מטחי קלישאות שנורו סביבנו גם השנה כמו תמיד בימי הזיכרון לנופלים, החזירו אותי להתבטאויות של שכולים, של אלה שמתמודדים באמת עם כאב בלתי אפשרי. הם לא מקלישים קלישאות בדבריהם על מי שאבד להם ועל עומק המכאוב. הלוא אי אפשר להדביק מליצות חלולות וקלישאות לדיבור על כאב תהומי ועל המתים שהיו האנשים הכי קרובים.

הנה לקט קלישאות נפוצות ומוכרות שהפריחו פוליטיקאים באזכרה אחת מני רבות. כרמלה כהן-שלומי ציטטה מבחר קלישאות אופייני בפוסט שלה שפורסם כאן, ב"זמן ישראל": "אנשים אחים אנחנו", "במותם ציוו לנו", "נחישות", "ליבנו אתכם". כהן-שלומי הוסיפה שאלה: "מאיזו אשפת מילים שלפתם את המילים הריקות האלה?".

לעומת זאת אני נזכרת בהתבטאויות אותנטיות, מפתיעות בעוצמתן, מתוך דברים שאמרו או כתבו אנשים שאיבדו את היקר להם מכל.שכולים שאינם ידועים בדרך כלל כ"אנשים כותבים" אבל נראה שהם התעלו על עצמם. אפשר למצוא מדי פעם בדבריהם אפילו איכויות ספרותיות.

לעומת הקלישאות אני נזכרת בהתבטאויות אותנטיות, מפתיעות בעוצמתן, מתוך דברים שאמרו או כתבו אנשים שאיבדו את היקר להם מכל. אפשר למצוא בדבריהם מדי פעם אפילו איכויות ספרותיות

"עברו שנים עד שיכולתי לראות שוב ולהרגיש שהשמש עדיין זורחת", אמרה אם שבתה החיילת נקטלה בסיני, בהפצצה, בשעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים. "אני הולכת והופכת לגוש גדול של כאב", כתבה אם אחרת ששכלה את בנה הטייס. "אבל אני רוצה בו, בכאב", כתבה צעירה שהתאלמנה במלחמת ששת הימים, "כי כל עוד חי הכאב וקודח אתה כל-כך חי בתוכי".

ואם שכולה נוספת סיפרה אחרי שנים על התאוששות כלשהי ועל חזרה איטית לחיים. "זה כבר קורה לי מדי פעם", אמרה, "עברה שעה תמימה בלי שחשבתי על הבן שלי". אבל כך התוודה אבא שמיאן להתנחם: "לפני המלחמה הבטחת לי: תראה אבא, עוד תהיה לך נחת ממני…איפה אתה ואיפה הנחת? כולי ירדתי מבמת החיים".

צעיר שאיבד בפיגוע רצחני את שני בניו הפעוטים ואת אימם, גרושתו, דימה את עצמו ללטאה שהשילה את זנבה ונותרה בלי כלום, חשופה לגמרי לכאב, "זה כל מה שנותר ממני" אמר.

ואותה אלמנה צעירה שכתבה על ששמת הימים אשר במהלכם היא ציפתה לשובו:

"חשבתי לספר לך על כל מה שניגלה אלי באותם ימי הציפייה, איך נשקתי כל רסיס חיוך, כל תמונה, כל מילה. איך יהיה הכול כמו חג מלא פריחה ואיך לא חשובים הכישלונות הקטנים אם אתה חוזר אלי מתהומות של געגועים ואני איתך".

וההמשך הקודר:

"…כל בוקר, מאז, חונקת אותי הוודאות היחידה, מחזירה את כל השאלות והזעקות אילמות כליל, אטומות. כאן, בסופי כל הכאבים, צריך שתמצא תקווה. הרי אקח לי את אור היקרות של אושרנו-נישואינו שיאיר לי בכל האפלות".

אותה אלמנה חתמה את רשימתה במשאלה המופנית אל עצמה:

"לו הפעם יעמדו בי הכוחות, שלא יכבה הכל, שאהיה ראויה לך,
לטעם חייך ומותך, שאוכל לשאת עימי את חסד אהבתך".

"עברה שעה תמימה בלי שחשבתי על הבן שלי", אמרה אם שכולה. וכך התוודה אב שמיאן להתנחם: "לפני המלחמה הבטחת לי: תראה אבא, עוד תהיה לך נחת ממני…איפה אתה ואיפה הנחת? כולי ירדתי מבמת החיים"

ובקוטב השני – סיפורי אסונות, שכול וטרגדיות הממלאים את עיתוני הרייטינג בכל ימות השנה. אפשר להדביק להם את הביטוי הציני "החי על המת". לא רגישות ואמפתיה אמיתית מגלים רוב העיתונאים (לא כולם!) מחברי סיפורי השכול, אלא פזילה אל הרייטינג ואל מסחטת הדמעות. והקלישאות, אוי הקלישאות, והסגנון של סרט טורקי.

כתבים נתבעים לספק עוד ועוד "סיפורים אנושיים" – זה כינויים בעגה העיתונאית (חוויתי זאת מניסיוני). "סיפורים" שכאלו עושים כמובן כותרות ומובטחת להם הבלטה בעמוד הראשון של העיתון.

ומנגד – יהונתן גפן ז"ל. פזמונאי-משורר שהיה עז ביטוי וכל-כך רגיש. הוא השכיל להימנע בעקביות מסנטימנטליות, מפראזות ומקיטש. נמנע מכך גם בכתיבה על הדברים הכי כואבים.

הנה שירו "התארגנות" שנכתב אחרי מלחמת יום הכיפורים ופורסם לראשונה ב"מעריב" אי אז באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת. נדמה לי שאז קראתי לראשונה שיר שלו.

אותו שיר מדווח בפירוט על התארגנות של פלוגה כתום קרב. הדיווח לכאורה יובשני. אבל המילים האחרונות – כמו מכה בבטן. גם משום כך השיר נצרב חזק בזיכרוני.

הנה שירו של יהונתן גפן "התארגנות", המדווח בפירוט על התארגנות של פלוגה כתום קרב. הדיווח לכאורה יובשני. אבל המילים האחרונות – כמו מכה בבטן. גם משום כך השיר נצרב חזק בזיכרוני

"מצאנו מקום למטבח ומקום לאפסנאות.
הבערנו מדורה, זרדי אלה ותות,
הזמנו מאהל וערכנו מפקד
ושתינו כבר מלוא מימיה וכד,
השלמנו ציוד ותקנו חגור
הצבנו שומרים להבריח מגור.

ליד כוכב הצפון, בלי הלל ומכתם,
גילינו המון כוכבים של סתם,
נתחנו את הקרב, ספרנו אבדות,
עודדנו שני פצועים (פצועים קל מאוד).

מצאנו מקום למטבח ומקום לאפסנאות,
הבערנו מדורה, זרדי אלה ותות,
מצאנו מקום למרפאה, מקום לאלונקות
אך לא מקום שהקצינים
יוכלו שמה לבכות".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.