ברוב העולם רוב הזמן לא נורא משנה מי ינצח בבחירות. יש טיעונים סבירים לכל צד. יש גוונים של אפור, אין נביא בעירו, סופרים את הקולות וממשיכים עם החיים. אבל זה לא המצב בישראל.
בנימין נתניהו מוביל את המדינה להרס רבתי וגורר אחריו קופת שרצים המתפקעת משערוריות שלא היו מביישות את ראש ממשלת איטליה לשעבר, סילביו ברלוסקוני. מגובים כמעט בכל הממסד הישראלי, התייצבו נגד נתניהו רוב הרמטכ"לים החיים וגלריה מרשימה של אח"מים וידוענים בהנהגת בני גנץ. האיש מקרין (בין מספר תכונות סבירות לראש ממשלה) גם סוג של יושרה, חמלה ויציבות נפשית. לא נראה שהוא להוט לשקר כל הזמן.
כאן מתחילה הבעיה. אנו חיים בתקופה בה הגינות עשויה להראות כפגם. כיצד יוכל אדם הגון לתעתע בכל היקום באופן שבו עושה זאת נתניהו? במדינה ששולטת בעם אחר ורוצה שהעולם לא יבחין בכך, רבים חושבים שהדבר חיוני.
מעטים עוד מעיזים לחלום על שלום – מקסימום, הפרדה. נתניהו הצליח להגחיך את כל מי ששואף למעט יותר, וביצע בשיטתיות דמוניזציה של ההנהגה ברמאללה. אבו מאזן עשה טעויות, אך כוחות הביטחון שלו עדיין משתפים פעולה עם ישראל; למרות שירות זה נתניהו מלהק אותו כסוג של ערפאת לעניים – הונאה הדומה להשוואה של עראפת להיטלר בזמנו.
ישראלים מסתפקים כעת בהצטמצמות הטרור – תוצאה של גדר ההפרדה של אריאל שרון. העובדה שמיליוני פלסטינים כלואים באזורי האוטונומיה המגודרים שלהם (דבר שאינו בר קיימא) אינה מעניינת אותם יותר מדי. זה טבע האדם.
ישראלים רבים עדיין זוכרים את האינתיפאדה השנייה, עם הזרם הבלתי פוסק של מחבלים מתאבדים שהתפוצצו בקניונים ובבתי קפה, ואיך לאחר מכן הורי המחבלים חילקו ממתקים כדי לחגוג את השהידים החדשים שלהם – ועוד אחרי שאהוד ברק הציע לערפאת מדינה. הזעם העמיק את הגזענות והקהה את ליבם, למשך דור, אולי יותר.
וזה מתיישב בול עם פוליטיקת הפסימיות של נתניהו.
גנץ וחבורתו אינם נאיבים. הם מבינים את החשיבות האסטרטגית של הגדה המערבית (שמאלנים יקרים: בלעדיה רוחבה של ישראל באזור נתניה לא מגיע ל-20 ק"מ, וזה רע), אולם הם רואים גם את הצורך להתקדם לעבר הפרדה וסוג של עצמאות לפלסטינים, אם ברצונה של ישראל להישאר מדינה יהודית. וכמה שזה יישמע מוזר, יש סיכוי ששיקולי מוסר ייכנסו אצלם למשוואה. לליכוד זה לא יקרה.
אם הימין יישאר בשלטון וימשיך ליישב את הגדה המערבית, בה חיים יהודים ופלסטינים תחת משטרים וחוקים שונים בתכלית, ישראל תצעד בתלם של דרום אפריקה הלבנה. היא תשמע את המילה "אפרטהייד" יותר ויותר. סניגוריה יתפלפלו על ההבדלים ההיסטוריים (שקיימים), אבל זה בכלל לא ישנה. בימים האחרונים שב נתניהו לדבר על סיפוח "ישובים". דרך זו רצופה בבידוד, שפיכות דמים, עוני, נידוי וייאוש.
נתניהו גם גורר את ישראל לכיוון קלריקאלי, כי אין שום תרחיש מתקבל על הדעת לקואליציה ימנית שאינה נתונה לסחיטת המפלגות הדתיות. ימשיכו לנסות להפריד בין המינים, למנוע מנשים שירה בציבור, ולאסור על מסחר ותחבורה ציבורית בשבת.
הם יעצימו את המאבק המזיק נגד רוב היהודים בארה"ב שהם רפורמים וקונסרבטיבים. הם ימשיכו לאפשר חינוך ללא מתמטיקה ומדעים אצל החרדים, ולהפיץ תעמולה לאומנית בכל בתי הספר (מפות המציגות את הגדה המערבית כחלק מישראל כבר קיימות). על שיוויון בנטל (לפחות בצורת שירות לאומי!) או פתרון בעיית פסולי חיתון על ידי הנהגת נישואים אזרחיים ממש לא יהיה מה לדבר.
בינתיים, יש הסתה מסוכנת ולא-מוסרית נגד חמישית מאזרחי ישראל שהם ערבים. לפני ארבע שנים החליט נתניהו לשלהב את בוחריו באמצעות סרטון היסטרי שמזהיר כי "הערבים נעים לקלפיות". ממשלתו העבירה את חוק הלאום שיצר קרע ממשי עם המגזר וביטל את מעמדה הרשמי של שפתו.
כעת הם משתמשים במילה "ערבים" כמילת גנאי ממש, ומסיתים נגד גנץ בשל כך שרוב תיאורטי של המרכז-שמאל יסתמך עליהם (הדבר היה נכון גם בתקופת רבין, אבל אז הליכוד, לפני שינמוך עידן נתניהו, עוד התבייש להישמע גזעני). למרבית הצער, הרפש הזה עובד, ולא נותר אלא לקוות שהערבים אכן ינועו לקלפיות.
ממשלה בראשות כחול לבן לפחות תנסה לחתור להיפך הגמור מהמצב המתואר. אפילו ממשלת אחדות בראשות גנץ – הטוב במיעוטו, אפשר לומר – תנסה לשפר מה שניתן ותפסיק את השחיתות והבזבוז. מדהים לשמוע אנשים שטוענים שכולם דומים ושאין סיבה להצביע. מרוב רצון להתחכם הם לא מבינים דבר.
אם הימין ימשיך לנצח, התוצאה תהיה דעיכה חברתית, מוסרית וכלכלית, והמדינה כנראה לא תתקיים במתכונתה הנוכחית בעוד כמה עשורים. יהיה רוב לא-יהודי שאינו ניתן להפרדה מישראל בגלל ההתנחלויות, ולא ניתן יהיה לשלול מהפלסטינים לנצח את זכות ההצבעה.
יתרה מזאת: כאשר מיליונים בגדה המערבית אינם יכולים להצביע (בעוד ששכניהם המתנחלים כן יכולים), גם הבחירות ביום שלישי הבא תהיינה נגועות.
איך ייתכן שהמהפך אינו מובטח? התשובה שוב נעוצה בטבע האדם. אנשים בורחים מבשורה רעה. ואם מתעלמים מהכיוון המזעזע אליו הולכים הדברים – כמו שרבים אכן עושים רק כדי להישאר שפויים – ניתן לגרום למצב להיראות לא כל כך נורא.
נתניהו נמנע ממלחמות גדולות, ובתקופתו אין הרבה פיגועים (לא, "טרור העפיפונים" זה ממש לא אותו דבר). נראה שהוא הימר (בפזיזות) וניצח בשאלת עסקת הגרעין עם איראן (אבל הוא שרף את הגשרים עם הדמוקרטים, וזה חמור). היה לו מזל רב בבחירתו של טראמפ וכעת יש לו חבר טוב בבית הלבן, ששימח כמעט את כל הישראלים היהודים בכך שהכיר בירושלים כבירה ובגולן כחלק מהמדינה . אני לא צופה שהרמזים שטראמפ מתקרב כעת לאיראן יפגעו משמעותית ביתרון הזה עד יום שלישי.
האבטלה נמוכה – אם כי זהו מדד מעט פיקטיבי כתוצאה מהתפשטות העבודה בקבלנות. יש צמיחה לא רעה, אבל גם לא מרשימה במיוחד. יש גידול בתל"ג הנומינלי לנפש, כיום סביב 40,000 $ לשנה – אך הדבר תלוי בשער הגבוה של השקל שמדכא את הייצוא (כולל הייצוא החשוב שנקרא תיירות). וכמובן, ישראל היא כיום מובילה עולמית, יחד עם ארצות הברית, ברמת אי-השוויון, דבר שמשגע אנשים בלי שתמיד הם מודעים לכך.
זה המצב, ונתניהו בכישרונו האפל גרם לישראלים לחשוב שיותר טוב אי אפשר. זוהי דפלציה פתולוגית בציפיות של אומה: הוא אפילו מצליח לגרום לאנשים לחשוב שדבר בסיסי כמו ראש ממשלה שמארח מנהיגים זרים זה נס גדול שרק הוא יכול לחולל. אנשים אומרים ש"אין לו תחליף" וזה מתקבל כאמירה סבירה של אדם מן היישוב. עד כדי כך הפך השיח לאינפנטילי אחרי עשור של תעמולה רועשת, שקרית ובעיקר בלתי פוסקת.
אם ייבחר שוב, המדינה תצעד בדרך של טורקיה בעידן ארדואן. הפגיעה בשלטון החוק (כדי למלט אותו משלישיית תיקיו המביכים) היא רק ההתחלה. פגיעה בחופש הביטוי היא כנראה בדרך גם כן.
נתניהו הוא חלק מהגוורדיה העולמית של מנהיגי ה"פוסט-אמת" וייתכן שהוא המוכשר מכולם. הכל סובייקטיבי, אין יותר עובדות, ואין יותר נורמות. עם יכולת גאונית לאתר את חולשת היריב, לעוות ולהעליב, אף אחד לא יוצא נקי. בימינו זה כולל לא רק את כל האופוזיציה אלא גם בעלי ברית לשעבר, מערכת אכיפת החוק והמשפט, מערכת הביטחון וכמובן, איך לא, התקשורת.
מול הקמפיין היעיל והציני של הליכוד, כחול לבן היו נחמדים מדי לטעמי (גילוי נאות: יעצתי פה ושם למפלגה, לא בתשלום וגם לא באפקטיביות רבה).
לדעתי הם טעו קשות בזה שכמעט לא עשו שימוש בהאשמות היועמ"ש מנדלבליט נגד נתניהו, שממש משוועות לציטוט: "… קשר בעל זיקות שונות, שהעמיד אותך בניגוד עניינים חריף ומתמשך … קיבלת טובות הנאה שונות, לעתים כמענה לבקשתך … ובהיקף כספי ניכר … אתה ידעת .. אתה חפצת … בהתאם לדרישותיכם…". זה מזעזע ומשעשע בדיוק באותה מידה.
הם היו יכולים לעשות מטעמים ממילותיו של נתניהו עצמו: לפני עשור, כאשר דרש מאולמרט להתפטר בגין חקירת משטרה ולא יותר; או כשהבטיח לדן שילון בשנות ה-90 שיסתפק בשתי קדנציות כי יותר מזה ממש לא טוב; או כשהכחיש אצל קרן מרציאנו לפני בחירות אפריל שלא ינסה לארגן לעצמו חסינות. הצביעות זועקת לשמיים – זה כמעט לא יאומן. במצב הפוך נתניהו לא היה שומט כדורים כאלה מהידיים, והארץ הייתה תוהו בבוהו. לפחות יאיר לפיד מעט לוחמני: "האיש משקר כמו שאדם רגיל נושם", הוא נוהג לומר בהגזמה קלה.
יש משהו גרוטסקי בזה שבנסיבות הללו נתניהו בכלל ממשיך לרוץ. זו בושה וחרפה שסיכוייו לשרוד בתפקיד, על אף נטישת אביגדור ליברמן, לא רעים. אם יישאר בתפקידו, ישראל תתקרב למצב חירום חוקתי. אם גנץ יחליפו, בכל קונסטלציה, יש אפשרות מסוימת לחזור לשפיות.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו