לפעמים אני מתעורר עם זיעה קצרה ותחושת תעוקה. לא, אני לא רץ לרופאה, אני נושם נשימה עמוקה ומגיע למסקנה העגומה שאזרחי ישראל בוחרים בהתכתשות. נדמה לי שאנחנו מעדיפים לראות את הרע המפריד ביננו. אולי כי הטוב – טוב מדי ומשעמם. טוב כזה שמתוק מדי בנשמה.

זו מסקנה מדאיגה, שמדירה שינה ולא רק ממני. אני משוטט ברשתות, קורא הודעות של בעד ונגד, הודעות שטחיות טבולות ברוטב של כעס ושנאה. הודעות וספינים שיוצאים מבית המדרש הפוליטי, מחברי כנסת ושרים שמשתפים אותנו במנות רעל ושטנה העוצרות כל אפשרות לדיאלוג.

אני משוטט ברשתות, קורא הודעות בעד ונגד, הודעות שטחיות טבולות ברוטב כעס ושנאה. ספינים שיוצאים מבית המדרש הפוליטי. ח"כים ושרים שמשתפים אותנו במנות רעל ושטנה העוצרות כל אפשרות לדיאלוג

היום הגיוס ליציאה להפגנות הפך להיות קל. יש מימון, אמצעי הגברה ואפילו שלטים וסיסמאות שעובדו בידי יוצרים. לרגע אחד אסור להמעיט במוטיבציות של המפגינות והמפגינים. אלה גם אלה חשים שהמערכת הפוליטית כושלת.

מקצת המפגינים אוהדי הקואליציה אימצו את ההנחה שבכל אשמה מערכת המשפט. הם מאמינים שנחליף שניים שלושה שופטים וכבר תבוא הרווחה לעניים, לזקנים, לנשים. אם נוסיף לכך גם את צמצום היכולת של בית המשפט לפסול חוקים וכבר ייפתרו מצוקת הדיור ויוקר המחיה. הם לא רק מאמינים אלא באים להפגנות וזועקים את מצוקת הקואליציה שממילא יכולה לחוקק מה שהיא רוצה.

אלא שברקע חילחל לתודעה שיש מאות אלפי אזרחים שחושבים אחרת והם לא לבד. חלקם משרתים במילואים, חלקם בתעשיית ההייטק, ולהם נמאס להיות הנושאים בנטל. הם מבקשים שגם קולם יישמע ולא רק ישמע אלא ישפיע.

כפי שאנחנו רואים, האזרחים מגויסים לתמונת העולם שהכירו ומכירים, וקשה להניע אותם ולשנות את עמדותיהם. אפשר לומר שעניות דעתם קובעת. תמונה מדאיגה של אזרחים זועמים ולא שקטים, שאיבדו אמון בנבחרי הציבור, אשר לא הפנימו עדיין את עוצמת הכעס.

נבחרי הציבור ממשיכים את המשחק כהרגלם בקודש. הצעת החוק כבר הונחה וממתינה לזמנה, לדיון בקריאה השנייה והשלישית. לפי שעה אקדח החקיקה נצור, מונח בבית המחוקקים, כשבכל רגע אפשר לשחרר את הנצרה, אם וכאשר ספינת ההידברות תעלה על שרטון בדרכה. וזאת כשגם אלה שמגיעים לבית הנשיא גוררים רגליים. כעת אין ביניהם אמון בסיסי. התחושה שהם נושאים בגופם היא דריכות דומה לזו של האקדוחנים במערב הפרוע.

לפי שעה אקדח החקיקה נצור, מונח בבית המחוקקים, כשבכל רגע אפשר לשחרר את הנצרה, אם וכאשר ספינת ההידברות תעלה על שרטון בדרכה. וזאת כשגם המגיעים לבית הנשיא גוררים רגליים

מתוך התיאור האפוקליפטי הזה אני יוצא לנוסחה חדשה, לאמנה אזרחית חדשה שתצמח מאלה שמוכנים להידברות אזרחית על מלא, שיח של ליבון הבעיות והמצוקות וגיבוש פיוס שיהווה תשתית לאמנה.

האמנה הזאת חייבת להיות מוסכמת על ידי אזרחי ישראל שיקראו, יציעו תיקונים ובסופו של דבר תהיה חתומה בהסכמה אזרחית. כעת מה שכתבתי אולי נראה מנותק מהמציאות ובמקרה כזה אזכיר משפט מהמערב הפרוע – אם לא נהיה תלויים זה בזה נהיה תלויים זה לצד זה. נקווה שתתחיל תנועה אזרחית להידברות ולהתפייסות וביחד נחפש את הטוב המשותף.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.