הסרט התיעודי "Still: A Michael J. Fox Story" הוא היצירה החזקה ביותר עד כה של הבמאי דיוויס גוגנהיים. מדובר בדיוקן מרגש של הכוכב שהפך לדובר המפורסם ביותר בעולם של מחלת הפרקינסון.
הסרט – הבנוי בחוכמה – מתאר בצורה יעילה את כוחו של פוקס במהלך ארבעת העשורים האחרונים. כשהיה בן 16, פוקס – בן לאיש צבא, שנראה צעיר לגילו – גילם ילד בן 12 בסדרת טלוויזיה קנדית.
בגיל 18 הוא עבר לדירה קטנה בשכונה ענייה בבוורלי הילס כדי להצליח בהוליווד. שלוש שנים מאוחר יותר, בזמן שהוא נאבק על פרנסתו – הוא כבר חשב לוותר. אבל אז הגיעו התפקידים פורצי הדרך שלו – אלכס פ' קיטון בסיטקום "קשרי משפחה" ומרטי מק'פליי בטרילוגיית "בחזרה לעתיד". כוכב־על נולד.
פוקס היה דמות בולטת בתעשייה במשך רוב שנות ה־80 וה־90, אבל מחלת הפרקינסון שאובחנה אצלו בגיל 29 איימה לקטוע את הקריירה שלו – ולשנות את חייו לנצח.
פוקס היה דמות בולטת בתעשייה במשך רוב שנות ה־80 וה־90, אבל מחלת הפרקינסון שאובחנה אצלו בגיל 29 איימה לקטוע את הקריירה שלו – ולשנות את חייו לנצח
סיפורו יוצא הדופן נשמע כמו חומר הוליוודי מושלם. אין דרך טובה יותר לספר אותו מאשר באמצעות סצנות מהעבר, לצד שחזורים מסוגננים. השחקן לוקח בעלות על הנרטיב שלו ומספר בחיוניות על המסע שעבר בצורה אינטימית, גלוית לב ומלאת הומור.
דיוויס גוגנהיים (במאי "אמת מטרידה", שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס ב־2006 ומאוחר יותר זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר) חושף בסרט כיצד האופטימיסט הנצחי פוקס הגיב לראשונה למחלתו.
ב־1990, מייקל ג'יי פוקס התעורר אחרי מסיבה בבית בפלורידה. הוא היה במצב של חמרמורת, בלשון המעטה. הוא בקושי זכר מה עשה בליל אמש – כל מה שידע זה שזה היה לילה ארוך, רווי באלכוהול ובבילוי בחברת וודי הרלסון.
האור זרח דרך החלון באותה שעת בוקר מאוחרת – או אולי שעת צוהריים מוקדמת – אבל כך או כך, הוא היה מסנוור. פוקס הרים את ידו כדי להצל על עיניו, ואז הרגיש שהזרת של כף ידו השמאלית זזה.
הוא הביט באצבע המרקדת, מרותק לנוכח התחושה שהוא צופה כאילו באצבע של מישהו אחר, ביד של מישהו אחר, שמחוברת לגוף של מישהו אחר
לדבריו, הזרת "התאנשה" במהירות, אם לצטט את כוכב "בחזרה לעתיד" והאייקון המפורסם משנות ה־80. הוא הביט באצבע המרקדת, מרותק לנוכח התחושה שהוא צופה כאילו באצבע של מישהו אחר, ביד של מישהו אחר, שמחוברת לגוף של מישהו אחר.
אלא שפוקס ידע שזו האצבע שלו. מאז, הגוף שלו החל, לאט־לאט ובעדינות רבה, לבגוד בו על־ידי התנתקות ממנו. "הרעד היה מסר מהעתיד", הוא אומר בסרט. "בהרף עין, נחצה סף". כך נפתח הסרט.
אף שאנחנו יודעים לאן הסיפור הולך, רגע ההבנה הזה עדיין מזעזע ומלמד על העתיד לבוא, גם כשהוא משוחזר על־ידי שחקן צעיר יותר שמגלם את הכוכב בן ה־29. זהו תכסיס מיוחד, אסטרטגיה מסוגננת, שהבמאי גוגנהיים נעזר בה כדי להפיח חיים בכותרת המשנה של הסרט.
הוא גם השתמש בהרבה קטעי וידיאו ישנים מעבודותיו של פוקס, החל מפרסומת מוקדמת של מקדונלד'ס ועד לפרקים מאוחרים של "ספין סיטי" – וכל מה שביניהם. הקטעים האלה משולבים בסרט בצורה חכמה.
הסרט כולל גם קטעים מראיונות בטלוויזיה, הופעות בתוכניות אירוח, אירועי שטיח אדום – ושלל תמונות וסרטים ביתיים ישנים. אולם, המטרה האמיתית של גוגנהיים וגיבור הסרט היא להראות מה זה אומר להיות מייקל ג'יי פוקס. וכאן הסרט הופך למשהו שונה לגמרי – משהו מעבר לווידוי או אפילו לטרגדיה.
קרב סכינים
אנחנו עוקבים אחר מחלת הפרקינסון שהתפרצה אצל פוקס באותו בוקר גורלי ב־1990 ומתוודעים לניסיונותיו לברוח לשתייה אינסופית עד להתפכחותו בסופו של דבר. זוהי חוויה שהוא מסכם במילים: "קרב סכינים בארון".
פוקס מספר בגילוי לב כיצד הסתתר מעין הציבור במשך יותר משבע שנים, עד שלא יכול היה להסתיר את המחלה יותר. לומר שהמחלה פוגעת בתפקודו הפיזי תהיה לשון המעטה. הוא מתקשה ללכת ולאחרונה סבל מכמה פציעות קשות בעקבות איבוד שיווי המשקל.
אנחנו עוקבים אחר מחלת הפרקינסון שהתפרצה אצל פוקס באותו בוקר גורלי ב־1990 ומתוודעים לניסיונותיו לברוח לשתייה אינסופית עד להתפכחותו בסופו של דבר
בדיוק כשהחלים מניתוח ושב הביתה להתאוששות – תאונה נוספת החזירה אותו לנקודת ההתחלה. הרעד נמשך באופן קבוע, רק שכעת הוא קיצוני להכאיב וניכר לעין יותר מאי פעם. אולם, אף שהמחלה מתישה אותו – היא לא מדכאת אותו או שוברת את רוחו.
כמו כן, אף שהמחלה הפכה לחלק גדול ובלתי נפרד מסיפורו של מייקל ג'יי פוקס – כמעט כמו עלייתו המטאורית לתהילה, תקופתו כחיית מסיבות ושינוי הכיוון שלו לקידום המחקר למציאת תרופה – הסרט מדגיש כי כוח־העל של פוקס הוא היכולת שלו לראות הכול לחיוב.
שוב ושוב הסרט מבהיר שפוקס לא התבסס ברחמים עצמיים, שגם לעולם לא יהיו בגדר אפשרות עבורו. מאז המחלה המשפחה שלו קיבלה עדיפות עליונה בחייו, מה שלדברי פוקס לא תמיד היה כך.
הוא שימר את חוש ההומור השנון שלו, שמשמש אותו כדי לרומם את רוחו, להסיח את הדעת ממחלתו ולהקל על מי שפוגש בו. לדבריו, לעתים קרובות חברים ואנשים זרים לא יודעים איך להגיב או מה לומר כשהם רואים אותו מתקשה ללכת או לדבר.
באחד הקטעים הראשונים בסרט הוא נראה נופל על המדרכה כשהוא והמאמן־המלווה שלו יוצאים מהבית. שכנה מודאגת חשה לעזרתו. "אני בסדר, אני בסדר", מתעקש פוקס. "פשוט הפלת אותי מהרגליים".
מי שקרא את אחד מארבעת הספרים שפוקס פרסם מאז שחשף את מחלתו בפומבי מכיר את האופטימיות שלו, שמאפשרת לו להפיק את המיטב מהמצב גרוע, שמוביל רבים אחרים לדכדוך.
חלק גדול מהקריינות בסרט מורכב מקטעים שפוקס מקריא מתוך אותם ספרים – והם מזכירים לנו איזה כותב חד הוא. ראו, למשל, את האמירה על "קרב הסכינים בארון" לעיל ואת התיאור שלו את עצמו בסביבות 1986 כ"ילד־נסיך מהוליווד, שעשוי ממסטיק".
האופן שבו פזורים בסרט זיכרונותיו על הצלחתו, רגעיו הפרטיים עם אשתו טרייסי פולן וילדיהם והראיונות העכשוויים הכנים והרגישים שלו – גורם לכל החיוביות הזאת להיראות רחוקה מאוד מקלישאה זולה.
מדובר בפילוסופיה של אופטימית, שנולדה מתוך צורך. מחלת הפרקינסון גזלה ממנו חלק מהתנועתיות הפיזית (ולעתים המנטלית) שלו, אבל לא את חייו
מדובר בפילוסופיה של אופטימית, שנולדה מתוך צורך. מחלת הפרקינסון גזלה ממנו חלק מהתנועתיות הפיזית (ולעתים המנטלית) שלו, אבל לא את חייו. מה שמביא אותנו לכותרת הסרט, שנושאת משמעות כפולה.
אין לו כבר את המותרות להיות חסר תזוזה ("Still"). עליו לעבוד קשה מאוד כדי להשיג זאת. הכותרת גם מזכירה לנו שפוקס לא מוותר. הוא עדיין ("Still") מאוד נוכח – בעולם הזה, כאן ועכשיו.
בתום הסרט, פוקס – שקיבל עזרה – עלה לבמה ונהנה ממחיאות כפיים ממושכות בתיאטרון אקלס שהיה גדוש בצופים – האולם הגדול ביותר בפסטיבל סאנדנס, המכיל יותר מ־1,100 מושבים.
הוא קרן במהלך דברי המבקרים, וענה במאמץ על שאלות לגבי כריסטופר לויד, שכיכב לצדו ב"בחזרה לעתיד" ("הוא עדיין מחפש את שולחן הכיבוד של הצוות", הוא התלוצץ לפני שהילל את גאוניותו של שותפו לטרילוגיה).
הוא מספר בגילוי לב על הקושי להיות "מייקל ג'יי פוקס" בימים שבהם הרגיש רע במיוחד ולא הצליח לצאת מהמיטה או מהבית. אולם, אפשר היה לראות עכשיו, ברגעים הכנים בסרט ובהופעתו, שפוקס לא יכול שלא להוות השראה
כשנשאל מדוע רצה לספר את הסיפור שלו דווקא עכשיו, אמר: "אני אוהב את המקום שהראש שלי לוקח אותי אליו – ואני פוחד שגם זה ילך". בשלב מסוים במהלך הסרט הוא מדבר על העול שבצורך לשמש השראה לרבים אחרים שעוברים את אותו מסע מייסר – צעירים ומבוגרים ממנו כאחד.
הוא מספר בגילוי לב על הקושי להיות "מייקל ג'יי פוקס" בימים שבהם הרגיש רע במיוחד ולא הצליח לצאת מהמיטה או מהבית. אולם, אפשר היה לראות עכשיו, ברגעים הכנים בסרט ובהופעתו, שפוקס לא יכול שלא להוות השראה פשוט מעצם היותו מייקל ג'יי פוקס.
"אלה חיים פאקינג מדהימים", הוא אמר בתגובה לשאלה על ההתמודדות עם מחלתו. "ואני שמח ליהנות מהם".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו