כל אזרח ישראלי שמנסה לישון בחודשים האחרונים חווה זרם תודעה אינטנסיבי. חלק חושבים על כמה רע שביבי וחבורתו הורסים את המדינה וכל חלקה טובה שעוד נותרה בה, חלק חושבים שהם אזרחים סוג ב' וכי השמאל וה"הם", הדמון האמורפי הזה, מעוותים את ההכרעה "שלנו" בקלפי.
אבל משהו אחד באמת צריך להציק לכולם. צריך ממש להפוך את המעיים, ואם הוא לא הופך אז זו כבר באמת בעיה: ההתמודדות של בני הגיל השלישי עם "המצב". אותו "מצב" הביא אנשים שלא התעניינו מימיהם בפוליטיקה, במשפט, או באקטואליה בכלל – לגבש דעה מוצקה ומנומקת ולשאת בעוז את דגל המחנה; זה כשלעצמו מעיד כאלף עדים על ערעור היציבות הדמיונית שהורגלנו בה.
אבל משהו אחד באמת צריך להפוך את המעיים לכולם: התמודדות בני הגיל השלישי עם "המצב". אותו "מצב" הביא אנשים שלא התעניינו מימיהם בפוליטיקה, במשפט או באקטואליה – לשאת את דגל המחנה
אותו "מצב" לוקח סבים וסבתות להפגנות בצמתים. הוא מוציא קשישים מופלגים כעמוס חורב, פלמ"חניק שהציונות היא דתו, אל הרחוב. אחד מידידיי בני הדור הזה אמר שהוא לא יוצא להפגין אבל שולח את הנינים. אין לי ספק שיש השתקפות של הסיטואציה הזו גם בקרב תומכי המהפכה. על כל פנים, "המצב" הזה, ממש כמו סופה של ארבה שמכלה את השדות, נסחף מבית לבית ומשאיר אחריו אומללות אדירה וסמויה מן העין אצל זקנינו.
בגיל 99 האלוף במילואים עמוס חורב מוותיקי לוחמי הפלמח וצהל בא הערב להפגנה בקפלן, נושא שלט "אני, מראשוני הפלמח, שוב נלחם להגנת מדינתנו". pic.twitter.com/w3xRN6W0nQ
— Or Heller אור הלר (@OrHeller) February 25, 2023
רוני דניאל המנוח אמר פעם, בסיטואציה שהיום נראית לנו ממש ימי התום, פרשת אלאור אזריה: "אני כבר ציפור זקנה, אני כבר אשאר פה. וילדיי? אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה". מעניין היה לשמוע את דעתו על "המצב", אבל אפשר לחוות זאת אצל כל אדם מעל גיל שמונים שמסתובב בינינו – בכלל לא משנה מאיזה מחנה. תשאלו את הסבתא שגרה מולכם.
אובדן הממלכתיות והסדר החברתי כנראה הכי קשה להם. מאז ומעולם מדינת ישראל הייתה אגד מודבק, אולי מודבק ברוק, של עדות ואמונות ודעות. אלטלנה, מלחמת יום הכיפורים, הפנתרים השחורים, הצ'חצ'חים והמהפך, רצח רבין, ההתנתקות, אלה רק אבני דרך לא מפוארות בכלל בתולדות הסכסוך הישראלי-ישראלי. כמו שאמר סלוגן יום העצמאות השבעים, יש במה להתגאות. ערב יום העצמאות השבעים וחמש נוספה המהפכה המשפטית והנה, יש אפילו יותר במה להתגאות.
אותו "מצב" לוקח סבים וסבתות להפגנות בצמתים. מוציא קשישים מופלגים כעמוס חורב, פלמ"חניק שהציונות היא דתו, אל הרחוב. אחד מידידיי בני הדור הזה אמר שהוא לא יוצא להפגין אבל שולח את הנינים
ניסוי כור ההיתוך נכשל כבר מזמן אבל כעת הנתך נשפך החוצה. זה רק כי הממלכתיות נפטרה אחרי שנים שהוחזקה כצמח, והערכים הפכו לקלישאה טיפשית, למוצג מוזיאוני.
אני מבקר במוזיאון הזה מדי פעם בשיחות עם דור המייסדים. למען הסר ספק, המייסדים הם לא רק לוחמי מלחמות ישראל הראשונות, יפי הבלורית והתואר. הם גם מייסדי ההתיישבות ברמת הגולן ובנגב, בלכיש ובעמקים ובגוש עציון, הם גם ניצולי השואה וילדי הבדונים הדלפונים, הם גם בעלי המקצועות החופשיים ומעמד הביניים והפועלים ואנשי העיירות והמתקיימים בדוחק עד ימינו.
למעשה, בשבוע שבו אני לא מדבר עם אחד-שניים שהגיעו לגבורות, אני מרגיש לא טוב. הם הציונים האמיתיים, הם האמ-אמא האמיתית של התינוק ממשפט שלמה. כל היתר זה חיקויים.
"המצב" הורג אותם לאט וביעילות, כי עכשיו הרמת יד איש באחיו, גם אם מילולית, איננה מלווה בבושה ומשדרים אותה בפריים טיים על פול ווליום. כקיבוץ גלויות בעצמי, אני אומר לכם בוודאות שזה לא מה שחינכו אותם, לא בקיבוץ ולא במעברה, לא בבית הספר העממי ולא בצבא ההגנה לישראל.
הם רואים שהמציאו כל מיני סנטימנטים, הורכבו פרנקנשטיינים ורובוטריקים פוליטיים שאין קשר ביניהם ובין דעה ואידיאולוגיה, ש"המצב" לא מציית לאף ספר של בן גוריון או ז'בוטינסקי, יצחק שדה או יגאל אלון, אם מישהו בכלל זוכר את החבר'ה האלה. הם רואים שלא באמת נשאר הרבה מהאידיאל של ריקודי ההורה ותנועות הנוער.
ניסוי כור ההיתוך נכשל כבר מזמן אבל כעת הנתך נשפך החוצה. זה רק כי הממלכתיות נפטרה אחרי שנים שהוחזקה כצמח, והערכים הפכו לקלישאה טיפשית, למוצג מוזיאוני
חלק ניכר מחברינו בני הגיל השלישי כואב מבפנים על כי מדביקים להם מדבקות. על כך שמובילי דעת קהל דואים כמו ציפורים נודדות, על גבי זרמים חמים של קיפוח דמיוני, שמעולם לא נוסה ונחווה בדורנו בעוצמותיו המקוריות. שהופכים את היוצרות, מנכסים כישלונות פרטיים לצורך גיבוש חוויית האפליה שמובילה לתסכול ולשנאה.
זהו מעין ביחד חדש שאף אחד לא רצה לקנות מעולם וכעת יש לו קליינטים רבים. בעלי תסרוקות מחלקים אותם, מחלקים את כולנו, לישראל ראשונה ושנייה ושלישית. פוליטיקאים משחקים בפלסטלינה של האמת, ואת שאריות הממלכתיות והציונות זורקים לפח.
השקרים של החורף הזה הזכירו למייסדים שלנו ימים לא קסומים, כי השקרים האלה הם פוסט-ציונות בכבודה ובעצמה.
הניתוק של נבחרי הציבור הגיע גם הוא לדרגת אמנות, שרק מחזקת את התחושות האלה. הצירים של עם ישראל המחדש ישיבתו בארצו, לא נסעו בתחבורה ציבורית כבר יותר מדי זמן.
מאה מתוך מאה ועשרים מהם, כמו כלום, ראויים להיזרק הביתה. הברומטר ומד החום שלהם מקולקלים ושבורים. לקרוא להם מנהיגים בוודאי יהיה חטא גמור. וגם זה, כן, בוודאי מטריף את אנשי הגיל השלישי, שראה בימי חלדו מנהיגים, חלקם אפילו היו צנועים וישרי דרך, גם אם רחוקים משלמות.
בנובמבר 1948 פרסם נתן אלתרמן את שירו הנודע "על זאת". פואמה צולבת ונוקבת על פשעי מלחמה לכאורה שביצע צה"ל בראשיתו, איש לא יודע בוודאות מלאה היכן ומתי. ביקורת עקרונית ויסודית שכזו, שקיבל אז דוד בן גוריון בתודה ובהוקרה (!) ודאג שיחולק לחיילי צה"ל במאות אלפיהם – היום אי אפשר לבקש להשמיע.
הניתוק של נבחרי הציבור הגיע גם הוא לדרגת אמנות, שרק מחזקת את התחושות האלה. הצירים של עם ישראל המחדש ישיבתו בארצו, לא נסעו בתחבורה ציבורית כבר יותר מדי זמן
אי אפשר להשמיע היום ביקורת כזו – לא בגלל קולניותה, אלא בגלל העמקתה, בגלל קליעתה להיגיון הפשוט ולעובדות המדעיות. מספיק לראות איך נגמרה הצהרת שר הביטחון – לא משורר אנרכיסט מהשמאל – אך לפני כמה שבועות.
הבריכה האולימפית של המחשבה העצמאית, הביקורתית, התובענית והבלתי מתפשרת הוחלפה בבריכת גומי קטנה שאפשר לשים במרפסת ולתת לילדים להשתולל בה כאוות נפשם, ואפילו להעלות את זה לטיקטוק. גם על זאת, זקנינו יכולים להתאבל.
נדמה לי כי המהפכה המשפטית נקברה קבורת חמור. אך בלי קשר למצבה הקליני, שייוודע סופית רק בהמשך השנה, הציפה את כל הג'יפה החברתית, העדתית, הדתית.
מה שלא יקרה, עדיין לא אומר שהבית ייחרב ושהישגי האבות ילכו פייפן. אני לא מסכים לקבל את זה. הבית כנראה משתנה, וימשיך להשתנות. יש שיחיו עם זה יפה ויש שלא, יש שיילחמו עם צבעי הסוואה ברחובות או יחליטו להפסיק את התנדבותם למילואים. יש שישנו את הצבעתם בבחירות ויש שיישארו איתה בכל מחיר, יש שיגידו שדרושה אחדות כי זה מה שדרוש לעם.
טוב, את הסכסוך הישראלי-ישראלי צריך להמשיך לנהל, כי לפתור אותו, כרגע, אף אחד לא באמת רוצה.
הבריכה האולימפית של המחשבה העצמאית, הביקורתית, התובענית והבלתי מתפשרת הוחלפה בבריכת גומי קטנה שאפשר לתת לילדים להשתולל בה ואפילו להעלות לטיקטוק. גם על זאת זקנינו יכולים להתאבל
בכל מקרה המבוגרים יבכו על נעוריהם שאינם עוד, על נאיביות וקונצנזוסים. גם אני בוכה איתם, יא אללה, איך אכלתי אותה שלא נולדתי חמישים שנה מוקדם יותר.
יהונתן ברקהיים הוא דוקטורנט במחלקה לפיזיקה כימית וביולוגית במכון ויצמן. בוגר חטיבת דובר צה"ל, לשעבר דובר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת"א והכתב המדעי של האוניברסיטה, כיום כתב מדעי במכון דוידסון לחינוך מדעי. מקדיש חלק ניכר מזמנו להנגשת מדע וידע חופשי, גם במסגרת ויקיפדיה העברית בה הוא כותב ועורך. מדריך בקורסי עריכה לגמלאים ולנוער מטעם עמותת ויקימדיה ישראל. חובב מושבע של היסטוריה, אקטואליה ופוליטיקה. (צילום: שחר שחר)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו