כל רוד-טריפ המכבד את עצמו, בייחוד עבור שומרי כשרות, מורכב משלושה גורמים עיקריים. האחד, היעד, הוא זה הגורם לך לצאת לדרך. השני, בית הקפה האמיתי, לא סטארבקס (בעדיפות כזה המגיש בספלים ולא בחד"פ), השומר עלייך שפוי. השלישי, מסעדה, במקרה שלנו כשרה או טבעונית, ששומרת על הבטן שלך במצב לא-מקרקר.

כל רוד-טריפ המכבד את עצמו, בייחוד עבור שומרי כשרות, מורכב מ-3 גורמים עיקריים: היעד שגורם לך לצאת לדרך; בית הקפה האמיתי השומר עלייך שפוי; ומסעדה, במקרה שלנו כשרה או טבעונית

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בתקופת חופשת החורף החלטנו לצאת למסע ארבע-גלגלי דרומה. היעדים היו מגוונים, החל מהעיר סנט לואיס, דרך ניו אורלינס שבלואיזיאנה וכלה במיאמי הדרומית. הדרך עברה לה ברוב מדינות הדרום העמוק, ארקנסו, מיסיסיפי ואלבמה, והשינוי בנוף הטבעי והאנושי חשף לנו תמונה רחבה יותר של ארצות הברית.

העובדה שאנחנו מתעקשים על בתי קפה מקומיים עם נגיעה אישית, ומחרימים את סטארבקס הנגיש והגנרי, מאפשרת לנו להגיע אל הרחובות הפנימיים של הערים ולא להישאר על הכביש המהיר. ההתעקשות הנוספת, הפעם מסיבה דתית, על מסעדות טבעוניות (או כשרות) לחלוטין, לוקח אותנו פעם אחרי פעם אל המעוזות הליברלים שבכל אזור.

אחרי שבועות של נסיעה ואין ספור עצירות התרעננות, אפשר לומר בוודאות כי כמעט בכל מקום כזה יהיה דגל גאווה, המבורגר טבעוני, והכי חשוב, תחושת ביטחון אישית. הנקודה האחרונה רלוונטית במיוחד באזורים בעלי רמת פשיעה גבוהה, או בדרום העמוק (כמו מסיסיפי או אלבמה) ליהודים חובשי כיפה.

ניתנה האמת להיאמר, בכל מקום בארה"ב בו יש דגל גאווה, יהודי יכול ללכת עם כיפה. הנקודה הזו נסתרת מעיני ישראלים, בוודאי השמרנים שבהם, כאשר הם דנים בליברליות ובפוליטיקה אמריקאית.

ברבות מהערים בארה"ב האמירה הזו גם לא מחדשת כל כך, משום שבטוח להסתובב שם כיהודי באופן גלוי בכל מקרה. כאשר מגיעים לדרומה של המדינה, המצב מורכב בהרבה. האפשרות להצהיר על זהות של מיעוט (קתולי, יהודי, אפרו-אמריקאי, להט"ב) בלי לשלם מחיר של חוסר ביטחון, יוצרת אמירה ברורה של הזמנת אורחים במובנה הבסיסי ביותר – בואו, אתם רצויים כאן.

בכל מקום בארה"ב בו יש דגל גאווה, יהודי יכול ללכת עם כיפה. הנקודה הזו נסתרת מעיני ישראלים, בוודאי השמרנים שבהם, כאשר הם דנים בליברליות ובפוליטיקה אמריקאית

בכל עשרות הפעמים בהם עצרנו לקפה או לארוחה במסענו דרומה, אותה התובנה צצה שוב ושוב. גם באזורים מורכבים בממפיס, או נוצריים מאוד כמו אלבמה, המרחבים הללו יצרו בועות בטוחות של קבלה, וחשוב מכך, של ביטחון פיזי. קיראו לכך ג'נטריפיקציה, קיראו לכך טירלול, הבשורה הליברלית בארה"ב עושה קסמים כשזה מגיע לביטחון אישי, לאוכל טבעוני ולבתי קפה.

עוז בן נון ואשתו חנה בבית קפה בדרום ארצות הברית (צילום: עוז בן נון)

התובנה החשובה ביותר שניתן ללמוד מכך, היא גם הפער הגדול ביותר בין יהודי אמריקה לישראלים. הליברליות בארה"ב מהווה עבור הראשונים מה שצה"ל מהווה עבור האחרונים, תעודת ביטוח.

כאשר הליברליות בירידה, כאשר מיעוטים מרגישים מאוימים, מרבית קהילות ארה"ב מרגישות את המים מתחילים להתחמם. עבורם פתיחות מחשבתית וקבלת השונה הן לא סיסמאות, הן האפשרות היחידה להתקיים כמיעוט לא מתנצל החווה את אמריקה כביתו.

המילה ליברליות אמנם גמישה מאוד, ולרוב נאמרת בשני צידי המתרס על מנת לטעון לצדקת הדרך של המחנה, אלא שאין לי כל כוונה להיכנס אל ההגדרה המילונית. לענייננו, די לנו שנסכים כי ליברליות בארה"ב היא הכרה בחשיבותו של חופש יחד עם הכרה בקיומן קבוצות מיעוטים בתוך החברה, מבלי להתייחס אליהם כמטרד או כאיום.

אין מדובר כאן רק במדיניות ממשלתית, פקטור חשוב יותר הוא דעת הקהל עצמה. כניסתו של חג החנוכה אל תוך המיינסטרים האמריקאי אמנם מורכבת מבחינה דתית, אבל מעידה על עומק חסר תקדים של קבלת תרבות שונה אל תקופת החגים הנוצרית ברובה של אמריקה. כתגובת נגד, שלטים רבים בדרום ארה"ב דורשים "להחזיר את ישו אל הכריסמס" ולהוציא מרכיבים זרים מהחג.

בכל עצירותינו לקפה או לארוחה במסענו דרומה, אותה התובנה צצה. גם באזורים מורכבים בממפיס, או נוצריים מאוד כמו אלבמה, המרחבים הללו יצרו בועות בטוחות של קבלה, וחשוב מכך, של ביטחון פיזי

השילוב בין גישה חופשית לנשק והתייחסות עוינת לקבוצות מיעוט, בייחוד לא-נוצריות, מייצרת תחושה מורכבת בטיול אל הדרום. לא רק חשדנות בריאה יש כאן, אלא גם הכרה ביכולת ובמוטיבציה לדחוק החוצה, ברמה הפרקטית, סממנים שאינם הולמים את מה שנתפס כאן כ"גרעין האמיתי של האמריקאיות", קרי, נצרות לבנה.

נקודה זו צריכה להילקח בחשבון בדיון האינטנסיבי סביב סוגיית הפרוגרסיביות. כאדם השותף להרבה מהביקורת סביב התנועה, חשוב להפריד בין בעיה לבעיה.

הרוב האמריקאי הוא ליברלי במובן אותו ציינו, ומכבד ומוקיר יהודים ויהדות (יעידו שני אנשים מניו אורלינס שידעו להגיד כשנפגשנו שהיום יום רביעי של חנוכה).

נכון הדבר שקבוצות פרוגרסיביות (לא נכללות כליברליות לענייננו) מסוימות יכולות לדחוק החוצה יהודים בגלל הקשר לישראל (בעיה שאין להקל בה ראש), אבל באופן גורף וכמעט מוחלט לא יהיה איום פיזי.

מנגד, יהודי ארה"ב יודעים לזהות את האלימות המוחשית הקיימת בצד הלא ליברלי הימני של המפה הפוליטית. כזו שאם תתפוס תאוצה, לא יוכלו היהודים להמשיך ולשגשג בארה"ב כמו שהתרגלו במאה השנים האחרונות.

המקומות בהם יהודים צריכים לחשוש מאיום פיזי נמצאים בימין העמוק, בקבוצות מוסלמיות מסוימות בארה"ב, ובקבוצות שחורות מסוימות. לגבי האחרונה, החיכוך בינה לקבוצות יהודיות, בעיקר אורתודוכסיות באזור ניו יורק, הובילו למקרים לא מעטים של אלימות פיזית כלפי יהודים.

הראשונה לעומת זאת, היא היחידה אשר חולמת על יצירת מדרג "אמריקאיות" ברור. מדרג אשר לא רק מצביע על נצרות לבנה כגורם משמעותי באמריקה (היא אכן גורם משמעותי וחשוב) אלא מבקש לשמור על עליונותה במרחב הרעיוני והציבורי.

יהודי ארה"ב יודעים לזהות את האלימות המוחשית הקיימת בצד הלא ליברלי הימני של המפה הפוליטית. כזו שאם תתפוס תאוצה, לא יוכלו היהודים להמשיך ולשגשג בארה"ב כמו שהתרגלו במאה השנים האחרונות

הקושי החברתי כיום נעוץ בתנועת המלקחיים של הקבוצות הלא-ליברליות. הפרוגרסיביות הקיצונית מהווה תמונת מראה כמעט מושלמת (ללא רובים, עם השפעה גדולה יותר על עולם התרבות) לקבוצה הנוצרית-שמרנית-קיצונית בצד הימני. היא נוגסת ביותר יותר חלקים בחברה הליברלית, בעיקר בחוסר הגינוי שלה לאלימות אסלאמית וגביית מחיר מיהודים ברמה החברתית.

כתנועת מטוטלת מול קבוצות הימין, קבוצות בקצה השמאלי יתייחסו כמעט אל כל גילוי של מסורת במרחב הציבורי כספיח של בורגנות לבנה, ויכללו בקבוצת "הלבנים" את כל היהודים, תוך התעלמות אקטיבית מגזענות בעבר ובהווה כלפיהם, והטחת האשמות על גזענות ופשיזם כלפי כל קשר של יהודים עם ישראל.

מהצד השני, הימין הקיצוני בארה"ב ממשיך להעלות את הטון בכל הקשור לאנטישמיות קלאסית, כזו שהופכת ליותר ויותר נוכחת במרחב הרשתות החברתיות, ובניגוד לזו משמאל, אפילו לא מנסה להתכסות בתירוצים שונים ומשונים.

בתווך, יהודים נמחצים בין שני המחנות, ומחויבים לבחור להשתייך אל כל אחת מהקבוצות, תוך עצימת עיניים כלפי העוולות המתרחשות בה.

*  *  *

מצב היהודים בארה"ב הוא גם ההזדמנות של יהודי ארץ ישראל, בייחוד בתקופה זו, להיזכר איך מרגיש יהודי כמיעוט. תובנה שצריכה לנבוע מרגש אישי ולא רק מניתוח קר של מספרים.

הקושי החברתי כיום נעוץ בתנועת המלקחיים של הקבוצות הלא-ליברליות. הפרוגרסיביות הקיצונית מהווה תמונת מראה כמעט מושלמת לקבוצה הנוצרית-שמרנית-קיצונית בצד הימני

היכולת להתנהל כרוב יהודי בארץ ישראל, יחד עם החוויה המקבילה של "גר היית" – היא צו המוסר היהודי בתורה, אך גם צורת אמפתיה המסוגלת לבנות בסיס מוסרי לקבלת האחר. יחד עם ההכרה בהכרחיות הריבונות היהודית במדינת ישראל. לא מדובר בקריאה אוטופית, אלא דווקא במתודה פרקטית – לפעמים כדי להקשיב טוב יותר – צריך להיכנס אל האוטו, ולנסוע.

עוז בן נון הוא שליח בקהילה יהודית בויסקונסין, בוגר תכנית "עמיתי ברונפמן" ויחידת "אגוז". כותב ויוצר תוכן בעמותת "הברית הישראלית-דמוקרטית" הפועלת לחיזוק יחסי ארה"ב-ישראל על בסיס ערכים ליברליים.