גם הבוקר, כמו בתחילתם של ימים רבים מדי בחודשים האחרונים, מאות אלפי ישראלים מודאגים מתעוררים בתחושת חרדה כבדה, מצמיתה, שאנחנו עומדים בפתחו של אסון.
בכנסת עבר לפנות בוקר בקריאה ראשונה התיקון בחוק יסוד השפיטה לביטול עילת הסבירות, וארגוני המחאה הוציאו לדרך את מה שהוגדר מראש – בפעם המי-יודע-כמה – כ"יום השיבוש".
מי שעוד מנסים למצוא היגיון כלשהו בהתרחשויות ולהבין מה בעצם קורה כאן ולמה, מרגישים שהקרקע נשמטת להם מתחת לרגליים. שלא נותר קמצוץ של סבירות להיאחז בו, ושכל מה שיכול להשתבש בישראל – משתבש לנגד עינינו.
ההיסטוריונית היהודית-אמריקאית ברברה טוכמן תרמה לתרבות הפופולרית את הביטוי "מצעד האיוולת", כשם ספרה הידוע שפורסם בדיוק לפני 40 שנה, ב-1983, ומציג דוגמאות היסטוריות שונות למנהיגים שפעלו מתוך בחירה, בניגוד גמור לאינטרס המובהק של בני עמם, והמיטו על האזרחים ישרי הדרך אסון כבד, שניתן היה לחזות אותו וניתן היה להימנע ממנו.
בהקדמה לספר מונה טוכמן שלושה תנאים בסיסיים "על מנת שמדיניות תהיה מוגדרת כאיוולת". התנאים שהיא מגדירה הם:
- האסון היה צפוי מראש – זו לא חוכמה למתוח ביקורת על החלטות היסטוריות בחוכמה שלאחר מעשה. ממרחק השנים לומדים דברים רבים שלא היו ידועים לבני התקופה. כדי שאסון יוגדר כ"איוולת" של ממש, הוא חייב להיות כזה שבני התקופה חזו אותו בעצמם.
- היתה אלטרנטיבה סבירה – החלטה היא איוולת רק אם היתה דרך פעולה חלופית סבירה, גלויה לעין, שבכל זאת לא נבחרה.
- זו החלטה של קבוצה, ולא של מנהיג יחיד, והיא נמשכה יותר מדור אחד – וטוכמן מרחיבה בעניין הזה ומפרטת: "כשל שלטוני שנעשה בידי מלך או רודן יחיד שכיח מדי ואישי מכדי שיהיה ראוי למחקר כוללני".
לגבי שני התנאים הראשונים, אין ספק: מה שמתרחש לנגד עינינו בישראל הוא אסון לאומי מתגלגל שנחזה מראש, ולמרות שתוצאותיו המלאות עוד לא ידועות לנו, ברור שהייתה דרך להימנע מהן.
אין ספק: מה שמתרחש לנגד עינינו בישראל הוא אסון לאומי מתגלגל שנחזה מראש, ולמרות שתוצאותיו המלאות עוד לא ידועות לנו, ברור שהייתה דרך להימנע מהן
לגבי התנאי השלישי: טוכמן עצמה מסתייגת ממנו בהמשך ספרה, כשהיא מונה אירועי איוולת היסטוריים שונים, שמי שגרם להם היה שליט יחיד, או קבוצה קטנה, ושהתרחשו בתקופת חייו של דור אחד.
הדוגמה הראשונה שהיא נותנת לאיוולת שרשומה על שם שליט יחיד, קרובה לליבנו במיוחד ונשמעת היום אקטואלית מאי פעם. זו החלטתו של המלך רחבעם – בנו של שלמה המלך ומי שהיה המלך הרביעי והאחרון של ממלכת ישראל המאוחדת והמלך הראשון של ממלכת יהודה המפולגת – לא להקל את עול העבודה שהטיל אביו, אלא להכביד אותה. "אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים".
זו הייתה החלטה הרת אסון, שהובילה לפילוג הגדול בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה. התנהגות אחרת, זהירה יותר, קשובה יותר, של רחבעם, אולי הייתה מונעת את הפילוג הגדול באומה הישראלית המקראית, ואת דורות הסבל שבאו בעקבותיו.
ישראלים רבים מרגישים כבר זמן רב, שראש הממשלה בנימין נתניהו והחבורה הזחוחה והיהירה שמקיפה אותו, החליטו לייסר אותם גם בשוטים וגם בעקרבים, וחוץ מזה גם להעליב אותם ולתקוע להם אצבע בעין. סתם, כי אפשר. ביטולה של עילת הסבירות הוא המפגן המובהק ביותר ליהירות ולזחיחות הללו.
ישראלים רבים מרגישים כבר זמן רב, שראש הממשלה בנימין נתניהו והחבורה שמקיפה אותו, החליטו לייסר אותם גם בשוטים וגם בעקרבים, וחוץ מזה גם להעליב אותם ולתקוע להם אצבע בעין. סתם, כי אפשר
תומכיה הרבים של הקואליציה מיתממים במקרה הטוב ומשקרים במקרה הרע, כשהם מנסים להציג את האירוע הזה כמין החלטה מנהלתית שגרתית לחלוטין, שרק מגשימה מדיניות ימין שיש הצדקה מלאה לממש אותה, בממשלה שנהנית מתמיכה של 64 מנדטים בכנסת.
בניגוד למה שהם חוזרים וטוענים, עילת הסבירות מעולם לא העניקה לבתי המשפט סמכות-על להפוך כל החלטה שלטונית שלא באה להם טוב בעין, או לא תאמה את השקפת עולמם. בתי המשפט נדרשו לעילת הסבירות רק במקרים שבהם השלטון קיבל החלטות שחורגות ממתחם הסבירות בצורה קיצונית, שלא נמצאה להן כל הצדקה.
בניגוד למה שחוזרים וטוענים, עילת הסבירות מעולם לא העניקה לבתי המשפט סמכות-על להפוך כל החלטה שלטונית שלא באה להם טוב בעין, או לא תאמה את השקפת עולמם
וגם אם אפשר להתווכח ולהעלות הצעות שונות לתיקון העילה – כפי שעשה, למשל, שופט בית המשפט העליון נעם סולברג במאמר שפרסם במגזין "השילוח" בפברואר 2020 – ברור שהדרך להגיע לשם היא בתהליך ארוך, איטי, מייגע וסבלני, של הידברות בין חלקי החברה, כדי להגיע יחד לאיזון שיהיה מקובל לא רק על צד אחד.
טענה מופרכת נוספת, שיש לה עדיין אחיזה עמוקה בקרב תומכים רבים של הממשלה ומהלכיה, היא הטענה "הדמוקרטית", לפיה ראש הממשלה ושריו ניצחו בבחירות, קיבלו מנדט מהציבור למשול, והם יתנו דין וחשבון לאזרחים רק בבחירות הבאות, כשבין לבין צריך לאפשר להם לקבל כל החלטה שעולה על דעתם. רק כי הם ניצחו בבחירות.
בחברה פחות מקוטבת ומאותגרת מהחברה הישראלית, חברה שמתקיים בה עדיין הרסן החברתי של כללי הנימוס וההגינות של "כך לא נוהגים", זה אולי היה יכול לעבוד איכשהו. שרים בחברה מתוקנת אמורים לפעול מרגע שנבחרו לטובת כלל האזרחים, לא רק לטובת הקבוצה או המגזר שהעניקו להם מנדט זמני.
אבל בישראל זה לא עובד ככה. אם שר האוצר הוא, לדוגמה, מתנחל חרד"לי קיצוני, הוא יודע שאין לו ולא תהיה לו שום תמיכה בין הערבים, הלהט"בים, או השמאלנים. ולכן אין להוציא מכלל אפשרות שבמהלך כהונתו הוא יקבל החלטות בלתי סבירות בעליל, שעלולות לקפח מגזרים שלמים בחברה.
אם שר האוצר הוא, לדוגמה, מתנחל חרד"לי קיצוני, הוא יודע שאין לו ולא תהיה לו שום תמיכה בין ערבים, להט"בים, או שמאלנים. ולכן אין להוציא מכלל אפשרות שיקבל החלטות בלתי סבירות שעלולות לקפח מגזרים שלמים
עילת הסבירות אמורה לרסן את פוטנציאל הנזק הזה. כי חברה חפצת חיים, חייבת לחשוב גם על הטווח הבינוני והארוך, לא רק על מערכת הבחירות הבאה. והמשמעות של דמוקרטיה היא שלטון העם – לא שלטון הרוב שנהנה כרגע משליטה במוקדי הכוח.
הכנסת אישרה בלילה בקריאה ראשונה את ביטול עילת הסבירות לקול קריאות "בושה! בושה!" מהאופוזיציה. צעקות "בושה! בושה!" יישמעו היום ברחובות רבים שייחסמו בישראל במסגרת "יום השיבוש". המפגינים צועקים "בושה!" כי הם מרגישים שפסה הבושה מהארץ.
האנתרופולוג וחוקר התרבות האמריקאי, פרופ' ריצ'רד שוודר, אמר בראיון ל"כלכליסט" ב-2011, בעקבות גל המחאה החברתית של הקיץ ההוא:
"התרבות שנובעת מקפיטליזם מתייחסת להפגנת בושה כאל חולשה נוראית. קפיטליזם פשוט לא עובד עם בושה. אלה כמעט מושגים סותרים. כל כלכלת השוק החופשי מבוססת על ייצור חסר בושה. אנחנו מייצרים דברים כמו סיגריות או נשק שמזיקים לצרכנים – אבל עושים את זה בשם השוק החופשי וגם כי יש מי שקונה. לקפיטליזם יש גם תוצרי לוואי תרבותיים, ואחד מהם הוא היעלמותה של הבושה מהעולם".
היעלמותה של הבושה היא אולי המאפיין הבולט ביותר של עידן נתניהו בפוליטיקה הישראלית. בעולם של נתניהו, של בני משפחתו ושל המעגל הקרוב של תומכיו – אין מקום לבושה. הנחת היסוד היא שכולם חומדים את מה שיש להם – כוח, מעמד, תהילה, כסף, קשרים, עוצמה, פרסום – וכי כולם היו נוהגים כמוהם, אם זה רק היה מתאפשר להם. זה מקור הווטאבאוטיזם שמאפיין את הוויכוחים הפוליטיים בישראל בשנים האחרונות.
היעלמותה של הבושה היא אולי המאפיין הבולט ביותר של עידן נתניהו בפוליטיקה הישראלית. בעולם של נתניהו, של בני משפחתו ושל מעגל תומכיו – אין מקום לבושה
נתניהו ונאמניו משוכנעים שכל מי שיכול היה נוהג כמוהם, אז למה שהם יתביישו? שהשמאל יתבייש. שהערבים יתביישו. שהפרוגרס יתביישו. שהלהט"בים יתביישו. לשיטתם, המפגינים נגדם בכלל צריכים להתבייש בעצמם – על כך שהם לוזרים, שהם חלשים, שהם משעממים, שהם לא היו חזקים מספיק, נחושים מספיק, חרוצים מספיק או חכמים מספיק להשיג ניצחון בבחירות. ועכשיו שיסתמו ויגידו תודה שהם לא חוטפים אלה בראש.
למדנו מספיק היסטוריה (כלומר – אם להיות כנים – ראינו מספיק סרטי תעודה, הצגות שייקספיריות ודרמות היסטוריות בנטפליקס), כדי לזהות את האסון שדוהר לעברנו כמו משאית מלאה חומרי חבלה, שאיבדה את הבלמים בירידה מירושלים:
המנהיג הפרנואיד, שבטוח שהאליטות קשרו נגדו קשר ומפעילות את כוחן כדי להפיל אותו; אווירת הפקרות, חמדנות וגסות רוח בסביבתו הקרובה; מעגל המקורבים המתרפסים, ששרים לו שירי תהילה, ומכנים אותו "אבי האומה"; העדויות על התנהגות משולחת רסן של בני משפחתו; האומה שנגררת כעיוורת אחרי הקבוצה המסואבת הזו, שמובילה אותה מדחי אל דחי ומאסון אל אסון, במצעד איוולת שהולך ומידרדר במהירות, מרגע לרגע, מיום ליום, ומהחלטה גרועה אחת להחלטה גרועה ממנה.
וברקע חולים נאנקים במסדרונות בתי חולים, אלימות גואה, ילדי חינוך מיוחד שלא מקבלים טיפול ותמיכה, תורים מתארכים, פקקים משתרכים, זקנים נטושים, מצוקות נפש שלא זוכות למענה, מחירים מאמירים, מפעלי תשתית שלא מסתיימים במועד.
העולם מתבונן בכל אלה בהשתאות ולא מבין: מה קרה לישראלים? הרי רק לפני רגע הם נראו כל כך אנרגטיים, מקוריים, יצירתיים, חכמים ומלאי חיים. למה הם החליטו פתאום לעלות על ראש הצוק ולזנק בזה אחר זה אל התהום?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומסכים כמעט עם הכל, חוץ מ… יש שם הרבה הגיון, מעוות ורע, אבל הגיוני (ואפילו מוכיח את עצמו בשטח), כשלוקחים את הבייס של הליכוד 2023 בחשבון – מי שבבחירות האחרונות עדיין הצביע לביבי, לא יודע דמוקרטיה מהי, או שהוא פשוט נגד הרעיון (מעדיף צורות משטר אחרות).