מכונת התעמולה של הממשלה החדשה עובדת שעות נוספות כדי לשכנע את הציבור כי בית המשפט העליון היה "אקטיביסטי" באופן חריג שאינו מאפשר "משילות". כמו כל ענייני שיטת משטר ושלטון חוק, זה מסובך – אבל גם מאוד פשוט: הטענות שקריות, המניעים נלוזים והכיוון הרסני.

מכונת התעמולה של הממשלה החדשה עובדת שעות נוספות כדי לשכנע את הציבור כי ביהמ"ש העליון היה "אקטיביסטי" באופן חריג שאינו מאפשר "משילות". הטענות שקריות, המניעים נלוזים והכיוון הרסני

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בלב ה"רפורמה" של יריב לוין ובנימין נתניהו עומד צמצום וולגרי של מושג הדמוקרטיה לרעיון שלטון הרוב. זהו הכלי הבסיסי של כל אוטוקרטיה מתחילה: עיוות העיקרון ש"העם" מחליט הכל. זה נשמע טוב עד שחושבים ברמה של מעל כיתה ג'.

שאלו שאלה פשוטה: האם רצוי שלא תהיינה מגבלות על מה ש-51% יכולים להחליט? אם יחליטו להוציא להורג את שאר ה-49%, זה דמוקרטי? הרוב יגידו לא, גם בלי הוצאות להורג. מצויין: נדרשות מגבלות. אז מי ומה קובע את המגבלות?

במדינות הדמוקרטיות באמת התשובה היא החוקה, שקובעת בשלב מוקדם בהתהוותה של החברה כללי ברזל. אלה מייצגים איזשהו קונצנזוס, ונאכפים על ידי בית המשפט העליון. פה מתערבים יותר, כשיש ממשלות נוראיות במיוחד, ושם מתערבים פחות; לפעמים פוסלים חוקים, לעיתים ממליצים ובוודאי מפרשים את החוק והחוקה.

די ברור שבדרך כלל "האליטות" בכל חברה הן אלה שניסחו את החוקה. בארה"ב, שם החוקה היא ממש דת, היו אלה גברים לבנים בעלי רכוש. עקבתי מקרוב אחר יצירת חוקות ברומניה ובמדינות אחרות שסיקרתי ככתב זר לאחר מהפכות: פרופסורים ומשפטנים ובעלי הבנה בהיסטוריה הם שעסקו במלאכה. מקובל בארץ לזלזל ב"אליטות"; זוהי דרך מצויינת להביא כאוס ועוני.

בלב ה"רפורמה" של לוין ונתניהו עומד צמצום וולגרי של מושג הדמוקרטיה לרעיון שלטון הרוב. זהו הכלי הבסיסי של כל אוטוקרטיה מתחילה: עיוות העיקרון ש"העם" מחליט הכל. זה נשמע טוב עד רמה של כיתה ג'

ישראל מוצאת את עצמה במצב מיוחד בכך שאין לה חוקה. הכנסת הראשונה הייתה אמורה לחוקק כזו, אבל הדתיים התנגדו כי ראו בתורה עצמה חוקה. כניעה לשטות הזו הייתה אחת מרצף טעויות של שלטון מפא"י שהביאנו עד הלום.

בהיעדר חוקה, בית המשפט העליון נשאר הגוף שניסה לאכוף זכויות אדם המובטחות למעשה בהכרזת העצמאות (לפחות זה). העיקרית שבהן הייתה, כמובן, ערך השוויון. ובסופו של דבר, הכנסת עצמה היא זו שעיגנה ב-1992 את עקרון השוויון (וכמה עקרונות אחרים) בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. מעניין להיזכר שהימין היה אז בשלטון; הימים ימי יצחק שמיר, והימין עדיין לא הפך למאפיה הגרוטסקית שאנו מכירים היטב היום.

האם בית המשפט העליון היה קנאי במיוחד, כפי שלוין היה רוצה שתאמינו? המכון הישראלי לדמוקרטיה סקר את 20 המקרים מאז ומעולם בהם בית המשפט העליון התערב באיזשהו חוק (מספר קטן בהרבה ממה שנמצא ב-75 שנה בחלק ניכר מהמדינות). רובם היו טריוויאליים – נושאים כמו מיסוי על דירה שלישית. חלקם התבססו על חוק היסוד הנ"ל: כך בית המשפט מצא ב-1999 כי הוראה בחוק השיפוט הצבאי שהתירה מעצר של חייל למשך 96 שעות בטרם הובא בפני שופט פוגעת בכבוד האדם וחירותו – והיא בוטלה. לא זכור זעם ציבורי על הפגיעה במשילות.

כל המומחים מסכימים שבית המשפט העליון בקנדה, למשל, הרבה יותר אקטיביסטי מזה של ישראל. בית המשפט העליון של ארה"ב (שאינו מודל – הוא פוליטי מדי) חזק יותר, כי אף אחד לא יכול לערער על פסיקותיו כשהן מבוססות על החוקה.

ישראל מוצאת את עצמה במקרה מיוחד בכך שאין לה חוקה. הכנסת הראשונה הייתה אמורה לחוקק כזו, אבל דתיים התנגדו כי ראו בתורה עצמה חוקה. כניעה לשטות הזו הייתה אחת מרצף טעויות שלטון מפא"י

יתרה מכך, בעוד שבית המשפט העליון בהחלט הציע סוג של מפלט אחרון לפלסטינים המבקשים למתן את ההתעללות בהם, הוא גם נטה לאשר בדרך כלל את המבנה המוזר של הכיבוש בגדה (ובזמנו בעזה) ואת יישוב השטח (הלא מסופח) על-ידי יהודים, ודחה במיומנות כל טענה שמדובר בהפרה של החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה.

כיו"ר התאחדות עיתונות החוץ בישראל הייתי מעורב בעבר בכמה וכמה עתירות לבית המשפט העליון לבטל צווים שרירותיים של "שטח צבאי סגור"; זה לרוב לא צלח. בית המשפט האמין לצה"ל ולשב"כ כמעט בעיניים עצומות והיה קרוב לחותמת גומי עבור השלטונות, באופן לפעמים מביך.

זאת ועוד: בכך שקיימת מראית עין של ליברליזם, בית המשפט איפשר לישראל להתחמק מביקורת יתרה על מעשיה המגונים בשטחים.

לכן למרות הכל, ישראל היא בעלת ברית אסטרטגית מרכזית של ארה"ב, הנהנית ממטריית הגנה אמריקאית ווטו כמעט אוטומטי מול מהלכים אנטי-ישראליים במועצת הביטחון של האו"ם. היא חברה נלווית באיחוד האירופי ומוזמנת לאירועי ספורט ותרבות אירופיים. אזרחיה נהנים מנסיעות ללא ויזה ומסחר חופשי כמעט עם כל העולם.

כל השפע הזה קשור ישירות לתחושה הכללית במערב שלמרות אי הנעימות בשטחים, לפחות יש מערכת משפט עצמאית וחזקה המחוייבת לערכים דמוקרטיים. ה"רפורמה" תחסל את ההבנה הזו במהירות.

כיו"ר התאחדות עיתונות החוץ בישראל הייתי מעורב בעבר בכמה וכמה עתירות לביהמ"ש העליון לבטל צווים שרירותיים של "שטח צבאי סגור"; זה לרוב לא צלח. בית המשפט האמין לצה"ל ולשב"כ כמעט בעיניים עצומות

לא יידרשו אפילו שאר החרפות המדוברות – כמו שליטה ממשלתית על עצם מינוי שופטים, פוליטיזציה המתוכננת של השירות הציבורי, ואיסור ילדותי על דגלים פלסטיניים – כדי שישראל לא תיתפס עוד כמדינת חוק נאורה. ה"רפורמה" היא גט כריתות לעולם הדמוקרטי, מטעם מדינה שהיא אמנם מעצמה גרעינית אבל גם די תלוייה ביחסים טובים עם המערב.

ה"רפורמה" גם תהפוך את ישראל למדינה שבה לאזרחים אין באמת זכויות אלא אם כן הממשלה של הרגע מאפשרת אותן. היא תגדיל פלאים את הסכנה של מלחמת אזרחים ובוודאי אינתיפאדה שלישית. היא תאפשר דיכוי של ערביי ישראל כדי לגרום להם להחרים בחירות עתידיות, לתועלת הימין.

ה"רפורמה" נועדה לאפשר לממשלה להפוך את ישראל לקלפטוקרטיה: בחסות סירוס שומרי הסף הכנסת תוכל למחוק מספר החוקים את סעיפי המרמה והפרת אמונים, דבר שלא רק יפתור לביבי את הבעיה המשפטית אלא גם יאפשר מעתה ואילך שחיתות וביזה מטעם כל שר. התוכנית המרושעת ברורה עד כאב.

מדובר בפוטיניזציה שלא הוצעה לפני ה-1 בנובמבר, שתביא נזק לא ייאמן.  זוהי הצהרת מלחמה על ישראל הדמוקרטית. לפני שהם מסכימים להיות סטטיסטים בטרגדיה שכזו, אזרחי ישראל צריכים לשאול את עצמם אם הם באמת רוצים לחיות בגרסה יהודית של רוסיה.

רצוי שאלה שהדבר קוסם להם יהרהרו בכמה הם מוכנים לשלם. כי העולם יגיש את החשבון. בין היתר, כל מי ששירת בצה"ל בשטחים יהיה חסוף בבוא היום לזימון לבית הדין הבינלאומי בהאג.

אלה שזה לא מתאים להם צריכים להתנגד בכל הכח במסגרת החוק. הפגנות זה טוב אבל הן לא ירשימו את הכת היהירה שהשתלטה על המדינה. צריך כנראה שביתה כללית של הכל מלבד שרותים חיוניים, בלי שום הגבלת זמן, במטרה ברורה של ביטול מוחלט של ה"רפורמה".

מדובר בפוטיניזציה שתביא נזק לא ייאמן. זו הצהרת מלחמה על ישראל הדמוקרטית. לפני שהם מסכימים להיות סטטיסטים בטרגדיה שכזו, אזרחי ישראל צריכים לשאול את עצמם אם ברצונם לחיות בגרסה יהודית של רוסיה

יש ממשלות עוד יותר פושעות בעולם הדיקטטורי – זה כן. אבל אין בכל העולם הדמוקרטי שום מקרה דומה של השמדה עצמית. גם לא היה, מאז שנות השלושים של המאה שעברה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com