לראש הסי-איי-איי ויליאם ברנס לקח שבועיים לעכל את מה ששמע כאן במהלך ביקורו הקצר. הקפיצה בין ירושלים לרמאללה הזכירה לו, לדבריו, את האווירה שהייתה בישראל במהלך שנת 2000. ברנס היה אז שגריר ארצות הברית בירדן ולקח חלק במעגלי השיח המדיני בין ממשלת אהוד ברק ללשכתו של יאסר ערפאת.

באופן מאוד דומה למצב היום, גם אז זיהו כל הצדדים את אדי הדלק באוויר וביקשו להרגיע, אלא שהפיצוץ היה כנראה בלתי נמנע. עלייתו של ראש האופוזיציה אריאל שרון להר הבית ב-28 בספטמבר 2000, חודשיים אחרי כשלון שיחות קמפ דיוויד בין ערפאת וברק, נחשבת עד היום לאירוע המכונן שהתחיל חמש שנים של טרור.

שנים אלו הסתיימו בבידודו של ערפאת במוקטעה כשהדחפורים של צה"ל הורסים חלקים ממנה על פי תוכניות הנדסיות מדויקות, כדי לא להפיל את הבניין על יושבו.

אפשר למתוח קווי דמיון רבים בין שתי התקופות, אבל יש לשים לב לשוני אחד מהותי: בשונה מאינתיפאדת 2000, ב-2023 הרשות הפלסטינית היא לא מחוללת הטרור. היא בעצמה מתקשה לפעול נגד הטרור, שמסכן אותה.

אפשר למתוח קווי דמיון רבים בין שתי התקופות, אבל יש לשים לב לשוני אחד מהותי: בשונה מאינתיפאדת 2000, ב-2023 הרשות הפלסטינית היא לא מחוללת הטרור. היא בעצמה מתקשה לפעול נגד הטרור

ראש הסי-איי-איי ויליאם ברנס (צילום: Graeme Jennings/Pool via AP)

בניגוד לאינתיפאדה השנייה, בינתיים כל מנגנוני הרשות נוצרים את האש ובאופן מטאפורי קני הרובים לא מופנים לעבר חיילי צה"ל. הבעיה היא שהם גם לא מופנים לעבר גורמי חמאס, הג'יהאד האסלאמי והתנזים.

שקיעתה האיטית של הרשות הפלסטינית, במה שנראה כישורת האחרונה של מחמוד עבאס (אבו מאזן) וקרב הירושה שמשאיר חלקים גדולים במבנה השלטוני הפלסטיני משותקים – מפחד הרחוב, מייאוש, משחיתות או סתם אדישות.

מהצד השני, בישראל בהחלט מדברים ונערכים להתפרצות אלימה, אלא שלאף אחד אין מושג מה יהיה הנפץ ומתי זה יקרה. במבט לאחור אפשר להבין את הזהירות הישראלית – יש כאלה שעד היום מצולקים מההליכה הארוכה מדי לטעמם אחרי הבטחות ערפאת, גם אחרי שהיה ברור שהוא מוציא לפועל תוכנית שהגה קודם לעימות מזוין.

במבט לאחור אפשר להבין את הזהירות הישראלית – יש כאלה שעד היום מצולקים מההליכה הארוכה מדי לטעמם אחרי הבטחות ערפאת, גם אחרי שהיה ברור שהוא מוציא לפועל תוכנית שהגה קודם לעימות מזוין

יש שטוענים שאת אירועי האינתיפאדה השנייה ניתן היה לחזות. אחת הטענות העיקריות היא כי הפער שנוצר בין התקווה המדינית למציאות הביטחונית היה גדול מדי, ולא שוקף דיו לדרג המדיני, שהתקשה כנראה להבין את שינוי הכיוון של ראש הרשות הפלסטינית – מערפאת שחתם על הסכמי אוסלו וזכה בפרס נובל לשלום, לערפאת שאומר דבר אחד באנגלית ואת היפוכו כמעט בערבית.

יאסר ערפאת ואנשיו במוקטעה ברמאללה, 2 במאי 2002 (צילום: AP Photo/Enric Marti)

במאמר שפרסם בשנה שעברה בכיר שב"כ לשעבר ד"ר אבנר ברנע הוא מביא שני ציטוטים של בכירים באמ"ן, שמעידים לדבריו על הזהירות הרבה שבה התנסחו גורמי ההערכה כלפי הדרג המדיני, למרות שהחומר המודיעיני הצביע על הכיוון הברור:

הערכות אמ"ן עם תחילת האינתיפאדה היו זהירות. ב־30 בספטמבר 2000 הוציא קמ"ן פיקוד מרכז, אל"מ יוסי קופרווסר דיווח מודיעיני, ולפיו: "סביר שאין בכוונת הפלסטינים להביא להסלמה רבתי ומתמשכת מתוך מגמה שלא לפגוע בתהליך המדיני".

בלקט שהפיץ ראש חטיבת המחקר תא"ל עמוס גלעד באותו יום נכתב: "ערפאת מנצל את אירועי הר הבית ליצירת עימותים מבוקרים כתפאורה לקידום עמדותיו בתהליך המשא ומתן […] אין ערפאת מעוניין בהידרדרות לעימות כולל אשר עלול לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו".

על פי ברנע, כשפרצו המהומות שבוע אחר כך היה גלעד נחרץ מאוד בדיון הערכת מצב אצל הרמטכ"ל כשאמר במפורש: "ערפאת הולך על מאבק מתוכנן. זה לא נכון שזה התפרצות, זה לא נכון שזה אי סדר, זה לא נכון שזה בלגן".

האלוף עמוס גלעד בעת שהיה מתאם הפעולות בשטחים, אפריל 2002 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

הוויכוח הזה המשיך להעסיק חוקרים רבים ועמד במרכזם של לא מעט ספרי ביוגרפיה. מה שברור הוא שאכזבת אוסלו נצרבה בתודעה של רבים: משה (בוגי) יעלון שהיה ראש אמ"ן, אלוף פיקוד מרכז, רמטכ"ל ולימים שר הביטחון; האלוף עמוס גלעד, לשעבר ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון; ויוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן. כל השלושה האלה מתעבים את ערפאת, ועד היום מכנים אותו טרוריסט.

לא כך הם פני הדברים עם אבו מאזן, המנהיג הפלסטיני הראשון שיצא בגלוי נגד האינתיפאדה החמושה. זו בדיוק הבעיה שלו עם הרחוב הפלסטיני. הדור הצעיר שנמצא כיום במרכז המהומות אינו צרוב טראומת האינתיפאדה השנייה, ואת הזכרון הארגוני המדמם שמנסה הרשות להנחיל לו, הוא דוחה על הסף.

הדור הצעיר שנמצא כיום במרכז המהומות אינו צרוב טראומת האינתיפאדה השנייה, ואת הזכרון הארגוני המדמם שמנסה הרשות להנחיל לו, הוא דוחה על הסף

יש להוסיף לזה את החשש ברחוב הפלסטיני מממשלת הימין. בדיוק כמו באירועי 2000, גם כאן הר הבית משחק תפקיד משמעותי. אז כישלון השיחות בקמפ דיוויד היה על גבולות הנסיגה הישראלית ומעמדו של הר הבית.

ב-2000, הפלסטינים חששו שעומד להיות שינוי לרעה מבחינתם בסטטוס קוו, וזה היה אחד הזרזים למהומות בתפילות יום השישי שאחרי עליית שרון להר הבית.

לכך התכוון ראש הסי-איי-איי ברנס בדברים שלו שלשום. זה המוטיב הדומה. בדיוק כמו אז, גם היום הפלסטיניים מפרשים את ממשלת הימין ומעשיו של השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר כניסיון לשינוי מעמד הר הבית. ובעניין אל אקצא אין זכרון ארגוני מדמם, אלא להט דתי שלעיתים הוא בלתי נשלט. כל שכן בזמן הרמדאן.