סמוך לתחילת הלחימה ברצועת עזה לאחר זוועות ה-7 באוקטובר, הודיעה ערב הסעודית על השעיית המגעים לנורמליזציה עם ישראל, שהתקיימו בתיווך אמריקאי והואצו בצורה שלחצה את איראן אל הקיר – ואל כפתור ההצתה של מלחמת השמד.
לא צריך להיות ערביסט מומחה כדי לעקוב אחרי הסאבטקסט הסעודי בשבועות שחלפו מאז. על אף שיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן אירח בחמימות מדאיגה את התליין האיראני אבראהים ראיסי, והממשלה בראשותו הלינה באוזני העולם על מעשי ישראל ברצועה – רובם ככולם של הדברים הם בגדר מס שפתיים ותו לא.
יהונתן ברקהיים הוא דוקטורנט במחלקה לפיזיקה כימית וביולוגית במכון ויצמן. בוגר חטיבת דובר צה"ל, לשעבר דובר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת"א והכתב המדעי של האוניברסיטה, כיום כתב מדעי במכון דוידסון לחינוך מדעי. מקדיש חלק ניכר מזמנו להנגשת מדע וידע חופשי, גם במסגרת ויקיפדיה העברית בה הוא כותב ועורך. מדריך בקורסי עריכה לגמלאים ולנוער מטעם עמותת ויקימדיה ישראל. חובב מושבע של היסטוריה, אקטואליה ופוליטיקה. (צילום: שחר שחר)
אירועי השבת השחורה, אשר מוראותיהם ימלאו לבטח את כל ימי החול שבין שואה לזיכרון, נובעים כמובן מקונספציות צבאיות ומדיניות קשות, מתמשכות ובלתי נסלחות, ועליהן ידובר עוד רבות – בעיתונים, באולפנים, בוועדות החקירה. וזה מבלי לדבר על הבוץ האסוני, מעשה-ידי-אדם, שהביאה ממשלת ישראל השלושים ושבע בקוצר ראייתה.
אני הקטן לא מתיימר להבין לעומק את הכשלים הללו, אם כי אדבר בהם מעט במאמרי זה. חשוב לי לשים את האצבע גם על קונספציות חברתיות וחינוכיות.
יהונתן ברקהיים הוא דוקטורנט במחלקה לפיזיקה כימית וביולוגית במכון ויצמן. בוגר חטיבת דובר צה"ל, לשעבר דובר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת"א והכתב המדעי של האוניברסיטה, כיום כתב מדעי במכון דוידסון לחינוך מדעי. מקדיש חלק ניכר מזמנו להנגשת מדע וידע חופשי, גם במסגרת ויקיפדיה העברית בה הוא כותב ועורך. מדריך בקורסי עריכה לגמלאים ולנוער מטעם עמותת ויקימדיה ישראל. חובב מושבע של היסטוריה, אקטואליה ופוליטיקה. (צילום: שחר שחר)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הזלזול באויב
×+×+×+×+×
מאת: ד"ר אברהם בן- עזרא
הזלזול באויב הוא חלק מהלוחמה הפסיכולוגית נגד האויב, והקריאות של מדינאים, אנשי צבא ופרשנים שלא לזלזל באויב לא תורמות כלום ורק עלול להזיק על ידי כך שקריאות אלו מייחסות לאויב תכונות חיוביות. זמן מלחמה אינו העת לתת קרדיט כלשהו לאויב.
גם בזמן של היעדר מלחמה זה לא חכם במיוחד לשבח את האויב.
ראו לדוגמא מתאבקים סינים או יפניים, או קרבות אגרוף או קרבות WWE- לא תמצאו שם לוחם שכהקדמה משבח את יריבו או סוקר לעיני כל את ההישגים של היריב בקרבות קודמים.
עקבו אחרי קרבות האגרוף של מוחמד עלי.
הניתוח של יכולותיו של האויב חייב להיעשות, אך בהחלט לא בפרהסיה, כלומר, לא בזירה, לא בעיתונות, לא באמצעי התקשורת. אין לי ספק כי מוחמד עלי חקר היטב את הרקע של כל יריב בזירת האגרוף, אולם מה שהוא דקלם לציבור הרחב היה משהו אחר…
חיל המודיעין והשירות החשאי חייב לאסוף מידע על אודות אמצעי הלחימה ועל אודות יכולותיו של האויב כל הזמן ברציפות אך מידע זה חסום לפרסום. המידע רגיש וחסוי, בדרגת סיווג עליונה. על סמך מידע זה גורמי הצבא יכינו את העימות המלחמתי, את כלי המלחמה והאסטרטגיה בה הצבא ינקוט.
אין שום קשר לכך עם ההצהרות של הלוחמים ומפקדיהם, עם העיתונות, עם הטלוויזיה.
עולם אחר.
הזלזול באויב שהוא לעתים מועיל וחיוני (זכרו – "רבין מחכה לנאצר, איי איי איי…) – לא קשור להערכת האויב מבחינה מקצועית, ועל הערכה זו חלים מגבלות של צנזורה. רק מעט מההערכה יהיה חופשי לפרסום.
הזלזול באויב לעתים קרובות הוא נחוץ ונדרש, כשמדובר באורח חיים, רמה חברתית ומוסרית, פאנאטיות, תרבות רצח, ועוד. הלא נזלזל בדעש על כך שהם עורפים ראשים – של אזרחים וחיילים, ומשדרים את העריכה בערוצים תקשורתיים בהם צופים כולם, גם ילדים?! הלא נזלזל ברפי הדעת אשר הופכים לפצצות בתקווה לפגוש פ"ב בתולות בעולם הבא?!
נזלזל בהם, בכל האמצעים ובפרהסיה. בד בבד נחקור ונבדוק מהן יכולותיהן הצבאיות.
כל אזרח ישראלי שמנסה לישון בחודשים האחרונים חווה זרם תודעה אינטנסיבי. חלק חושבים על כמה רע שביבי וחבורתו הורסים את המדינה וכל חלקה טובה שעוד נותרה בה, חלק חושבים שהם אזרחים סוג ב' וכי השמאל וה"הם", הדמון האמורפי הזה, מעוותים את ההכרעה "שלנו" בקלפי.
אבל משהו אחד באמת צריך להציק לכולם. צריך ממש להפוך את המעיים, ואם הוא לא הופך אז זו כבר באמת בעיה: ההתמודדות של בני הגיל השלישי עם "המצב". אותו "מצב" הביא אנשים שלא התעניינו מימיהם בפוליטיקה, במשפט, או באקטואליה בכלל – לגבש דעה מוצקה ומנומקת ולשאת בעוז את דגל המחנה; זה כשלעצמו מעיד כאלף עדים על ערעור היציבות הדמיונית שהורגלנו בה.
יהונתן ברקהיים הוא דוקטורנט במחלקה לפיזיקה כימית וביולוגית במכון ויצמן. בוגר חטיבת דובר צה"ל, לשעבר דובר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת"א והכתב המדעי של האוניברסיטה, כיום כתב מדעי במכון דוידסון לחינוך מדעי. מקדיש חלק ניכר מזמנו להנגשת מדע וידע חופשי, גם במסגרת ויקיפדיה העברית בה הוא כותב ועורך. מדריך בקורסי עריכה לגמלאים ולנוער מטעם עמותת ויקימדיה ישראל. חובב מושבע של היסטוריה, אקטואליה ופוליטיקה. (צילום: שחר שחר)
לכל מערכת בחירות יש איזו תֵמה שסביבה רוקדת כל הקלחת הפוליטית. מי שמפצח את התמה הזו בצורה הטובה ביותר, גורף לידיו חלקים נרחבים מהקופה. הפעם הבחירות היו על יציבות, אולי על ביטחון אישי ואולי על ביבי או לא ביבי.
בתוך אוקיינוסים של קמפיינים ופופוליזם יש לא מעט נושאים ערכיים שהלכו לאיבוד, גם במערכת הבחירות האחרונה וגם באלה שקדמו לה. זה לא מפתיע, אלא מאוד טבעי ואף מובן.
יהונתן ברקהיים הוא דוקטורנט במחלקה לפיזיקה כימית וביולוגית במכון ויצמן. בוגר חטיבת דובר צה"ל, לשעבר דובר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת"א והכתב המדעי של האוניברסיטה, כיום כתב מדעי במכון דוידסון לחינוך מדעי. מקדיש חלק ניכר מזמנו להנגשת מדע וידע חופשי, גם במסגרת ויקיפדיה העברית בה הוא כותב ועורך. מדריך בקורסי עריכה לגמלאים ולנוער מטעם עמותת ויקימדיה ישראל. חובב מושבע של היסטוריה, אקטואליה ופוליטיקה. (צילום: שחר שחר)
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
הפוסטים הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
-
11
תגובות אחרונות
עם ההתקדמות בגיל הפרופורציות משתנות. ככל שאני מתבגרת ומוסיפה שנים זה נהייה יותר קשה ובלתי נסבל לשמוע את גילאי הלוחמים הנופלים. הם הולמים שוב ושוב בראש. באכזריות, בלי רחמים: בן 19, בן 20, בן 21. בצעירותי לא הייתי מודעת כמו עכשיו לגודל ההחמצה. לא ממש תפסתי שחייהם נגדעו ממש בהתחלה.
המילה "בהתחלה" חזרה שוב ושוב ברשימות ושירים, שפרסמה אחות שכולה אשר אחיה נפל בגיל 21 במלחמת ששת הימים. הכרתי את האחות המוכשרת, רותי אבני מקיבוץ כפר בלום. היא כתבה על אחיה ברוך בעיתונות הקיבוצית והייתה חוזרת ותוהה: זה בלתי נתפס ובלתי אפשרי. איך זה שחיים צעירים נגדעים כל כך בהתחלה?
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
ראש הממשלה ורעייתו הגיעו השבוע לניחום אבלים וחיללו ברגל גסה את הטקס היהודי המקודש ביותר בישראל
שנת הלימודים נפתחה בימים של מתח וחרדה. המלחמה חשפה את בועת הענק של חיינו – הפיל שבחדר שהמעטנו בסכנות הטמונות בו במהלך הזמן, כמו אומה המדחיקה את הבשורה.
ואולם, מערכת החינוך הפסיקה לעסוק בשאלות הגדולות, ומחנכים ברחו לזוטות ולאזורי הנוחות מפחד העיסוק בתפוח אדמה לוהט בעל גוון פוליטי. המערכת נמנעה ככל יכולתה מלגרום לתלמידים לחשוב על השלכות הסכסוך והבעיות הקיומיות שהוא מציב לעתיד הדור הבא.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.
האריס שלטה בעימות, אבל המרוץ ימשיך להיות צמוד
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם