כל העולם רואה לממשלת ישראל

השר בצלאל סמוטריץ' עמד על במה מאחורי פודיום שהדביקו עליו תמונה של ארץ ישראל השלמה, הכוללת את הממלכה ההאשמית הירדנית, ודיבר בטבעיות על כך שהעם הפלסטיני הומצא כדי לפגוע בתנועה הציונית – ושלל את קיומו.

עבור סמוטריץ' לא היה בכך שום דבר חריג. בישראל דעותיו ידועות היטב, בבחירות הוא ומפלגתו קיבלו תמיכה עצומה ונכנסו לממשלת "ימין על מלא" בדיוק כדי לקדם את המדיניות של הימין המתנחלי־משיחי.

הבעיה היא שסמוטריץ', איתמר בן גביר, אורית סטרוק וגם מי שהזמין אותם לממשלתו והושיב אותם במשרדים הנחשבים יצרו בועת תודעה ומציאות אלטרנטיבית שלא תואמת כלל את מה שקורה בעולם החיצון.

במשך שנים הם שיננו: "לא משנה מה יאמרו הגויים, משנה מה יעשו היהודים", טענו שהבעיה הפלסטינית כבר לא רלוונטית ובקושי עולה בשיחות עם הדיפלומטים הזרים (שמעתי את הטיעון המדהים הזה לאחרונה מפי פרשן ידוע היטב בחוגי הימין) עד שהאמינו בלב שלם שהאמריקאים לא יעזו לומר מילה כי ישראל היא פרה קדושה; שהאירופאים חלשים ושהערבים אדישים.

פלסטינים שורפים תמונה של סמוטריץ' במהלך תרגיל צבאי בעזה, 1 בינואר 2023 (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)

מסתבר שהמציאות מחוץ לבועה שונה בצורה דרמטית. הערבים תוקפים ורומזים להורדת הדרג הדיפלומטי שלהם בתל אביב; בארה"ב שר האוצר וגם ראש הממשלה כרגע מוחרמים – וכך גם באירופה

מסתבר שהמציאות מחוץ לבועה שונה בצורה דרמטית. הערבים תוקפים ורומזים להורדת הדרג הדיפלומטי שלהם בתל אביב; בארה"ב שר האוצר וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו כרגע מוחרמים – וכך גם באירופה, שם מתקשים להבין כיצד הגזענים החשוכים המשיחיים השתלטו על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

נכון שהיהודים יכולים לבחור לעשות מה שבא להם: לבטל את הפרדת הרשויות, להרחיב את הבנייה בהתנחלויות ולשרוף כפרים, אך העולם כלל אינו מחויב לשתף פעולה ולתמוך במה שעושים היהודים. ממשלת נתניהו השישית מצליחה לגייס מחנה עולמי שלם נגד ישראל.

היא גם דוחפת את המדינות הערביות בכוח אל הפלסטינים. לא משנה מה היה טיב היחסים בין מחמוד עבאס להנהגות הערביות לפני כן, היום כולם כאחד מוציאים הודעות תמיכה, תורמים כספים לטובת חווארה ומזמנים דיונים בנושא גינוי ישראל במועצת הביטחון של האו"ם.

המדינות האלה, שבסתר העריצו את ישראל על שהשיגה כל כך הרבה בכל כך מעט זמן ועם משאבים מוגבלים, עכשיו מתפלאות ונחרדות מהתהליכים שעוברים עליה. גם אם המדינות הללו כשלעצמן אינן דמוקרטיות, הן כנראה מבינות יותר טוב ממובילי ההפיכה המשטרית כי דמוקרטיה מתפקדת היא הסוד של ההצלחה הישראלית.

מחאה פלסטינית נגד מדיניות ישראל, 19 בדצמבר 2022 (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)

לא משנה מה היה טיב היחסים בין מחמוד עבאס להנהגות הערביות לפני כן, היום כולם כאחד מוציאים הודעות תמיכה, תורמים כספים לטובת חווארה ומזמנים דיונים בנושא גינוי ישראל במועצת הביטחון של האו"ם

יבוא הרגע – כנראה שהוא הולך ומתקרב – והבועה שבה חיים חלקים גדולים מהחברה הישראלית כבר עשרות שנים תתנפץ לרסיסים. הגזענות והמשיחיות יהפכו את ישראל למדינה מצורעת; הפגיעה בשלטון החוק תגרום לטובי ידידיה של ישראל להתלבט האם כדאי ואפשר להמשיך ולתמוך בה בזירה הדיפלומטית.

גם המדינות הערביות שהיו מוכנות להתקרב לישראל בלי לפתור את הסוגיה הפלסטינית – אבל בתקווה שהנורמליזציה תאפשר גם התקדמות במישור הזה – יאחדו שורות. התהליך הזה כבר החל. היקיצה מהחלום המשיחי הרטוב תהיה קשה מנשוא, אך בשלב הזה זה, כנראה, כבר בלתי נמנעת.

הפרלמנט הירדני דורש לגרש את השגריר הישראלי

בית הנבחרים הירדני הצביע בעד גירוש שגריר ישראל מעמאן – ומפת "ירדן השלמה" נתלתה באופן הפגנתי כנגד מפת "ארץ ישראל השלמה + ירדן" של סמוטריץ'. יו"ר הפרלמנט אחמד א־ספדי קרא לממשלה "לנקוט בצעדים ברורים נגד ההתנהגות המזעזעת והקשה של שר האוצר הישראלי"

השגריר הישראלי אכן זומן לשיחת נזיפה במשרד החוץ הירדני, אך הסיכוי לכך שהוא אכן יגורש כפי שדורש הפרלמנט לא גבוה. ירדן איננה מדינה דמוקרטית. בעוד שהפרלמנט רשאי להצביע גם על גירוש השגריר וגם על ניתוק היחסים עם ישראל (דבר שגרתי שקורה כל כמה חודשים), מי שמקבל את ההחלטות בממלכה הוא רק המלך.

הנשיא יצחק הרצוג ומלך ירדן עבדאללה השני בארמון אל־חוסייני בעמאן, 30 במרץ 2022 (צילום: חיים צח, לע"מ)

לא רק לישראל אלא גם לירדן יש אינטרס ברור לשמור על הסכם השלום שנחתם בין שתי המדינות ב־1994. חוץ משיתוף הפעולה הביטחוני הרחב, לאחרונה ירדן אף חתמה על ההסכם החשוב "מים תמורת חשמל", שאמור להיטיב מאוד עם משק המים שלה ולשפר את המצב בערים החווים ניתוקי מים באופן שגרתי.

אז השגריר לא יוחזר והיחסים לא ינותקו. אולם, ככל שהפוליטיקאים הישראלים ימשיכו להתגרות בירדן (חודש רמדאן החל השבוע והיד עוד נטויה), ההתנגדות לקשר עם ישראל תגבר עוד יותר

אז השגריר לא יוחזר והיחסים לא ינותקו. אולם, ככל שהפוליטיקאים הישראלים ימשיכו להתגרות בירדן (חודש רמדאן החל השבוע והיד עוד נטויה), ההתנגדות לקשר עם ישראל תגבר עוד יותר – והמלך וממשלתו יתקשו להגן על עמדתם.

מדובר כמובן לא רק בפרובוקציות נוסח הנאום של סמוטריץ', אלא בצעדים מתריסים על הר הבית, מהומות באל־אקצא ובמזרח ירושלים. גם בירדן עוקבים בדריכות אחר האירועים הללו ומנצלים כל אבן, כל עלייה של שר וח"כ, כל התנגשות עם המשטרה על מנת לתקוף את המלך שעדיין מקפיד לשמור על הסכם השלום עם ישראל.

מיותר לומר שאם המצב בירדן ייצא מכלל שליטה, מי שתפגע מאוד מכך היא ישראל, שבמשך עשרות שנים לא הייתה מודאגת מהמצב בגבול המזרחי.

עבדאללה מלך ירדן, נובמבר 2019 (צילום: AP Photo/Raad Adayleh)

20 שנים אחרי פרוץ המלחמה, עיראק עדיין דואבת

20 שנים חלפו מאז שארה"ב ובעלות בריתה פלשו לעיראק בטענה שעל אדמתה נמצאו עדויות לנשק להשמדה המונית. במסגרת הפלישה הם סילקו את משטרו של סדאם חוסיין והקימו משטר חדש. עיראק החדשה לא הפכה לדמוקרטיה משגשגת, למעשה היא כמעט באופן מיידי טבעה בנהרות של דם, ששינו את צבען של הפרת והחידקל.

המערכת השבטית החזקה, הטינה והשנאה שהצטברו במהלך שנות שלטונה של מפלגת הבעת', המחלוקות בין הזרמים הדתיים – כל אלה השאירו את עיראק מאחור, ובמקביל גם גרמו לאמריקאים להתלבט ואף להתחרט לגבי המשך המעורבות הצבאית שלהם במזרח התיכון.

העיראקים עצמם התייאשו מהדיון הזה ומהטחת ההאשמות. הם פשוט רוצים שהמצב הכלכלי והביטחוני ישתפר קצת, שיהיו מים זורמים בברזים, שתמוגר השחיתות האדירה

מה היה קורה אילו הממשל הצבאי האמריקאי היה נוהג באופן שונה ומקבל החלטות אחרות? מה אם תהליך הדה־בעת'יפיקציה (טיהור המערכת הממשלתית והצבאית מאנשי בעת') היה מתנהל באופן מדויק יותר על מנת לפגוע בכמה שפחות אנשים בלתי מעורבים?

מה אם ארה"ב לא הייתה מתעקשת על פירוקו הצבא העיראקי, מה שגרר יצירה של ואקום ביטחוני חמור? ומה עם שיטת הבחירות הייתה שונה בתכלית מהשיטה הסקטוריאלית "אל־מוחססה אל־טאיפיה", שרק הדגישה והבליטה את המחלוקות הקיימות?

כמובן שלעולם לא נקבל את התשובות לשאלות הללו, כמו שהעולם לא יקבל נוסחה מוצלחת למעבר מרודנות לדמוקרטיה. העיראקים עצמם התייאשו מהדיון הארוך הזה ומהטחת ההאשמות, הם פשוט רוצים שהמצב הכלכלי והביטחוני בארצם ישתפר קצת, שיהיו מים זורמים בברזים, שתמוגר השחיתות האדירה ושהילד יוכל למצוא תעסוקה לאחר סיום התואר.

20 שנים אחרי המלחמה ההיא, בעיתונות הערבית שואלים את השאלה: "האם ניתן להציל את עיראק?" ונראה שגם לשאלה הזאת אין לאף אחד תשובות מנחמות. מה שניתן לומר בביטחון הוא ש־20 שנים לאחר תחילת המלחמה בעיראק – הנוף המזרח תיכוני אכן השתנה באופן קיצוני:

עיראק מתבוססת בבוץ, איראן השכנה חותמת על הסכמי נורמליזציה עם השכנות הערביות ולמרות הסנקציות – ממשיכה להתחזק. ספק אם דיק צ'ייני ומדינאים אמריקאים אחרים חלמו שזאת תהיה התוצאה

עיראק מתבוססת בבוץ, איראן השכנה חותמת על הסכמי נורמליזציה עם השכנות הערביות ולמרות הסנקציות והמרי האזרחי – ממשיכה להתחזק. ספק אם דיק צ'ייני ומדינאים אמריקאים אחרים שדחפו למלחמה, חלמו בחלום הכי רע שלהם שזאת תהיה התוצאה הקטסטרופלית של מלחמת עיראק.

בין נורוז, רמדאן למשבר הכלכלי

השבוע באיראן, בעיראק, בסוריה ובטורקיה הספיקו לציין את חג האביב האהוב נורוז עוד לפני שאנשי הדת המוסלמים זיהו את הירח הנולד והכריזו על תחילת חודש רמדאן – חודש של צום ותפילה אך גם של ארוחות משפחתיות, ממתקים וסדרות טלוויזיה.

דוכן ממתקנים זמני לכבוד חג נורוז בטהרן, 16 במרץ 2023 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

המסורת הקדומה של העידן הטרום־אסלאמי לא נעלמה למרות המאמצים של קיצוני הדת לדכא את חגיגות הנורוז ולאסור עליהן. אחרי החורף הקשה והדל, השמחה על השמש, החום, האביב והירוק שצובע את העמקים וההרים ברורה ומובנת.

ביום הזה נהוג לאכול מאכלים מסורתיים המסמלים את האביב ואת פלא הבריאה – נבטים של חיטה, ביצים ומיני מאפים וממתקים מסורתיים, וגם לקנות בגדים חדשים ומתנות לילדים. השנה חג הנורוז וגם חודש רמדאן עוברים בצל משבר כלכלי קשה ורעידת אדמה הרסנית בסוריה וטורקיה.

השנה חג הנורוז וגם חודש רמדאן עוברים בצל משבר כלכלי קשה ורעידת אדמה הרסנית בסוריה וטורקיה. גם באיראן אזרחים רבים לא רואים סיבות לחגיגה

גם באיראן אזרחים רבים לא רואים סיבות לחגיגה במצב שבו המטבע הלאומי מאבד מערכו בכל היום. גם במצרים רמדאן הזה לא יהיה שמח עבור האזרחים שמתקשים לסיים את החודש ונחרדים מהמחירים שממשיכים לזנק.

האור של הפנסים המסורתיים, "פוואניס", מפנה זרקור על המצב הכלכלי הקשה שבו נמצאת היום מצרים. המשבר הכלכלי העצום במזרח התיכון – מתימן ועד תוניסיה – לא עושה הנחות לחגים כאלה ואחרים. הוא דורש מענה מההנהגות הפוליטיות שעל פי רוב ממשיכות במלאכת הדיכוי של האזרחים שלהם במקום לרכז את מלוא תשומת הלב בשיפור המצב הכלכלי בארצם.

מוזיקאים באיראן מתופפים בטקס לכבוד חג נורוז בטהרן, 14 במרץ 2022 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

היום הזה בתולדות מזה"ת: קרב כראמה

במרץ 1968 החל קרב בין צבא ההגנה לישראל לתנועת פת"ח הפלסטינית. בצד הישראלי נפרסו שלוש חטיבות הכוללות כ־10 אלף איש בגדה המזרחית של נהר הירדן; ארטילריה כבדה שהפגיזה עמדות פלסטיניות בגדה המערבית; טנקים, מטוסים, מסוקי קרב.

במשך כמה שעות לחמו לוחמי פת"ח לבדם, ואז הצטרפה אליהם יחידה של צבא ירדן, שמפקדה טען כי לא הצליח ליצור קשר עם המלך חוסיין והחליט על דעת עצמו "לתמוך בפלסטינים". סמוך לעיירת כראמה, שם היה ממוקם בסיס גדול של אנשי פת"ח, הטנקים הישראלים נתקלו במארב.

לאחר שספגו אבדות כבדות – 28 הרוגים, 70 פצועים וכמה טנקים שרופים – הכוחות הישראליים נסוגו. ההפסדים הפלסטינים בכוח אדם היו גדולים פי שלושה, אבל מבחינת פת"ח זה היה ניצחון

לאחר שספגו אבדות כבדות – 28 הרוגים, 70 פצועים וכמה טנקים שרופים – הכוחות הישראליים נסוגו. ההפסדים הפלסטינים בכוח אדם היו גדולים פי שלושה, אבל מבחינת פת"ח זה היה ניצחון גדול, במיוחד לאור התבוסה המוחצת של מצרים, סוריה וירדן במלחמת ששת הימים.

מתנדבים ממדינות רבות, כולל ממצרים, הצטרפו לשורות פת"ח ונלחמו נגד הנוצרים המרונים וגם נגד ישראלים בלבנון. בעוד כשנתיים התותחים שוב ירעמו באזור כראמה, אך הפעם הלחימה תתקיים בין הפלסטינים לכוחות הירדנים במסגרת "ספטמבר השחור". הניסיון הפלסטיני להשתלט על הממלכה הירדנית ייכשל והנהגת פת"ח תאלץ לעזוב את ירדן ולעבור ללבנון.