בחודש שעבר מלאו שבע שנים למותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום. מאז סיבוב הבחירות האחרון קולו חסר במיוחד. אני נזכרת בו וחושבת: מה הוא היה אומר על התרחשויות שנראות כמו דיסטופיה, כמעט חזון בלהות? על נסיקתם של "אישי מופת" כמו איתמר בן-גביר? מוטי קירשנבאום שנעלם לנו לפתע ניחן בכריזמה נדירה ובהומור סרקסטי והיה מפליא להגחיך מצבים ולשפד דמויות גרוטסקיות שעלו לבמה הציבורית.

בחודש שעבר מלאו 7 שנים למותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום. מאז סיבוב הבחירות האחרון קולו חסר במיוחד. אני נזכרת בו וחושבת: מה הוא היה אומר על התרחשויות שנראות כמו דיסטופיה, כמעט חזון בלהות?

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ומה היו אומרים עכשיו יוצרים נוספים שעליהם או לצידם גדלנו, אבל קולם נדם ואין להם תחליף? יוצרים מכוננים כמו עמוס עוז וא.ב יהושע, יורם קניוק ומאיר אריאל, או סופרים-עיתונאים כמו אדם ברוך ועמוס קינן?

מוטי קירשנבאום היה צעיר הזוכים בפרס ישראל. בהיותו בן 30 פלוס, ב-1976, הוא זכה בפרס הרם בזכות הפקת "ניקוי ראש", תוכנית הסאטירה המיתולוגית שהוקרנה בערוץ הראשון המנוח.

אישים נכבדים התריעו אז: זאת זילות של הפרס! כי מה לאיש בידור כה צעיר לצד זוכים פרופסורים הנחשבים ל"ענקי רוח"? כך למשל טען ישעיהו אברך מעיתון "דבר" המנוח. אברך נודע כפובליציסט, מתרגם ומחבר מסות. הוא עצמו התכבד בפרס ישראל למסאות ופובליציסטיקה ב-1986. שמות העט שלו בעיתון "דבר" היו "יותם" ו"יואב".

מחאתו של ישעיהו אברך שיקפה תפיסה שרווחה כאן בשנותיה הראשונות של הטלוויזיה החד-ערוצית, בימים שקדמו לעידן הרייטינג. הקל והקליל נתפסו כ"לא רציניים" וחסרי חשיבות. במקרי קיצון – הקל אף נחשב לקלוקל.

יצחק לבני ז"ל שהיה מנכ"ל רשות השידור, הטלוויזיה והרדיו בשנות השבעים של המאה הקודמת נהג להסתייג מאותה תפיסה שנראתה לו כ"רצינות מזיעה". הוא הסתייג מתפיסתן של תוכניות בידור וסדרות מתח, אשר רובן היו אז מיובאות, כעניין לא רציני ולא כל כך חשוב. וכך, למרות ההשפעה המצטברת של הבידור והבלשים על טעם הצופים ומושגיהם ועל הדמויות שנתפסות בעיניהם כראויות לחיקוי, לבני חזר וטען כי גם שעשועוני בידור כמו "זה הסוד שלי" בהנחיית אורי זוהר או החידון "מחפשים את המטמון" אינם חפים מערכים וממידע חיוני.

מחאת אברך שיקפה תפיסה שרווחה בשנותיה הראשונות של הטלוויזיה החד-ערוצית, בימים שקדמו לעידן הרייטינג. הקל והקליל נתפסו כ"לא רציניים" וחסרי חשיבות. במקרי קיצון – הקל נחשב לקלוקל

מאז כמובן הטלוויזיה הישראלית השתכללה והתמקצעה, השתנו מושגים וטעמים. אבל עדיין נותרו במקומותינו שרידים של אותה "רצינות מזיעה" ותפיסת הקל – כקלוקל. הם ניכרים בין השאר בהתייחסות אל התוכנית "ערב טוב עם גיא פינס" המוקרנת בהצלחה וברציפות מאז 1997. לא מעטים מהנאורים בעיני עצמם מגדירים את התוכנית הזאת כטראש. בעיני התוכנית דווקא חביבה ואפילו מפולפלת למדי בזכות טיפולה האירוני בביצת הידוענים.

תוכניתו של גיא פינס ניצלת מתפלות ואף מטיפשות בזכות האירוניה האינטליגנטית. טוקבקיסטים נזעמים השוו את "הזבל של פינס" כלשונם ל"סוכן תרבות", תוכניתו הכה תרבותית של קובי מידן. אבל השוואה שכזאת נראית לי מופרכת. כי גיא פינס לא מתיימר להיות "תרבותי". כאמור, הוא מטפל בדרך אירונית בביצת הידוענים. אולם למרבה הצער מסתבר שצופים רבים כלל לא מבחינים באותה אירוניה.

"לאירוניה אין שום סיכוי לנצח את השמאלץ" קבע ירון לונדון בהקשר אחר. נדמה לי שאפשר להחיל את קביעתו גם על המשווים את גיא פינס לקובי מידן.

והנה עוד דוגמית עכשווית שממחישה תפיסה של הקל-קליל בתקשורת כנחות, שולי, לעתים אף קלוקל: כתבה על אודטה שוורץ (לשעבר דנין), האישה והתופעה, שפורסמה לפני כארבע שנים במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" בעקבות חזרתה למרקע של כוהנת הלייף סטייל לאחר הפסקה ארוכה.

מאז כמובן הטלוויזיה הישראלית השתכללה, אבל עדיין נותרו שרידי אותה "רצינות מזיעה" ותפיסת הקל כקלוקל. הם ניכרים בין השאר בהתייחסות ל"ערב טוב עם גיא פינס" המוקרנת בהצלחה וברציפות מאז 1997

"מטומטם ומהפנט: הרומן שלי עם אודטה" – זאת הייתה כותרת הכתבה. גילי איזיקוביץ, הכתבת, ניסתה כדבריה לפצח תעלומה: "מה סוד הפופולריות של אודטה? הלוא כבר כאומלטה ב"ארץ נהדרת" (עם החיקוי האדיר של טל פרידמן) דמותה הייתה כל כך גרוטסקית. השיחות בענייני מטבח, טיפוח, בישום ואיפור שאודטה ניהלה בסיבובים הקודמים של תוכניתה היו יאות, לפי איזיקוביץ, "לבעלי אונה בודדה".

אפשר למנות צרימות בהופעותיה הטלוויזיוניות של אודטה וכן גם בכתיבתה העיתונאית רבת השנים. איזיקוביץ לא מזכירה במילה את הישגיה בעיתונות הדפוס. הלוא כל הופעה על המרקע יותר נחשבת כיום מכתיבה איכותית. תזכורת למי שכבר שכח: אודטה פרסמה בעיתונים נפוצים טורים מאריכי ימים במיוחד: 21 שנים במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות", ובהמשך – שנים נוספות במוסף "סופשבוע" של "מעריב". ברקורד שלה גם ארבעה ספרים רבי מכר על נושאי לייף סטייל.

היו גם צדדים צורמים בפעליה, אבל אי אפשר לקחת ממנה את ייחודה ומקוריותה. אודטה המציאה עגה מיוחדת וסגנון מקורי ושנון. בדיוניה ועצותיה בענייני בית, גידול ילדים, קוסמטיקה, מטבח, רפואה וכ"ו נשזרו בקלילות תובנות אנושיות וסיפורים עסיסיים.

גילי איזיקוביץ מנתה כמובן את הצרימות בתוכניותיה של אודטה. את געיות הצחוק העולצות, הרועמות, את הטענות על תוכן שיווקי שמובלע בשידור, ועוד. מגוון הנושאים אשר אודטה ניווטה ביניהם בוירטואוזיות נראה לאיזיקוביץ כ"בליל". דמותה הדודתית נראתה לה כמשדרת תחושת שליחות. "שליחות מטופשת המרחפת על ענן של יעכנאיות". ועדיין לא ברור מה כל כך מטופש באותה "שליחות".

הנושאים שאודטה ניווטה ביניהם בוירטואוזיות נראו לאיזיקוביץ כ"בליל". דמותה הדודתית נראתה לה משדרת תחושת "שליחות מטופשת המרחפת על ענן יעכנאיות". ועדיין לא ברור מה מטופש באותה "שליחות"

וישנם גם אניני טעם השוללים כל אסקפיזם, אפילו התמכרות לסדרות איכות. מה רע באותן סדרות? "הן משכיחות מאיתנו את המציאות המתדרדרת", כך טענה זיוה שטרנהל במאמר שפורסם ב"הארץ" לפני שנים אחדות. אכן, רצינות מזיעה. ומה כבר יש לי לומר על טיעון מעין זה?

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.