מובילי ההפיכה המשטרית – הקואליציה, דובריה וחוקרי פורום קהלת – מצהירים כי בכוונתם לכונן שיטת משטר "כמו בכל העולם".
הטענה שהם מנופפים בה היא שההפיכה המשטרית תביא את ישראל למצב שבו "נבחרי הציבור בוחרים את השופטים", ושזה, כביכול, המצב הקיים בכל הדמוקרטיות "חוץ מישראל והודו, שבהן המשפטנים בוחרים את עצמם".
בדיקת העובדות מראה כי הטענה הזאת אינה נכונה. ברוב הדמוקרטיות (אם כי לא בכולן) נבחרי הציבור מובילים את בחירת השופטים בערכאות העליונות – בית המשפט העליון או בית המשפט לחוקה.
אבל בישראל, במציאות הקיימת, המשפטנים לא בוחרים את השופטים לבדם, אלא יחד עם נבחרי הציבור מהקואליציה. וגם במדינות רבות נוספות, ביניהן אחדות מהמתוקנות בעולם, בחירת השופטים נעשית בהתייעצות בין פוליטיקאים למשפטנים. בחלק מהדמוקרטיות המשפטנים הם שבוחרים את השופטים והפוליטיקאים רק מעניקים את האישור הפורמלי.
בחלק גדול הדמוקרטיות, השופטים בערכאות הרגילות (מחוזי, שלום) נבחרים בידי ועדות משפטנים, והפוליטיקאים שותפים בבחירת השופטים בערכאות העליונות בלבד. רק במיעוט מבין הדמוקרטיות הפוליטיקאים משתתפים בבחירת השופטים בכל הערכאות – וישראל היא אחת מהן, עוד לפני ההפיכה המשטרית.
ולא פחות חשוב: ברוב הדמוקרטיות יש שתי רשויות שלטוניות נפרדות לפחות שהציבור בוחר בהן במקביל בבחירות נפרדות, והן אינן תלויות האחת בשנייה כפי שהממשלה והכנסת בישראל תלויות זו בזו. כמעט בכל הדמוקרטיות שבהן הפוליטיקאים בוחרים את השופטים, או חלק מהם, משתתפות בתהליך כמה רשויות נבחרות שונות.
ברוב הדמוקרטיות יש רשויות שלטוניות נפרדות שנבחרות במקביל, בבחירות נפרדות, ומשתתפות יחד בבחירת השופטים. ההפיכה המשטרית בישראל תעניק לקואליציה הצרה בכנסת רוב אוטומטי בבחירתם
ההפיכה המשטרית בישראל כוללת שינוי בבחירת השופטים, שיעניק לקואליציה הצרה בכנסת רוב אוטומטי בבחירת השופטים בכל הערכאות.
לפי שתי הצעות החוק לתיקון חוק יסוד השפיטה (ה"רפורמה" או ההפיכה המשטרית), רוב חברי הוועדה לבחירת שופטים, שבוחרת את השופטים בכל הערכאות, אמורים להיות פוליטיקאים שייבחרו על־ידי הקואליציה, ורק מיעוטם יהיו משפטנים, וכן ח"כ אחד שייבחר בידי האופוזיציה. השינוי הזה יעניק לקואליציה כוח השפעה על מערכת המשפט שאין בשום מדינה דמוקרטית.
כל זה קורה בזמן תקופת שלטונה של קואליציה שבראשה עומד נאשם בפלילים במהלך משפטו, תוך כדי הגבלה דרקונית על יכולת בתי המשפט והיועצים המשפטיים להתערב בחוקים והחלטות שלטוניות, במדינה המפותחת היחידה שאין בה חוקה או, לפחות, אמנת זכויות אדם עם תוקף חוקתי.
בדקנו את מבנה המשטר והליך בחירת השופטים ב־42 מדינות, כולל מדינות ה־OECD, וארבע דמוקרטיות שאינן חברות בו: שווייץ, טאיוואן, קפריסין והודו.
התבססנו על חמישה מחקרים לצד בדיקה עצמאית באתרי הממשלות. המחקרים: מחקר של האיחוד האירופי; סקירה שהכינו במערך הייעוץ המשפטי לוועדת החוקה של הכנסת לקראת הדיונים בהפיכה המשטרית; שני מחקרים של חוקרי המכון לדמוקרטיה, אחד מהם של ד"ר גיא לוריא והשני של לוריא, פרופסור עמיחי כהן וד"ר נדיב מרדכי; וכן מחקר של ד"ר אביעד בקשי ועורכי הדין שי־ניצן כהן ושמעון נטף מפורום קהלת, שלמרבה האירוניה מצביע על אותן עובדות.
השיטה הבריטית: המשפטנים בוחרים את השופטים
מבין 42 המדינות שבדקנו, יש שלוש שבהן השופטים בכל הערכאות נבחרים בידי משפטנים.
בבריטניה השופטים בכל הערכאות מתמנים באופן פורמלי בידי המלך, אך כיום אין לו חלק בבחירתם. השופטים נבחרים בידי הלורד צ'נסלור – שר המשפטים הבריטי – והוועדה הבריטית למינוי שופטים (Judicial Appointments Commission). רפורמה חוקתית שנערכה בבריטניה ב־2005 העניקה לחברי הוועדה את הסמכות העיקרית בבחירת השופטים.
בוועדה חברים תשעה משפטנים, חלקם שופטים בכירים בפועל וחלקם עורכי דין ושופטים בדימוס, וכן שישה אנשים שאינם משפטנים ואינם פוליטיקאים (אנשי אקדמיה, פקידי ממשלה לשעבר, קציני משטרה בדימוס, ועוד). את חברי הוועדה ממנה הלורד צ'נסלור בהתייעצות עם משפטנים שאינם חברים בה.
הוועדה בוחרת את השופטים תוך התייעצות מתמדת עם שופטי בית המשפט העליון של בריטניה (שאינם חברים בוועדה) ומשפטנים בכירים נוספים.
הוועדה מעבירה את בחירתה ללורד צ'נסלור. השר יכול לפסול את המועמד הראשון והשני שהוועדה בחרה, והפסילה מחייבת אותה לבחור מועמד נוסף. אולם, אחרי שהוועדה הגישה לשר שלושה מועמדים שבחרה הוא חייב לאשר אחד מהם. שופטי בית המשפט העליון בבריטניה מכהנים עד לגיל 75.
הוועדה לבחירת שופטים בבריטניה, שרוב חבריה משפטנים, בוחרת שופטים תוך התייעצות מתמדת עם משפטנים בכירים נוספים, ומעבירה את בחירתה לשר. השר חייב לאשר אחד משלושה מועמדים שבחרה בהם
בהודו השופטים נבחרים בהליך מסובך שבו שותפים בית המשפט העליון וועדות שונות לבחירת שופטים שבהן יש רוב למשפטנים, אך חברים בהן גם פוליטיקאים ונציגי ציבור, כולל שרי המשפטים של הממשלה ההודית המרכזית ושרים בממשלות של 35 המדינות והמחוזות המרכיבים את הודו.
ביוון השופטים בכל הערכאות נבחרים בידי ועדה שכל חבריה הם שופטים בעצמם. שופטי בית המשפט העליון של יוון נבחרים לתקופה קצובה, שלושה מהם בידי הוועדה ושניים מהם בהגרלה.
בדמוקרטיות רבות בעולם הפוליטיקאים בוחרים, או שותפים לבחירה, של השופטים בערכאות העליונות – בית המשפט העליון או בית המשפט לחוקה – ואילו השופטים בערכאות הרגילות, כמו בתי משפט מחוזיים, נבחרים בידי ועדות מקצועיות שרוב חבריהן משפטנים.
בדמוקרטיות רבות בעולם הפוליטיקאים בוחרים, או שותפים לבחירה, של השופטים בערכאות העליונות, ואילו השופטים בערכאות הרגילות נבחרים בידי ועדות מקצועיות
זה המצב, בין השאר, בגרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, פורטוגל, אוסטריה, הולנד, בלגיה, שוודיה, פינלנד, קרואטיה, קוריאה הדרומית, טאיוואן, יפן, דרום אפריקה, פולין וחלק מהמחוזות בקנדה והטריטוריות באוסטרליה.
מחקר של חוקרי המשפט האמריקאים נונו גארופה וטום גינזבורג מצא כי בבלגיה 50% מחברי הוועדה הממנה את השופטים בערכאות הרגילות הם שופטים, באיטליה 60% מהם, בצרפת 37%, בפורטוגל 47%, בקרואטיה 64% ובפולין 68%.
השיטה המקובלת בעולם: הרשויות השונות בוחרות ביחד
ישראל, במצב הקיים לפני ההפיכה המשטרית, שייכת לקבוצת מיעוט בקרב המדינות הדמוקרטיות שבהן השופטים בכל הערכאות נבחרים בהחלטה משותפת של שופטים ופוליטיקאים.
ישראל, במצב הקיים לפני ההפיכה המשטרית, שייכת לקבוצת מיעוט בקרב הדמוקרטיות, שבהן השופטים בכל הערכאות נבחרים בהחלטה משותפת של שופטים ופוליטיקאים
השופטים בישראל נבחרים בוועדה לבחירת שופטים, שבה חברים כיום ארבעה פוליטיקאים – שני שרים ושני ח"כים – לצד חמישה משפטנים – שלושה שופטים ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. שופטי העליון בישראל נבחרים בוועדה כיום ברוב של שבעה מחבריה, כך שלפחות שני פוליטיקאים חייבים לתמוך בבחירתם כדי שיתמנו. שופטים בערכאות רגילות נבחרים ברוב של חמישה מחברי הוועדה.
שיטת הבחירה המקומית של השופטים ייחודית לישראל, אבל העיקרון העומד מאחורי השיטה הקיימת בארץ דומה לזה הקיים ברוב הדמוקרטיות עולם: השופטים נבחרים על־ידי רשויות שלטוניות שונות ביחד, כדי שלא יהיו תלויים במינוי מטעם רשות אחת ויוכלו לשפוט ללא משוא פנים. זה העיקרון של עצמאות בתי המשפט, שההפיכה המשטרית מנסה לחסל.
בארצות הברית הפוליטיקאים דומיננטיים בבחירת השופטים. קיימות בארצות הברית רשויות שלטוניות נבחרות רבות שנבחרות בנפרד ומאזנות זו את כוחה של זו, והן בוחרות את השופטים ביחד.
לארה"ב יש נשיא ושני פרלמנטים פדרליים (של ארה"ב כולה) – הסנאט ובית הנבחרים. כל אחד מהם נבחר בבחירות נפרדות. כמו כן, יש לכל אחת מ־50 המדינות המרכיבות את ארה"ב מושלים ובתי מחוקקים משלהן, שכל אחד מהם נבחר בהליך בחירה נפרד.
שופטי בית המשפט העליון הפדרלי של ארה"ב נבחרים לכל חייהם בבחירה משותפת של נשיא המדינה והסנאט.
לארה"ב יש נשיא ושני פרלמנטים פדרליים שכל אחד מהם נבחר בבחירות נפרדות. שופטי ביהמ"ש העליון של ארה"ב נבחרים לכל חייהם בבחירה משותפת של הנשיא והסנאט
השופטים בשאר הערכאות של בתי המשפט האמריקאים נבחרים במדינות שבהן הם מכהנים, ושיטת בחירתם משתנה ממדינה למדינה.
בחלק מהמדינות השופטים המקומיים מתמנים בידי הדרג הפוליטי המקומי, לרוב בהחלטה משותפת של מושלי המדינות ובתי המחוקקים שלהן, בדומה לשיטת הבחירה של שופטי העליון. יש מדינות בארה"ב שבהן בחירת השופטים מאושרת במשאל של כל אזרחיהן.
ואילו במדינות אחרות בארה"ב – שמספרן גדל והולך במשך הזמן – השופטים מתמנים בידי ועדות מקצועיות שבהן חברים משפטנים, חלקם עורכי דין, וחלקם שופטים.
בדמוקרטיות רבות השופטים בערכאות הנמוכות נבחרים בידי ועדה מקצועית, ואילו השופטים בערכאה העליונה נבחרים בידי פוליטיקאים, בהליך דומה להליך האמריקאי שבו שותפות רשויות שלטוניות נבחרות שונות.
בצרפת יש שלוש רשויות שלטוניות שנבחרות בבחירות נפרדות: הנשיא, האסיפה הלאומית והסנאט. שופטי בית המשפט לחוקה – הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר בצרפת – נבחרים בידי הנשיא, האסיפה והסנאט ביחד. בעליון יש תשעה חברים, וכל אחת משלוש הרשויות בוחרת שלושה מהם לכהונה של תשע שנים.
בצרפת יש נשיא, אסיפה לאומית וסנאט שנבחרים בנפרד, והם בוחרים יחד את שופטי ביהמ"ש לחוקה. השופטים בערכאות הרגילות נבחרים במועצת הרשות השופטת, בה חברים משפטנים ואנשים שאינם פוליטיקאים
השופטים בערכאות הרגילות בצרפת נבחרים בידי "מועצת הרשות השופטת", בה חברים שופטים, עורכי דין, מומחים לחוקה ונציגי ציבור (בלא פוליטיקאים נבחרים).
השלטון בגרמניה מורכב מפרלמנט עם שני בתים – הבונדסטאג, שנבחר בבחירות כלליות, והבונדסראט – וכן ממשלה שנבחרת בבונדסטאג ו־16 מדינות אוטונומיות (בדומה למדינות בארה"ב) שלכל אחת יש פרלמנטים וממשלות משלה, שנבחרים בבחירות נפרדות, והם בוחרים את חברי הבונדסראט.
השופטים בערכאות הרגילות בגרמניה נבחרים בידי מועצת הרשות השופטת שבה חברים בעיקר משפטנים, כמו בצרפת.
שופטי בית המשפט הגרמני הפדרלי לחוקה נבחרים לכהונה של 12 שנה, על סמך המלצה של ועדה מיוחדת של משפטנים, בבחירה משותפת של שני בתי הפרלמנט. החוק הפורמלי מחייב הסכמה של שני הבתים בבחירה של כל שופטי בית המשפט לחוקה, אבל בפועל, המנהג הוא שכל בית בפרלמנט בוחר חצי מהשופטים בעצמו.
לפי החוק, בהצבעות על בחירת השופטים בבונדסטאג ובבונדסראט נדרשת תמיכה של שני־שליש מהמחוקקים. זאת כדי שהשופטים יהיו מקובלים על רוב נבחרי הציבור ולא רק על קואליציה צרה – בניגוד לשיטה הישראלית, שבה שניים מהפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים נבחרים בכנסת ברוב רגיל ושניים נוספים נבחרים בממשלה, וכך, למעשה, הבחירה בהם נשלטת בידי הקואליציה.
בבחירת השופטים בגרמניה נדרשת תמיכת שני־שליש מחברי בתי הנבחרים. זאת, כדי שהשופטים יהיו מקובלים על הרוב – בניגוד לשיטה הישראלית, שבה הקואליציה מחליטה מי יהיו הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים
גם בשווייץ, אוסטריה ופולין יש פרלמנטים עם שני בתים שנבחרים בבחירות נפרדות, ושופטי העליון נבחרים בהליך משותף של שניהם. באוסטריה משתתפת בתהליך גם הממשלה (שבעצמה נבחרת על־ידי הפרלמנטים).
בקוריאה הדרומית, איטליה, ספרד, ליטא, לטביה וצ'ילה יש פרלמנטים עם שני בתים, ושופטי העליון נבחרים בהליך מורכב שבו שני הפרלמנטים בוחרים ביחד את רוב השופטים, והוועדה המקצועית לבחירת שופטים, שרוב חבריה משפטנים, בוחרת חלק קטן מהם. בחלק מהמדינות הללו (איטליה, ספרד) נדרש רוב מיוחס בפרלמנטים (שני־שליש באיטליה, שלוש־חמישיות בספרד).
בחלק מהדמוקרטיות במזרח אירופה כמו צ'כיה, סלובקיה, סלובניה ואסטוניה – יש נשיא שנבחר בידי הציבור בבחירות נפרדות, ורוב הסמכויות שלו סמליות, אבל יש לו גם סמכות ביצועית מוגבלת. במדינות הללו הנשיא בוחר את שופטי בית המשפט העליון לחוקה בהחלטה משותפת עם הפרלמנט.
בטאיוואן, לוקסמבורג, טורקיה ומקסיקו השופטים בערכאות העליונות נבחרים בהחלטה משותפת של ועדת משפטנים והרשות המבצעת (הנשיא או הממשלה). ואילו ביפן שופטי העליון נבחרים בידי הממשלה ובחירתם מאושרת על־ידי כלל הציבור במשאל עם.
בפורטוגל יש רק רשות שלטונית נבחרת אחת – פרלמנט עם בית אחד, שבוחר את הממשלה, בדומה למצב בישראל. הפרלמנט בוחר בפורטוגל עשרה מחברי בית המשפט לחוקה, ובית המשפט לחוקה בוחר שלושה שופטים נוספים. כך שבפורטוגל, שאינה נחשבת למדינה מתוקנת (מקום 62 במדד השחיתות העולמי) מתקיימת שיטה דומה במקצת לשיטה המיועדת להתקיים בישראל אחרי ההפיכה.
ובכל זאת, יש הבדלים חשובים בין השיטה הפורטוגזית לשיטה המתוכננת בישראל. בפורטוגל, ועדה מקצועית שרוב חבריה משפטנים בוחרת את השופטים בערכאות הרגילות, ובהליך הפוליטי נבחרים רק שופטי בית המשפט לחוקה, ואילו בישראל הוא מיועד לחול בכל הערכאות.
בפורטוגל שופטי בית המשפט לחוקה נבחרים בהצבעה של כל הפרלמנט שבה נדרש רוב מיוחס של שני־שליש לאשר אותם; בישראל השופטים נבחרים בוועדה שבה מיועד להיות רוב לפוליטיקאים שייבחרו בידי הקואליציה.
נוסף על כך, בפורטוגל – כמו בשאר אירופה – יש, למעשה, ערכאה משפטית עוד יותר גבוהה מבית המשפט לחוקה של המדינה: בית המשפט האירופי לזכויות אדם.
בית המשפט האירופי מוסמך לשפוט אזרחים וממשלות באירופה לפי החוקה האירופית. שופטי בית המשפט האירופי נבחרים במועצת אירופה – מעין פרלמנט־על שנבחר בידי הפרלמנטים של מדינות אירופה. החוקה, המועצה ובית המשפט האירופי (שאינם קשורים לאיחוד האירופי) חלים על כל המדינות ביבשת חוץ מרוסיה, בלארוס, פולין והונגריה ומהווים כוח שלטוני נוסף במערכת האיזונים והבלמים.
"התייעצות" של פוליטיקאים ושופטים היא בחירה משותפת
בחלק מהמדינות, ביניהן אלה הנחשבות למתוקנות ביותר בעולם, הממשלה בוחרת את השופטים בערכאות העליונות אחרי התייעצות עם משפטנים.
בחלק מהמדינות, ביניהן אלה הנחשבות למתוקנות ביותר בעולם, הממשלה בוחרת שופטים אחרי התייעצות עם משפטנים
באוסטרליה הממשלה הפדרלית בוחרת את שופטי העליון, אחרי התייעצות של שר המשפטים הפדרלי עם נשיאי בתי המשפט הפדרליים, שרי המשפטים, נשיאי בתי המשפט העליונים של הטריטוריות השונות של אוסטרליה, לשכות עורכי הדין ודיקני בתי הספר למשפטים.
במדינות אחרות, רובן מתוקנות מאוד – קנדה, ניו זילנד, שוודיה, דנמרק, נורווגיה, פינלנד, איסלנד, הולנד, בלגיה, אירלנד וקפריסין – השופטים בערכאות העליונות נבחרים בידי הממשלה, או הממשלה יחד עם הפרלמנט, אחרי שזאת מתייעצת עם הוועדה לבחירת שופטים, שבה חברים משפטנים ואנשי מקצוע – ולא פוליטיקאים.
בחלק מהמדינות הללו (ניו זילנד, קפריסין, אירלנד, דנמרק, חלק מקנדה) נבחרים בשיטה הזאת השופטים בכל הערכאות. באחרות (שוודיה, פינלנד, בלגיה, חלק מקנדה) השופטים בערכאות הרגילות נבחרים בידי ועדה מקצועית, ואילו בערכאות העליונות הם נבחרים בהתייעצות של פוליטיקאים עם השופטים.
במחקר של פורום קהלת מדגישים כי המלצות הוועדות במדינות הללו "אינן מחייבות" את הממשלות אלא "המלצה מנהגית" בלבד.
אבל התרבות הפוליטית במדינות הללו שונה מאוד מהתרבות הקלוקלת בישראל. לכן, המציאות באותן מדינות היא שהממשלות בוחרות שופטים לרוב בהתאם לאותן "המלצות מנהגיות".
התרבות הפוליטית במדינות הללו שונה מאוד מהתרבות בישראל. המציאות באותן מדינות היא שהממשלות בוחרות שופטים לרוב בהתאם לאותן "המלצות מנהגיות"
כך, למשל, מחקר של משרד המשפטים הנורווגי מ־2018, מצא כי במשך 16 שנה – מאז 2002 – כל המועמדים שהממשלה הנורווגית מינתה לבית המשפט העליון היו אלה שהוועדה לבחירת שופטים המליצה עליהם.
בדף מידע לציבור של משרד המשפטים הקנדי נכתב כי המלצות הוועדה לבחירת שופטים "אינן מחייבות, אבל ברירת המחדל היא לבחור מועמד מרשימת הוועדה, ובמידת הצורך עשוי ראש הממשלה לבקש מהוועדה להוסיף לה מועמדים נוספים".
בעמוד המסביר את הליך בחירת השופטים באתר משרד המשפטים של דנמרק כתוב כי שר המשפטים "בוחר את השופטים. צפוי שהשר יבחר אותם לפי המלצות "הוועדה לניהול המשפט" – ועדה מקצועית שרוב חבריה משפטנים.
במשך 16 שנה כל המועמדים שממשלת נורווגיה מינתה לעליון היו אלה שהוועדה המליצה עליהם. באתר של ממשלת דנמרק כתוב כי צפוי שהשר יבחר את השופטים "לפי המלצות הוועדה", שרוב חבריה משפטנים
מחקר של חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, לוריא כהן ומרדכי, מציין כי:
במדינות רבות שבהן הרשויות הפוליטיות הן בעלות הכוח הפורמלי לבחירת שופטים, הפוליטיקאים השכילו להכיר בחשיבות ההתייעצות עם הרשות השופטת, ובחלק ניכר מהמקרים משמעות ההתייעצות היא קבלת עמדת השופטים.
בחלק מהמדינות הללו, לעולם, או כמעט לעולם, הרשויות הפוליטיות אינן מחליטות על בחירת שופטים בניגוד להמלצותיהם. מנהגים אלו הם חלק מהמארג החוקתי הבלתי כתוב של הסדרים משפטיים.
המחקר מצטט את המשפטן והפילוסוף האירי השמרן אדמונד ברק, שכתב:
הסדרים אלו משקפים את החוכמה הנצברת במאות שנים של קבלת החלטות פוליטיות, וההיגיון שבהן עולה על זה של כל חלקיו'.
נראה כי בישראל, שבה השיח הציבורי והיחסים בין רשויות השלטון הם כוחניים, חשדניים ולעומתיים, אנשים מתקשים להבין, אולי אף לדמיין, את המציאות במדינות הללו, שבהן הפוליטיקאים סומכים על שיקוליהם של אנשי המקצוע ומעדיפים להתנהל לפי המלצותיהם, ולו כדי להקל על עצמם.
המציאות הנינוחה הזאת אינה קיימת בכל הדמוקרטיות. בחלק מהן – ביניהן ארה"ב, צרפת ורוב המדינות במזרח ובדרום אירופה – מתנהל שיח פוליטי אגרסיבי הכולל ויכוחים סוערים על בחירת השופטים, סמכותם ומדיניותם. במדינות הללו, האיזונים והבלמים בין הרשויות הפוליטיות והמקצועיות ששותפות לבחירת השופטים שומרות על עצמאותם החיונית של השופטים.
בחלק מהדמוקרטיות, כולל ארה"ב, מתנהלים ויכוחים סוערים על מדיניות השופטים. במדינות הללו, האיזונים בין הרשויות שומרים על עצמאות המשפט
לפי המחקר של המכון לדמוקרטיה:
בתהליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון בארה"ב אפשר לעיתים לייחס לשופטים ולהחלטותיהם זהות מפלגתית. במינויים לבתי המשפט החוקתיים באירופה, למשל בגרמניה, למפלגות יש משקל בבחירת השופטים ונשקלים בה שיקולים ערכיים, אך לרוב מדובר בדרך בערכים הזוכים לקונצנזוס רחב.
ואילו במדינות שנוהגות לפי שיטות המשפט הבריטי, השיקול המקצועי קיבל באופן מסורתי בכורה. גם בישראל בתחילת דרכה, בשיטת מינוי השופטים נתפס השיקול המקצועי כשיקול הראשון במעלה.
חלק מהאיזונים והבלמים שתיארנו בכתבה זאת קיימים אפילו במדינות שאינן דמוקרטיות כמו טורקיה או בפולין, שבה הנשיא אנדז'יי דודה החליש את בתי המשפט כשביטל את סמכותם לפסול חוקים.
יש רק דוגמאות מעטות למדינות שהיו דמוקרטיות לזמן־מה ושהשלטון הנבחר שלהן השתלט כליל על בחירת השופטים. על אלה נמנות רוסיה של ולדימיר פוטין והונגריה של ויקטור אורבן.
בהונגריה קיימות שתי מערכות משפט מקבילות, אחת מהן עצמאית לכאורה ושופטיה נבחרים באופן המקובל בדמוקרטיות, אך אורבן ניטרל את מרבית סמכויותיה והעביר אותן למערכת משפטית חדשה שממשלתו ממנה את שופטיה. זהו השליט שהצהיר לאחרונה כי ישראל והונגריה "הגיעו להישגים נהדרים בהפיכת החברה לשמרנית" והביע תקווה שימשיכו לצעוד יחד בדרך הזאת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ממליץ לעמיר ןיניב ללכת בעצמם לעשות מחקר. לומר הכל שקרים יותר משזה לא נכון לחלוטין, מצביע על רדידות המחשבה שאתם מייצגים. קוראים לזה רפיוון השכל (FEEBLE MIND) . החלק היותר חשוב הוא שבכל מדינה בית המשפט העליון בודק אם החוקים עומדים במבחן החוקה. לישראל, בגלל החרדים, אין חוקה כתובה, כי החרדים אינם רואים במדינת ישראל שאינה מדינת הלכה את מקור הסמכות העליונה. לגרמניה אפילו בית משפט לחוקה וזאת לאור הנסיון המר שלהם. אז בבקשה כאשר אתם משתמשים במקלדת, קצת ידע ואינטליגנציה לא יזיק
שקרים מוחלטים. אתם מפיצים תעמולה. בכל המדינות הכי דמוקרטיות בעולם שופטי העליון מתמנים עי הרוב ללא שום בלמים. יש וועדות עם המלצות – אבל הן לא מחייבות. בחלק לא מבוטל מהן בכלל אין סמכות לשופטים לבטל חוקים. עמוד 104 יש סיכום של כל המדינות הכי דמוקרטות.
https://kohelet.org.il/wp-content/uploads/2020/01/justice.const_.elect_.pdf
אתם פשוט עושים צחוק מעצמכם. 2400 מילים, וכבר בהתחלה אפשר לקרוא (בתיאור השיטה הבריטית): "בוועדה חברים תשעה משפטנים … וכן שישה אנשים שאינם משפטנים ואינם פוליטיקאים (אנשי אקדמיה, פקידי ממשלה לשעבר, קציני משטרה בדימוס, ועוד). את חברי הוועדה ממנה הלורד צ'נסלור (=שר המשפטים) בהתייעצות עם משפטנים שאינם חברים בה".
כלומר, שר המשפטים שולט בוועדה. בדיוק כמו שמתכננים לעשות כאן. ככה צריך וככה יהיה.