חצי שנה לתנועת המחאה העזה ביותר בתולדות ישראל, שפרצה בעקבות יוזמת הממשלה לקדם את הרפורמה המשפטית, שני פחדים עיקריים טורדים את מנוחתנו:

הראשון הוא החשש שממשיך להדיר שינה מעינינו ומעיני רבים מאזרחי ישראל ומיהודי העולם – שתוכנית הרפורמה תעבור במלואה ובנוסח שהוצע לראשונה על ידי הקואליציה, ובכך תסכן את הדמוקרטיה הישראלית, את זכויות האדם ואת קבוצות המיעוט, שייפגעו ישירות מהשינויים הללו.

החשש השני שלנו הוא מהקצנה בפעולות המחאה הן בישראל והן בארה"ב, שעלולה להביא לנזק בלתי הפיך לחברה ולעם שלנו. רעיון המחלוקת הוא אבן יסוד בדמוקרטיה, ומחלוקות גדולות יכולות לשמש כאות כבוד לחברה, אבל מחלוקות עלולות גם לגרור אותנו לאבדון, אם לא נשכיל לעסוק בהן בדרכים שלא יצלקו אותנו לשנים קדימה.

החשש הראשון הוא שתוכנית הרפורמה תעבור במלואה ובנוסח שהוצע לראשונה על ידי הקואליציה, והחשש השני הוא מהקצנה בפעולות המחאה הן בישראל והן בארה"ב, שעלולה להביא לנזק בלתי הפיך לחברה ולעמנו

מכון הרטמן הביע התנגדות עקבית, עקרונית ומנומקת לתוכנית הרפורמה המשפטית, ואנו כמנהיגיו הבכירים השתתפנו ומשתתפים בהפגנות באופן אישי. אנו ארגון שמאמין בהיותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, המחויבת לפלורליזם, זכויות מיעוטים וזכויות אדם. העמדה שנקטנו נגד הרפורמה המשפטית, כפי שהוצעה, היא תוצאה טבעית של מחויבותנו לערכים אלה.

עם זאת, גישת הפסילה, הדה-לגיטימציה ואף דמוניזציה כלפי אלה התומכים במידה כזו או אחרת ברפורמה משפטית שגויה בעינינו. ישנם רבים התומכים בשינויים כאלה או אחרים במערכת המשפט דווקא מתוך אמונה שזו הדרך לחזק את המוסדות ואת הנורמות הדמוקרטיים של ישראל, ולהגן על זכויות האדם, זאת לנוכח הסמכויות הניתנות כיום לבית המשפט העליון בישראל, שגם להן אין אח ורע בשום מקום אחר בעולם. אפילו השופט העליון לשעבר אהרן ברק – שכנגד האקטיביזם השיפוטי שלו מכוון חלק ניכר מהצעות החקיקה שתומכי הרפורמה מנסים לקדם – הביע תמיכה במידה מסוימת של שינויים במערכת המשפט.

היכולת להבחין בהבדלים שבין רפורמה שמטרתה לחזק את הדמוקרטיה, לבין "הרפורמה", כפי שזו מונחת לדיון כעת, היכולת הזו – נעדרת מהשיחה הציבורית. זה לא מפתיע, שכן הגורם שמקדם את הרפורמה המשפטית היא הקואליציה הנוכחית, שמובלת על ידי כמה מהאידיאולוגים הקיצונים ביותר במדינת ישראל. הרפורמה המשפטית שהוצעה בתחילה לא רק שלא תחזק את הדמוקרטיה, אלא תחולל מהפכה חוקתית אנטי-דמוקרטית.

היכולת להבחין בהבדלים שבין רפורמה לחיזוק הדמוקרטיה, לבין "הרפורמה", כפי שמונחת לדיון כעת – נעדרת מהשיח הציבורי. זה לא מפתיע, כי הקואליציה שמקדמת את הרפורמה מובלת ע"י אידיאולוגים קיצונים

במכון שלום הרטמן הפלורליזם הוא לא רק אמונה שאנו דוגלים בה. אנחנו מובילים במכון קהילה אמיתית, המאוחדת במחויבותה לערכים דמוקרטיים, גם אם קיימים בקרבנו חילוקי דעות, כולל בעניין הרפורמה המשפטית.

עקרון הפלורליזם מחייב אותנו להקשיב קשב רב לטיעונים הטובים ביותר של בני הפלוגתא שלנו, ולכבד את העובדה שאנשים הגונים, מתחשבים ומוסריים עשויים לחלוק זה על זה בשאלות של מדיניות, גם אם הם חולקים את אותן שאיפות ערכיות.

בין חברי וחברות הסגל שלנו, עמיתי ועמיתות המחקר, בתוך רשתות הרבנות שלנו, ובקרב רשת המנהלים, המנהלות, המורים והמורות הענפה שיש לנו, כמו גם בקרב התלמידים, התלמידות ואנשי החינוך בבתי הספר, וכן בבסיס התורמים שלנו, יש מי שתומכים ברפורמה משפטית, ויש המתנגדים לה.

אנו מחויבים ליצירה של קואליציה מוסרית עמוקה, שיכולה להתעלות מעל לפערים המסורתיים של שמאל-מרכז-ימין, שיכולה שלא להסכים על חלקים כאלה או אחרים ברפורמה משפטית, אבל בו זמנית להתאחד סביב המחויבות ליהדות וציונות ליברלית, לזכויות האדם של כל אדם באשר הוא אדם, וכמו גם לעקרונות הדמוקרטיים של מדינת ישראל כפי שנוסחו במגילת העצמאות.

נוכחנו שכשיש פתיחות להקשיב, אפשר למצוא בעלי ברית חדשים גם מעל לתהום המחלוקות המפלגתיות.

אנו מחויבים ליצירה של קואליציה מוסרית עמוקה, שיכולה להתעלות מעל לפערים המסורתיים של שמאל-מרכז-ימין, שיכולה שלא להסכים על חלקים מסוימים ברפורמה משפטית, אבל בו זמנית להתאחד

להציל את הדמוקרטיה בלי לפרק אותה

באווירה המקוטבת שבה אנו חיים, קל לזהות כל אדם שתומך במידה מסוימת של רפורמה משפטית עם מייצגיה הקיצונים ביותר של הרפורמה המשפטית הרחבה, לעשות לכולם דה-לגיטימציה כאנטי-דמוקרטיים וכמתנגדים לזכויות אדם, ובכך לפסול אותם כאנשים ולהשתיק את טיעוניהם. זה מסוכן. האמונה שלפיה במלחמה למען הדמוקרטיה ונגד העריצות הכול כשר היא אמונה מסוכנת. היטפלות אישית לאדם, השמצתו והצגה מעוותת של רעיונותיו רק משום שהוא בר פלוגתא, בשם השמירה על ערכים דמוקרטיים, הם דבר והיפוכו.

אינספור תיאורטיקנים חשובים של דמוקרטיה מתעקשים על יחסי הגומלין הבסיסיים בין דמוקרטיה לפלורליזם וגורסים שחובה לאפשר דיונים ציבוריים קולניים ללא דה-הומניזציה של האחר. המאבק למען הדמוקרטיה מחייב אותנו לשמור על נורמות דמוקרטיות.

דוגמה אחת לדמוניזציה מתרחשת בזירה הפרטית שלנו, והיא הקמפיין שמופנה כיום נגד ארתור דנצ'יק, שהוא חבר אישי, וידיד נדיב ותומך של מכון הרטמן. כמי שתומך בפורום קהלת – אותו צוות חשיבה שניסח חלקים מתוכניות הרפורמה המשפטית, אשר שוכללה ומקודמת על ידי הקואליציה הנוכחית – ארתור נתון מזה חודשים תחת מתקפה שכוללת התנכלות ברשתות החברתיות והטרדות קבועות מחוץ לביתו ולמשרדו. באחד המקרים הוצגו פניו במודעות בגודל עמוד שלם בעיתון בפילדלפיה כפני אויב הדמוקרטיה המאיים על מדינת ישראל.

במקרה אחר, שצולם והועלה לטוויטר, מפגינים מחוץ לביתו כינו את ארתור "מושך בחוטים", איש הצללים המחרב את הדמוקרטיה הישראלית. האשמות אלה הן הדהוד ההאשמות המנוסחות במינוחים אנטישמיים ומשמשות כבר כמה שנים את הימין נגד ג'ורג' סורוס. זה מזעזע ומדאיג לראות את השפה הזו יוצאת מהמחנה הפרו-דמוקרטי לכאורה.

האמונה שבמלחמה למען הדמוקרטיה ונגד העריצות הכול כשר – מסוכנת. היטפלות אישית לאדם, השמצתו ועיוות רעיונותיו רק משום שהוא בר פלוגתא, בשם השמירה על ערכים דמוקרטיים, הם דבר והיפוכו

כל זה מתרחש על בסיס "שרשרת אשמה" שתנועת המחאה יצרה – מפוליטיקאים, דרך פורום קהלת ועד לתורמיו – וזאת מבלי שמישהו טרח אי פעם לברר באילו היבטים של הרפורמה המשפטית תומך ארתור דנצ'יק, אם בכלל.

כאשר ארתור דנצ'יק "נחשף" כמי שתורם גם למכון הרטמן, מעטים ביקשו לברר כיצד הוא עצמו מבין את העובדה שהוא תומך גם במכון הרטמן וגם בפורום קהלת. אנחנו פירשנו זאת כהוכחה לכך שהאיש תומך באמת ובתמים במגוון דעות, באופן שמקדם ויכוחים ומחלוקות בשירות הדמוקרטיה.

זו דוגמה שקרובה אלינו. אבל היא איננה ההקצנה היחידה. אנחנו מודאגים לנוכח מחאות המתקיימות מחוץ לבתים פרטיים של פוליטיקאים ואישי ציבור, לא כל שכן – של אזרחים פרטיים. כמובילי מכון מחקר, נבהלנו לראות את פעולת המחאה של המפגינים שפרצו במרץ האחרון למשרדי פורום קהלת וחסמו את המקום בבטון ותיל. החלוקה בין המרחב הפרטי לכיכר העיר, והחשיבות של שמירה על מוסדות אזרחיים לא-ממשלתיים, הם מרכיבים הכרחיים בדמוקרטיה.

אנחנו רגישים במיוחד למחיריה של הדמוניזציה של היריב, דווקא משום שאנו באופן אישי, המכון שלנו, ולמעשה אנשים ומוסדות רבים במחנה המתנגד לרפורמה המשפטית, חווינו ממקור ראשון ניסיונות מקבילים לאפיין את עמדותינו בצורה שגויה ולעשות לנו דה-לגיטימציה.

יריבים פוליטיים הכניסו אותנו לרשימות שחורות, עברנו דמוניזציה, קראו לנו בוגדים בכיכר העיר. זה קרה עוד לפני תנועת המחאה הנוכחית, בקמפיינים לאומיים מסוכנים של הסתה נגד השמאל הישראלי הן בישראל והן בצפון אמריקה.

אנחנו רגישים במיוחד למחירי הדמוניזציה של היריב, דווקא משום שאנו באופן אישי, המכון שלנו, ולמעשה אנשים ומוסדות רבים במחנה המתנגד לרפורמה המשפטית, חווינו ממקור ראשון ניסיונות מקבילים

עד היום ניתן לראות את השפעתם של קמפיינים אלה במילותיו של שר התפוצות עמיחי שיקלי, שאמר שהמפגינים הם "גרועים יותר מתומכי ה-BDS", או בהתבטאויות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שמכנים את המוחים "בוגדים" או "אנרכיסטים".

כשאנחנו מרשים לעצמנו להתבטא ברטוריקה מקבילה – בשם המחוייבות שלנו לדמוקרטיה – אין זה אלא עבירה על מצוות חכמים "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". גרוע מכך: אם קמפיינים כאלה יצליחו, ייתכן שתהיה זו הצלה של הדמוקרטיה באמצעות השתתפות פעילה בפירוקה.

בעד האמת, בעד השלום

אנו מודעים לכך שמבקרי המכון שלנו, ושל קריאה ספציפית זו לשמירה על גבולות השיח – בעיצומה של תנועת המחאה שמאחוריה אנחנו עדיין עומדים – עלולים לפקפק במניעים שלנו בבואנו להתייצב להגנתו של ידידנו ארתור דנצ'יק, ולטעון כלפינו שאנו דואגים לאינטרס פרטי צר באמתלה של דיבור על מוסר. מי שבאמת סבור כך, לא ישתכנע משום טיעון שנעלה. אבל מי שמכיר את פעילות המכון, יודע שאין זה העניין: באמתחתנו עשרות שנים של קידום התפיסה שלפיה פלורליזם הוא ערך דתי וחברתי של היהדות המודרנית, ושוויכוחים עקרוניים הנמנעים מדמוניזציה ומהגחכה של היריב אינם רק נכונים יותר, אלא שסופם להתקיים.

בעשור האחרון התעקשנו להתייצב למען חברים, עמיתים, או אנשים שרק שמענו עליהם, ולעיתים גם כאלה שאיננו מסכימים איתם – בין היתר גם בזירת החיים היהודיים המוסדיים בצפון אמריקה, שבה נפוצו יותר ויותר מקרים של רצח אופי – וזאת משום שאנו מתעקשים שיש קו שצריך לכבד בין ביקורת עקרונית לבין התקפה בלתי פוסקת, ושיש כללי אתיקה החלים גם על ביקורת, ושיש לציית להם, לטובת הטוב הקולקטיבי של כולנו בטווח הארוך.

אנו מתעקשים שיש קו שצריך לכבד בין ביקורת עקרונית לבין התקפה בלתי פוסקת, ושיש כללי אתיקה החלים גם על ביקורת, ושיש לציית להם, לטובת הטוב הקולקטיבי של כולנו בטווח הארוך

ככל הנראה, בסופו של דבר ייערכו שינויים כלשהם במערכת המשפט בישראל, בתקווה שעל בסיס הסכמות רחבות. פורום קהלת כבר מיתן מעט את עמדתו ומתנגד כיום לפסקת ההתגברות, ורוב גדול של ישראלים תומך בגרסה צנועה יותר של רפורמה משפטית באמצעות פשרה – במיוחד אם ממשלה אחרת, קיצונית פחות, תוביל את התהליך.

אבל יותר חשוב מכך זו הדאגה שהמחנות בעד ונגד הרפורמה ימשיכו לחיות יחד גם אחרי שהסערה הזו תישוך או תבוא על פתרונה. אם אנחנו רוצים לשגשג כחברה דמוקרטית, אנו מוכרחים למצוא דרך חדשה לשמוע, לכבד ולדבר בינינו – גם עכשיו, כשאנחנו עומדים בשני צדי המחאה.

"דרך ארץ קדמה לתורה", לימדונו חז"ל, וגם "האמת והשלום אהבו": המסורת שלנו מתעקשת על האפשרות שהמחויבות לאמת והמחויבות לשלום יכולות וצריכות להתקיים במקביל.

ראוי לנו לזכור שבמערכה שלנו למען זכויות אדם והגינות פוליטית, אל לנו להתעלם ממחויבותנו שלנו לאותה הגינות. הגיע הזמן להפסיק את הדמוניזציה של האחר ולהילחם למען הדמוקרטיה באמצעות הנורמות הדמוקרטיות של מחאה לא אלימה, תוך דיון פתוח וכן. ישראל והעם היהודי זקוקים לכך עכשיו יותר מתמיד.

הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן. הוא מסאי, בלוגר, ומרצה בעל שם, שעוסק, בין היתר, בפוליטיקה הישראלית, ביהדות, ובקהילה היהודית. ספרו הראשון נקרא "גבולות היהדות" וספרו השני "אלוהים בעדיפות שנייה: כיצד להציל את הדת מעצמה" כבר יצא לאור באנגלית, ובקרוב יראה אור בתרגום לעברית. נשוי לעדינה, אב לשלושה, וסב לחמישה.

ד"ר יהודה קרצר הוא נשיא מכון שלום הרטמן. הוגה דעות, סופר ומרצה מוביל בנושאי משמעותה של מדינת ישראל עבור יהודי אמריקה, היסטוריה יהודית והזיכרון היהודי, ובשאלות על אודות מנהיגות ושינוי בחיי יהדות ארה"ב. חי בניו יורק עם אשתו ושלושת ילדיהם.