בחודש הזה מלאו שלוש שנים לימי הקורונה בארצנו. כזכור, בימים הראשונים נתקפנו בהלה איומה ותחושות כמעט אפוקליפטיות. כעבור חודשיים-שלושה התעוררה תקווה שהקורונה בנסיגה. כבר איני זוכרת אילו נסיבות הצמיחו את תקוות השווא שהתגלתה במהירות כאשליה.

בחודש הזה מלאו שלוש שנים לימי הקורונה בארצנו. כזכור, בימים הראשונים נתקפנו בהלה איומה ותחושות כמעט אפוקליפטיות. כעבור חודשיים-שלושה התעוררה תקווה, שהתגלתה כאשליה, שהקורונה בנסיגה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זה היה חודשים רבים לפני הפצעת החיסון. באותם ימים כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי:

"הקורונה מסרבת לסגת, אז לאן נוליך את הכעס? וירוס הקורונה המסרב לסגת מאלץ אותנו להיפטר מהרבה הרגלים ישנים. וביניהם ההרגל לכוון את קיטורינו לכתובת ברורה, פרסונלית, ולמצוא פורקן כלשהו בהוצאת קיטור. בלשון יותר מדעית מדברים על ונטילציה, וויסות רגשי. אכן אנחנו מקטרים על ביבי ועל אישים נוספים, זועמים על הרשויות וכו'. אבל וירוס הקורונה הוא כוח טבע. מי יספוג את כעסינו על הווירוס? אולי אלוהים.

הקורונה כידוע משבשת ומסכלת תוכניות. שום דבר לא נראה עכשיו וודאי. אין לדעת עד מתי זה יימשך. ובתוך כל הכאוס הזה מסתמן קושי שמייחד בעיקר אותנו, אנשי 'קבוצת הסיכון' שזמנם עלי אדמות מוגבל. רובנו משתדלים להיאחז חזק בהווה, למצות את הנאות החיים במידה האפשרית. ועכשיו גוברים החששות שמא ננהל את שארית חיינו בכלא הקורונה. או במקרה הטוב ב'שגרת חירום'".

קשישים רבים ממש חוו גיהינום עקב הבדידות שכפתה עליהם הקורונה והניתוק מילדים ונכדים. התקשורת התמלאה בווידויים דיכאוניים של מטפסים על קירות. נדמה לי שימיהם של אנשים אשר הקריאה אינה חלק מחייהם היו צחיחים במיוחד. אבל היו גם אנשים, אולי יחידי סגולה, שדווקא השכילו להפיק הנאות מהשהות בחברת עצמם. רובם כנראה אנשים יוצרים.

על שבחי הלבדות כתבה הסופרת גלית דהן קרליבך באתר המקוון "אלכסון". המסה שלה "ארץ כל מסכיה" פורסמה בספטמבר 2018 ותיארה לבדות מבורכת ופורה שאינה זהה עם בדידות. דהן קרליבך הביאה שלל ציטוטים מתוך כתבי סופרים והוגים דגולים שהפליגו בשבחי הלבד.

קשישים רבים חוו גיהינום בבדידות שנכפתה עליהם והניתוק מילדים ונכדים. התקשורת התמלאה בווידויים דיכאוניים. אבל היו גם, אולי יחידי סגולה, שהשכילו להפיק הנאות מהשהות בחברת עצמם. רובם כנראה יוצרים

לדבריה "גדולי ההוגים הפילוסופים והיוצרים השתמשו בבדידות כדי ליצור יצירות מופתיות, חד פעמיות ובעיקר – עצמאיות". בין המצוטטים במסתה של דהן קרליבך: סנקה, ג'ורג' אורוול, מישל דה-מונטיין וכמובן הנרי דיוויד תורו, משורר ופילוסוף אמריקאי בן המאה ה-19. וכה אמר הסוציומט הקיצוני תורו:

"אהבתי להיות לבדי. מימי לא מצאתי בן לוויה טוב יותר מן הבדידות. על פי הרוב ארגיש יותר בדידות כאשר אני יוצא אל בין הבריות מאשר בשעה שאני נשאר בתוך כותלי ביתי. אדם השקוע במחשבה או בעבודה הריהו תמיד לבדו, יהיה באשר יהיה. אין הבדידות נמדדת על פי המילין בין אדם לחבריו".

אנשים כבודים, רובם עטורי תארים אקדמיים, סירבו למחול על כבודם, להשתייך ל"קבוצת הסיכון" ולקבל על עצמם מגבלות שהקורונה כופה על קשישים. נדמה שהם דבקו בקלישאה העכשווית אשר לפיה גיל 70 הוא ה-40-50 החדש. וכך למשל בלוגר בן 83 בעל דוקטורט בסוציולוגיה ושלל מחלות רקע שעליהן דיווח בעבר הציע לסווג את האוכלוסייה לפי "יכולת תפקודית" שאינה חופפת את הסיווג הגילי. הוא עצמו פעלתן, חשיבתו חדה והוא חש עצמו ממש במיטבו. גם אני מאמינה שפריחה קוגניטיבית אכן אפשרית בגילו, אך האם היא בולמת את בוגדנותו של הגוף המזדקן?

קשישים מלומדים טענו ואף כתבו בעיתונות על הפער שבין גיל כרונולוגי וביולוגי. ציינו שהקטגוריות החדשות אשר הקורונה כפתה על הציבור רובן שרירותיות. שאנשים מבקשים שייתנו להם להחליט בעצמם מתי הם רוצים לזהור בזהרו של גיל הזהב.

חלקם טענו שבסיווג האוכלוסייה לשתי קבוצות – הבריאים והחזקים והאנשים בסיכון – יש ממד של גילנות, אייג'יזם. גילנות היא דעה קדומה, סטריאוטיפית, המתבססת על גילו של אדם. זה נכון, אבל עדיין לא ברור איך הטוענים כך מציעים לרבע את המעגל: להכיר בעובדה שהקורונה מסכנת בעיקר זקנים ועדיין להיאחז בעקשנות בקביעה: הגיל הכרונולוגי לא קובע כלום!

הפסיכולוגית והסופרת פרופסור עמיה ליבליך, בת 80 לפני כשלוש שנים, קבעה במאמר שפורסם ב"הארץ" כי הסטיגמה של "קבוצת סיכון" פוגענית, למרות כוונותיה הטובות: "כל סטיגמה היא טענה בצדק פוגעת במעמדו של מושאה. הוא עלול להפנים אותה. ואז אתחיל לראות עצמי כזקנה חסרת ישע. נזק זה של מגפת הקורונה עלול להיות בלתי הפיך".

בלוגר בן 83 בעל דוקטורט בסוציולוגיה ושלל מחלות רקע הציע לסווג את האוכלוסייה לפי "יכולת תפקודית" שאינה חופפת את הסיווג הגילי. אך האם פריחה קוגניטיבית בולמת את בוגדנותו של הגוף המזדקן?

ואכן, אותו נזק התחיל להסתמן כבר בעיצומם של ימי הקורונה. באותם ימים באה עדנה לפסיכולוגים בפרוטה ובגרוש שהפגינו התייחסות פטרונית למבוגרים. וביניהם מאמנת אישית שהציגה עצמה כ"מדריכה לחיים ולצמיחה אישית ורוחנית". הסעיף "דאגה להורים" כלול בשורת עצותיה "להרגעת החרדות":

"חובתנו לדאוג ולעזור להם כך שלא ייצאו מהבית. צריך לשמח אותם, לעזור להם טכנולוגית. הדגישו בפניהם כמה חשוב שיישארו בבית. הפיגו את חששותיהם מהעתיד ותעשו איתם תוכנית עתידיות".

וכך, מרוב דאגנות פטרונית וחונקת הגברת ודומיה איימו להפוך אותנו לזקנים סניליים או ילדים רפי שכל.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.