קצת אחרי 12 בצהריים הילדים החלו לצאת מבית הספר. לרגע היה נראה שאולי הם יחכו ליד השער להורים שיבואו לאסוף אותם ושתיכף יהיה כאן פקק של מכוניות, כמקובל בבתי ספר בשעות הצהריים.
אבל אף הורה לא מגיע והזאטוטים מתפזרים לדרכם ברגל שמחים וטובי לב, מותירים שרוכים מרווחים של צעדות לכל הכייונים בשטחים הפתוחים מסביב לחאן אל-אחמר. החוק הישראלי שמחייב הורים לאסוף את הקטנטנים הביתה פחות רלוונטי כאן.
בית הספר הזה נבנה לפני כ-14 שנה מצמיגים משומשים ובוץ בעזרת עמותה איטלקית ומתנדבים. על הקירות בחצר המוסד החינוכי אפשר לראות ציורים של מפת פלסטין, דגל מתבדר ברוח, מסגד אלאקצא ויונת שלום.
בניגוד לנוהג הבדואי, אין כאן מקום להפרדה מגדרית בין הילדים וצוות המורות פלסטיניות, כנהוג בשטחי סי, בהם השליטה האזרחית ישראלית, אך מעטפת השירותים היא במימון ואחריות הרשות.
דחייה תשיעית
152 תלמידים חובשים כאן את ספסל הלימודים ומגיעים מכל קהילת הג'האלין הבדואית שבמרחב הזה. ספק אם הם מודעים להמולה התקשורתית שמתלהטת סביב המקום הזה מעת לעת, בארץ ובעולם, ולכך שבית הספר שמאפשר להם להיות דור ראשון שלומד כאן ולא ביריחו, הפך לעילה מרכזית לצווי ההריסה שהוצאו לחאן אל-אחמר ב-2009.
בסוף השבוע האחרון המדינה שוב הודיעה לבג"ץ שרק ביוני היא תוכל להשיב לעתירה של "רגבים", שדורשת לקיים את צווי ההריסה לפחות מ-30 פחונים במתחם שמאכלס קצת מעל 200 אנשים ונושק לכביש 1 מצפון, בשטח C, סמוך להתנחלות כפר אדומים.
זו הפעם התשיעית שהמדינה מבקשת דחייה בניסיון להסביר מדוע היא לא אוכפת את הצווים של עצמה, אחרי שבג"ץ קבע שאין מניעה לעשות את זה, בחלוף חמישה סבבי עתירות בעד ונגד. אתמול בג"ץ מתח ביקורת על בקשת הדחייה של המדינה והתעקש שהתשובה תינתן בתוך חודשיים תוך איום בהפיכת הצו על תנאי למוחלט.
זו הפעם התשיעית שהמדינה מבקשת דחייה בניסיון להסביר מדוע היא לא אוכפת את צווי הריסה לחאן אל-אחמר, אחרי שבג"ץ קבע שאין מניעה לעשות כן, בחלוף חמישה סבבי עתירות
הפעם התירוץ של המדינה הוא שהדרג המדיני רוצה להרוס ולפנות אך הרמטכ"ל הרצי הלוי נכנס לתפקיד באמצע החודש שעבר וכך גם ראש המל"ל צחי הנגבי, שמגבש עבודת מטה לסוגיה.
שידור חי מחאן אל אחמר >>>
Posted by איתמר בן גביר on Thursday, February 20, 2020
נדמה כאילו הסאגה של חאן אל-אחמר מלווה אותנו שנים. כליא ברק שמנקז אליו את יחסי הציבור של שני הצדדים: שאיפות הימין להיפטר מערבים במרחב מצד אחד, והנחישות של הרשות הפלסטינית להציב את היישוב הקטן בחזית ההתנגדות לכיבוש מצד שני.
כל זב ומצורע שרצה להיות משהו בימין עבר כאן כדרך למנף את הקמפיין, אבל לא בדיוק לכאן: אפשר לראות בסרטונים שהם תמיד משקיפים ממרחק בטוח מהגבעה שממול, ברכס שעליו כפר אדומים, אלון, נופי פרת וחוות הרועה העברי. כמה עשרות דיפלומטים היו כאן בשבוע שעבר. איכשהו החאן על הרדאר של כולם: ישראל, הרשות והקהילה הבינלאומית.
סכנה בוואדי
"חאן אל-אחמר הפך לסמל", אומרת יעל מואב, אותה פגשתי שם בתחילת השבוע. היא בקשר עם אנשי המקום מזה ארבע שנים כחלק מקבוצה שנקראת ידידי הג'אהלין.
בכניסה רץ אלינו ילד קטן ואנרגטי והיא משחקת איתו את המשחק המוכר: "תביא כיף / למעלה עדיף / למטה כדאי / מאוחר מדי". הילד שנחשב בעבר למופרע למדי יכול עכשיו ללכת לבית ספר הודות להרבה תשומת לב ולאחרונה גם אבחון בשערי צדק שסידרו החברים הישראלים. הוא מוקיר תודה בדרכו שלו ואף נצפה מחביא דגל ישראל קטן מתחת למיטה, כמו חפץ מעבר שאפשר לחבק.
באחד הפחונים חסנה שמה קומקום על האש ולאחר מכן מזגה לנו סוכר עם קצת תה. יעל מושיטה לה שקית קטנה עם קלמנטינות. תשורה צנועה אבל משמעותית בהתחשב בכך שבני המקום מוותרים על קניית פירות ונעזרים גם בסיוע של מזון גולמי כמו קמח, שמן וסוכר מאונר"א, שמכירה בהם כפליטים.
לחסנה יש 17 עיזים אותם היא או הילדים הצעירים רועים בבוקר ובערב. בעבר היו לה הרבה יותר אבל ההתנחלויות הסמוכות מגבילות את שטח המרעה של תושבי החאן, אז הם מגדלים פחות ופחות צאן. אם יחצו את הוואדי, יסתכנו באבנים או צעקות מאנשי ביטחון בכפר אדומים וההתנחלויות האחרות ברכס ממול.
מבחינתם, רועי העיזים מהחאן הם סיכון ביטחוני, ולא שכנים שמסייעים להפחית את סכנת השריפות בקיץ באמצעות העדר שמלחך עשב.
בעבר היו לה יותר ראשי צאן אבל ההתנחלויות מגבילות את שטח המרעה, אז הם מגדלים פחות. אם יחצו את הוואדי, יסתכנו באבנים או צעקות מאנשי ביטחון בכפר אדומים
חסנה בת ה-54 מספרת שלפני בניית החומה היא נהגה למכור את התוצרת שלה בשער שכם, וכיום יכולה לעשות את זה רק ביריחו. כשאני מבקש ממנה לדרג את הזהות שלה, היא מציבה את המוסלמית מעל הכל. אחר כך בדואית שהיא גם פלסטינית עם תעודת זהות ירוקה, אבל שונה מהפלאחים, שחיים בבתי אבן ולא בחושות כמוה. גם הלהג קצת שונה.
בחושה שליד פגשנו את הדור הצעיר יותר, נסרין, בתו של ראש הכפר שלומדת חינוך לגיל הרך ברמאללה. היא ואחותה הן הנציגות הראשונות של החאן בהשכלה הגבוהה.
כשסיימה בגרות אביה ערך מסיבה כדי לאותת לצעירות יותר שכדאי להן ללכת בדרך הזו. היא היתה פעמיים בים התיכון בעזרת ארגון נוצרי שלקח את אנשי הכפר לים, אך דווקא בים המלח הקרוב לכאן מעולם לא ביקרה.
נסרין מראה לנו את הדיר של משפחתה, שכולל בסך הכל 30 ראש צאן וכמו שאר הצעירים כאן, גם היא רועה אותו מילדות. בעתיד היא מקווה לעבוד בבית הספר המקומי, השאלה אם הוא יעמוד על מכונו עד אז.
כ-200 תושבים מוקפים ב-60 אלף
החאן התמקם כאן באמצע שנות ה-70, הרבה לפני ההתנחלויות שסביבו, אבל לא יזכה להסדרה מהסוג של המאחזים האחרים בגדה. אם במקרה יוחלט לפנות מאחזים של יהודים שהוכח כי האדמה עליה הם יושבים פרטית, הם יקבלו פיצוי. אלה פריבילגיות שאין לפלסטינים או לבדואים מביניהם.
שבט הג'אהלין הגיעו לצפון מדבר יהודה אחרי שגורשו מתל ערד בשנות ה-50. הם התפזרו במרחב הזה כאשר קהילת חאן אל-אחמר התיישבה באדמה פלסטינית באישור. ליד החאן יש עוד כמה מקבצי חושות ואוהלים מאותה משפחת אבו דהוכ. בהמשך המדינה הפקיעה באופן חד צדדי את אדמות האזור וחאן אל-אחמר הפך לשטח של כפר אדומים.
בשעה שסביבם התיישבו כ-60 אלף ישראלים במרחב אדומים, מספר יושבי החאן כמעט ולא השתנה.
לפני כמה שנים המדינה הודיעה שבכוונתה ליישב את אנשי החאן ליד מזבלה באבו דיס, במקום שבו לא יוכלו לרעות את הצאן והתוכנית עוררה התנגדות. הממשלה הקודמת קידמה מתווה שיאפשר להם לעבור כמה מאות מטרים, בהסכמה אך לא ברור איפה יש כאן מקום פנוי.
התביעה לפינוי החאן מצד ארגון רגבים מלווה בנימוק שהוא חלק מתוכנית פיאד להציב עובדות בשטח כדי ליצור את המדינה הפלסטינית. אלא שזו תוכנית מלפני כמה שנים ותצלומי אוויר משנות ה-70 מראים שהבדואים התיישבו כאן הרבה לפני כן.
מנגד, יש חשש כי פינוי החאן יסלול את הדרך לפינוי של מקבצי האוהלים האחרים במרחב שמשתרע עד יריחו ולאחר מכן תיבנה החומה שתספח את מישור אדומים לירושלים הגדולה, נקייה מערבים.
תוכנית פיאד לרצף התיישבותי במרחב היא חדשה בעוד שהבדואים התיישבו כאן הרבה לפני כן. מנגד, יש חשש כי פינוי החאן יסלול את הדרך לפינוי של הבדואים מכאן ועד יריחו
"ריקוד עדין מאוד"
יושבי החאן עלולים לשלם מחיר על כל אמירה שתתפרש ברשות הפלסטינית כהסכמה ושיתוף פעולה עם תוכנית ישראלית לפינוי. הם בין הפטיש לסדן וכדי לנסות באמת להסדיר את היישוב שלהם כך או אחרת, צריך ללכת בין הטיפות.
"זה ריקוד עדין מאוד", מתאר זאת אדם שמכיר את הנושא מקרוב. ככל הנראה תושבי הכפר יסכימו להתפנות אם יוכלו להישאר כאן במדבר ולשמור על אורח חיים מסורתי, אלא שכולו מלא מאחזים ובכל מקרה זה צריך להיעשות בסוג של תיאום עם הרשות.
לצד העוינות שאנשי החאן חווים מצד אנשי ההתנחלויות בעת הרעייה, יש קבוצה של כמה עשרות מתנחלים שכן מבקשים לקיים איתם שכנות טובה.
"ב-2018 הבנו ששי לנו שכנים שמתייחסים אליהם ברמה הכי נמוכה, בלי זכויות שמגיעות לכל אדם", אומר עזרא קורמן, תושב כפר אדומים שמנסים לתווך בין החאן לממשל בישראל ולא פחות חשוב, גם לסייע להם ברמה האזרחית ובחיי היום יום.
"אנחנו מנסים לעזור להם כך שישמעו את קולם ושיחיו איפה ואיך שהם רוצים ושלא תבוא הממשלה או הפלסטינים ויגידו להם, 'אתם צריכים לעשות כך וכך' רק בגלל שהם פיונים במשחק גדול שאין להם שליטה עליו", הוסיף.
"הכוונה שלנו, כתושבי כפר אדומים, היא לומר שיש פה אנשים ואי אפשר להתעלם מהם וצריך לשמוע מה הם רוצים ולבוא לקראתם. הרשות קובעת שהם לא יכולים לזוז וישראל קובעת עבורם שהם צריכים לעבור למקום ספציפי".
"שני הצדדים משתמשים בנו"
בינתיים, אנשי החאן חיים בתנאים קשים. אמנם יש להם חיבור למקורות, אך החשמל סולארי ואין ביוב או אפילו שביל אחד מרוצף. בתקופה הזו הכל פה מלא בוץ.
לצד בית הספר, "מבנה הקבע" היחיד כאן, אם אפשר לכנות את זה כך, הוא פחון קטן של שירותים, שעליו מדבקה של האיחוד האירופי. בזמן שכל המרחב היהודי כאן מתפתח עם אישורי בנייה וחיבור לתשתיות, הם תקועים עם צווי הריסה וססמאות של פוליטיקאים מימין על משילות ושלטון החוק.
אז איך זה שדווקא מקבץ החושות הצנוע הזה, שחשוף עכשיו לרוחות פרצים וקור עז – לא בדיוק כפר נופש – הפך לסמל של הצומוד הפלסטיני וזקיפות הקומה של הימין הישראלי?
"כל העולם תומך בכפר שלי לא בגלל העיניים השחורות שלי אלא בשביל לשמור על השלום", אומר עיד ג'האלין, ראש הכפר, בתשובה לשאלה למה כל העולם מתעסק בחאן אל-אחמר.
בתחילת השבוע הוא היה בפגישות ברמאללה, לעדכון ותיאום נוכח בקשת הדחייה לבג"ץ. "זו טריטוריה של מלחמה בין שני הצדדים. אם הורסים את הכפר הזה הם חותכים את השטחים לצפון ודרום. זה יהיה כדור אחרון בראש של השלום. אם יוציאו את הבדואים מכאן, ממעלה אדומים לים המלח יהיה רצף של יהודים", הוסיף.
מה אמרו לך היום ברשות?
"ברשות אמרו לי 'זה החיים שלך, נולדת שם, המדינה צריכה להסדיר אותך במקום שלך'. שתי האופציות שהישראלים נתנו לנו, הראשונה באבו דיס זה ליד מזבלה והאפשרות השניה היתה ליד הביוב של נבי מוסא. את הכביש בכוונה קרבו אלינו, הוא היה רחוק יותר בעבר וכשהיה מהנדס במע"צ שהתריע על כך פיטרו אותו".
בתשובה לשאלה האם הוא יסכים למתווה של פינוי, הוא אומר כך: "המדינה נתנה אישור לכפר אדומים ב-1980, אז עשו גם את מצפה יריחו. למה לא הסדירו את המקום שלנו באותו זמן? היו הרבה מאוד תוכניות שהצענו יחד עם עמותת במקום, בית המשפט זרק אותם לזבל, לא הסתכלו עליהן. רוצים להזיז אותנו 500 מטר, לאן? מדרום הכביש מצפון מתנחלים.
"שני הצדדים משתמשים בבדואים – ישראל והרשות. בצד שלכם כל פעם מישהו אחר, בן גביר, לפני זה ליברמן ולפניו ביבי. כל אחד שצריך לעלות במנדטים מדבר עלינו. בסוף הם הולכים ואנחנו נשארים, בלי להסדיר ובלי בטיח".
"שני הצדדים משתמשים בבדואים. בצד שלכם כל פעם מישהו אחר, בן גביר, לפני זה ליברמן ולפניו ביבי. כל אחד שצריך לעלות במנדטים מדבר עלינו. בסוף הם הולכים ואנחנו נשארים"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו