1

תחילת השבוע הקרוב תהיה קשה עבור נוסעי האוטובוסים בישראל. לוחות הזמנים של קווים רבים ידוללו, יהיו מקרים שבהם הלוח אמנם לא ידולל – אבל בפועל האוטובוס לא יופיע. הבטן המלאה של משתמשי התחבורה הציבורית, שגם כך מרגישים שסדר יומם תלוי בגחמות ומחדלים של מערכת שלא תמיד מתפקדת, תתמלא עוד קצת.

הריטואל הזה חוזר על עצמו מדי שנה בימי עיד אל פיטר – החג שמסיים את חודש רמדאן. אז (כלומר – עכשיו), כשהנהגים המוסלמים יוצאים לחופש ומבלים בחיק משפחתם, מתברר עד כמה התחבורה הציבורית תלויה בהם.

אם בחברות הוותיקות כמו "אגד" ו"דן" הנהגים הערבים עדיין במיעוט, בחלק מחברות האוטובוסים שנוסעות בפריפריה, עם דגש על הדרום, הם מהווים את הרוב. ב"אלקטרה אפיקים" המוסלמים מהווים כ-80% ממצבת הנהגים וב"סופרבוס" יותר ממחצית. היעדרות קולקטיבית שלהם היא לא מכה קטנה בכנף שמקום עבודה יכול להתגבר עליה בלי שהנוסעים ירגישו בכך.

הטקס השנתי כולל זעם של נוסעים, שמקבל ביטוי בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות ומופנה אל משרד התחבורה ("שוב משרד התחבורה הופתע מהחג").

משרד התחבורה, מצידו, מנסה לכדרר את האחריות ומנחה את חברות האוטובוסים למלא את מקום הנהגים באמצעות התקשרות זמנית עם חברות קבלן. זה מצליח לסתום כמה חורים, אך רוב הזמן זה לא עובד. בין השאר, כי רבים מהנהגים בחברות ההיסעים גם הם מוסלמים שיוצאים לחופשה.

נוסעים ממתינים לאוטובוס בתחנה במרכז ירושלים, אילוסטרציה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

השיח הזה נגוע במידה רבה של צביעות, משום שדומה שכולם נמנעים מלהודות באמת הפשוטה: בימים שבהם יותר מ-20% מאזרחי המדינה נמצאים בחופשה, המשק לא יכול לפעול כרגיל – לפחות לא בתחום שבו יש להם נוכחות מוגברת. ויותר מזה: אולי הוא גם לא צריך לפעול כרגיל, ועלינו להשלים עם כך.

אנחנו, היהודים, נוטים להיות עיוורים כלפי לוח השנה של חגי המוסלמים: מבחינתנו יש לוח חגים וחופשות אחד, זה שכולל את ראש השנה, פסח ופורים. מדי פעם אנחנו מופתעים לגלות שבזמן שבתי הספר שלנו סגורים, הערבים לומדים כרגיל – ולהיפך.

אנחנו, היהודים, נוטים להיות עיוורים כלפי לוח השנה של חגי המוסלמים. מדי פעם אנחנו מופתעים לגלות שבזמן שבתי הספר שלנו סגורים, הערבים לומדים כרגיל – ולהיפך

הילדים היחידים בישראל שחיים באופן אורגני את שני לוחות הזמנים הם אלה שלומדים בבתי ספר דו-לשוניים. שם אף אחד לא מופתע, וגם לא כועס, כשעיד אל פיטר – או שבועות – מפציעים בלוח השנה.

אין בישראל מאגר נסתר של רבבות נהגי אוטובוס מחליפים שרק ממתינים לרגע שיתפנה מקום ליד ההגה כדי לקפוץ ולמלא את מקום הנהגים הקבועים. להפך: גם בימי שגרה חסרים כמה אלפי נהגים בתחבורה הציבורית, והממשלה נכשלת פעם אחר פעם בניסיונותיה לסגור את הפער הזה. חברות האוטובוסים יכולות למצוא פתרונות נקודתיים, אבל השמיכה תמיד תישאר קצרה מדי.

אוטובוס אגד אוסף נוסעים בעיר העתיקה בירושלים, אילוסטרציה (צילום: iStock)

זה אולי משבש את סדר היום של הנוסעים היהודים, אבל הגיע הזמן שנכיר בכך שאת המדינה הזו חולק איתנו עוד עם, שיש לו חגים אחרים ולוח חופשות אחר.

הסובלנות המתבקשת הזו, אגב, לא יכולה לבוא על חשבונו של הנוסע מהשורה: היא דורשת הכרה והכלה מצד מקומות העבודה, מוסדות הלימוד, צה"ל. הנוסע שממתין לשווא בתחנת האוטובוס יהיה הרבה פחות לחוץ וכועס אם ידע שהאיחור שלו יתקבל בהבנה על ידי המעסיק או המפקד.

גם עבור אזרחים מוסלמים – בעיקר אלה שגרים בערים מעורבות – זה די מתסכל שאין תחבורה ציבורית בראש השנה, שמוסדות הציבור והממשלה סגורים בפסח ועוד לא הזכרנו את יום כיפור. אז עיד אל פיטר הוא הזמן של היהודים להיות קצת יותר סבלניים ולהפסיק לחפש אשמים.

גם עבור אזרחים מוסלמים – בעיקר אלה שגרים בערים מעורבות – זה די מתסכל שאין תחבורה ציבורית בראש השנה, שמוסדות הציבור והממשלה סגורים בפסח ועוד לא הזכרנו את יום כיפור

2

כשכותב פורה כמו יהונתן גפן הולך לעולמו, ההספדים והסיכומים טומנים לא מעט הפתעות. בימים האחרונים גיליתי שגוף היצירה האינסופי שלו כולל כמה וכמה יצירות מופת שבבורותי לא שייכתי לו. "פחות אבל כואב", למשל.

והנה, מפוסט נוגע ללב שפרסמו אנשי "תנו לחיות לחיות" מתגלה עוד פרט בביוגרפיה של גפן: הוא זה שהגה את שמה של העמותה הוותיקה.

יהונתן גפן בשנות השמונים (צילום: נעם ערמון/במחנה, ארכיון משרד הביטחון)

בימיה הראשונים של העמותה, גפן התנדב יחד עם אשתו דאז, נורית, והם הפכו לחברים של מייסדת העמותה, אתי אלטמן. השם נלקח מתוך שיר שפרסם בטור הקבוע שכתב אז ב"מעריב". לימים סיפר שכתב את השיר בעקבות מלחמת יום כיפור, שבה ראה בעלי חיים רבים שהופצצו:

בני אדם, כשאתם יוצאים למלחמות שלכם
המיותרות והטיפשיות,
תירו רק אחד בשני.
בני אדם, תנו לחיות לחיות.

כשאנשים מתנהגים רע זה לזה
אנחנו אומרים: "הם מתנהגים כמו חיות".
אבל חתולים לא הורגים חתולים.
בני אדם, תנו לחיות לחיות.

לטפו את היצורים הקטנים
טפלו בהם כשהם חולים או כשהם מנוצלים
על ידי אנשים חולים עם בעיות
ואהבת לחייתך כמוך.
בני אדם, תנו לחיות לחיות.

הושיטו יד טובה לכל כף עם פרווה
להעניק לה מעט אהבה בעולם הזה החולה,
כמו אמרו חכמינו:
כל המציל כלב אחד כאילו הציל עולם מלא.

אל תשכחו: אלוהים
ברא קודם את בעלי החיים,
ורק אחר כך אותנו, ואת שאר הטעויות.
בני אדם, תנו לחיות לחיות.

ילדיו של יהונתן גפן בהלוויתו בבית העלמין בנהלל: נטאשה, אביב ושירה. 21 באפריל 2023 (צילום: שיר טורם/פלאש90)

3

ליד החממות במשק האורגני "הר הפרחים" שבכרמל, צד את עיני ארגז מלא מלפפונים. זה היה במסגרת הסיור שערכתי במשקים שמציעים את גידוליהם במכירה ישירה, שעל ממצאיו דיווחתי כאן במהלך החג. המלפפונים נראו טובים ומפתים, אולי פה ושם עם שריטה או פגם קטן, חסר משמעות.

שאלתי את יואל בלומנברג, החקלאי והמגדל, מה הסיפור שלהם. "אלה סוג ב'", אמר, "הם לא יוצאים לחנות של המשק. העובדות והעובדים מתחלקים בהם".

טעמתי אחד. הפגמים החיצוניים זניחים, הטעם נהדר, סוג א'-א'. אם זה סוג ב', אפשר רק לדמיין איך נראה סוג א'. שאלתי את בלומנברג מדוע הוא לא מציע את המלפפונים האלה למכירה בתעריף מוזל. לו אני לקוח באחת משתי החנויות של המשק, אני קונה אותם בשמחה.

"אנשים לא רוצים", הוא השיב, "מספיק שיש פגם הכי קטן וכבר מעקמים את האף, גם אם זה יותר זול. התרגלנו לצרוך ירקות שנראים מבריקים ומושלמים. אם אשלח אותם לחנות הם ירקיבו וייזרקו. אז אני מעדיף שהעובדים ייהנו מהם".

"אנשים לא רוצים. מספיק שיש פגם הכי קטן וכבר מעקמים את האף, גם אם זה יותר זול. התרגלנו לצרוך ירקות שנראים מבריקים ומושלמים. אם אשלח אותם לחנות הם ירקיבו וייזרקו. אז אני מעדיף שהעובדים ייהנו מהם"

מלפפונים "פגומים" במשק האורגני "הר הפרחים" (צילום: אביב לביא)

לאחד החקלאים האחרים שפגשתי בסיור היה נימוק שונה, כמעט הפוך, מדוע הוא לא מוכר בחנות המשק שלו סוג ב': הוא דווקא חשש שהקונים יעדיפו את הירקות הפגומים ויקנו אותם בתעריף מוזל, שמבחינתו הוא הפסדי. הוא מעדיף למכור רק את הירקות שעליהם הוא מרוויח, ואת הפחות אטרקטיביים לחלק בין העובדים.

האובססיה לירקות ופירות מבהיקים עם מראה מושלם עולה לנו ביוקר. במשקים התעשייתיים הגדולים די בפגם קטן, חסר משמעות, כדי להגדיר את הירק או הפרי כסוג ב' שרשת השיווק מסרבת לקבל אותו.

במקרה הטוב הירקות והפירות הללו מוצלים על ידי "לקט ישראל" ומועברים לנזקקים; במקרה הרע והרווח יותר, הם נזרקים לפח. במשקים האורגניים, המשפחתיים יותר, הם לפחות מחולקים בין העובדים. העיקר שמישהו אוכל ונהנה אחרי שכל כך הרבה הושקע בהם.

4

כשערן בן-נון ראה את רצועות הפלסטיק הארוכות שמוצמדות לחטיפים בפסח הייתה לו שאלה: "מישהו יודע להסביר מדוע צריך להוסיף בפסח את חתיכת הפלסטיק המיותרת הזאת לשקיות חטיפים? לא מספיק פשוט לכתוב על האריזה המקורית כשל"פ?"

"מישהו יודע להסביר מדוע צריך להוסיף בפסח את חתיכת הפלסטיק המיותרת הזאת לשקיות חטיפים? לא מספיק פשוט לכתוב על האריזה המקורית כשל"פ?"

למראה התמונות שצילם, התעוררה אצלי שאלה נוספת: למה לעזאזל מי שאכל את החטיפים האלה זרק את האריזות בחוף כאילו זה הפח הפרטי שלו?

סטריפ פלסטיק שהוצמד לחבילת במבה במהלך חג הפסח (צילום: ערן בן-נון)

את השאלה שלי אין למי להפנות. באשר לשאלה של ערן, דוברת אסם אומרת ש"הסטריפ שעל גבי החטיפים נועד לסייע לצרכן לזהות כי מדובר במוצר כשר לפסח. בימים אלה אנו בוחנים חלופה עתידית לסטריפ".

5

"שבוע בחבל נורמנדי", כותבת אורלי בטון מלא קינאה, "עושים עבודות בכביש ותראה איזה תשומת לב ניתנת לשמירה על העצים. עוטפים את הגזע בזמן העבודות וכך הכלים הכבדים לא פוצעים אותו".

ישראל גלון, פקיד היערות הראשי לשעבר, אומר שכיסוי הגזע מבורך, אבל האמצעי החשוב ביותר להגנה על העץ בזמן עבודות תשתית הוא שמירת מרחק.

צריך להציב גדר במרחק של מחצית מגובה העץ, וכשמדובר בעץ עם חופת ענפים רחבה – למקם את הגדר מתחת לנקודת הקצה אליה מגיעים הענפים והעלים. רק כך השורשים יהיו מוגנים.

צריך להציב גדר במרחק של מחצית מגובה העץ, וכשמדובר בעץ עם חופת ענפים רחבה – למקם את הגדר מתחת לנקודת הקצה אליה מגיעים הענפים והעלים. רק כך השורשים יהיו מוגנים

כך שומרים על העץ בחבל נורמנדי בצרפת במהלך שיפוצים בכביש (צילום: אורלי)

"בארץ כתבנו נוהל לעבודה בקרבת עצים לשימור", הוא אומר, "הנוהל מעולה, הבעיה היא שבדרך כלל לא מקפידים עליו. הרבה עצים מתו בעקבות עבודות בהן הנוהל לא נשמר".