסיות, הממשל אמריקאי צריך לייצר אופק מדיני שישנה את השיח בפוליטיקה הישראלית וייטע אמונה בקרב הפלסטינים

איני מקל ראש בקשיים ובמכשולים שמתנגדי ההסכם משני הצדדים יציבו. כדי להתגבר על המכשולים נדרשים אסטרטגיה ברורה, גיוס קואליציה אזורית ובינלאומית לתמיכה בה, ונחישות ביישומה.

לכן, חובה על מחנה השלום בישראל ובקהילה היהודית אמריקאית לזנוח את התוגה הקיומית המאפיינת אותו, ולהתחיל לפעול לקידום אמונותיו וערכיו. כל מי שרוצה שישראל תהיה מדינת מופת של תיקון עולם וערכים הומניסטייים, צריך להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד כדי שזה יקרה.

מהלך כזה הוא גם אפשרי וגם הכרחי לעתיד ישראל ולאזור כולו, ויפה שעה אחת קודם.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.