1
רבים מהישראלים שנסעו בשבועות האחרונים לחופשה באירופה גילו שהיא הייתה הכול חוץ ממרעננת. להימלט מהחום והלחות של ישראל הישר לזרועות הכבשן שאירופה הפכה להיות זו ההמחשה המדויקת של "מן הפח אל הפחת", צירוף שזכויות היוצרים עליו שייכות לנביאים הזועמים ישעיהו וירמיהו.
אחרי עוד חודש שכבר הוכרז כלוהט ביותר בהיסטוריה (של המדידות), הגיע הזמן להיפרד מהתפיסה הישראלית המסורתית שרואה באירופה מפלט צונן מחום יולי-אוגוסט. למעט מקומות צפוניים במיוחד או גבוהים במיוחד, היא לא.
בשנים האחרונות מתרחב בעולם השיח על התאמת אתרים וערים מתויירות לאקלים הולך ומתחמם: תוכניות לנטיעת עצים בכמות שהופכת ליער עירוני (פריז), אפליקציות עם מסלולים מוצללים (ברצלונה), הצבת בריכות שכשוך (אמסטרדם) ומזרקות שמתיזות רסס קריר בחוצות הערים (בודפשט), ובאופן כללי הרבה מים זמינים במרחב הציבורי לטובת המטיילים המיובשים (וינה).
רק שזה לא באמת פותר את הבעיה. תיירים – למעט אלה שנבלעים לימים שלמים במוזאון או בקניון – מטבע הדברים חשופים יותר לפגעי מזג האוויר, ואף אחד לא מתלהב להיפרד מחסכונותיו כדי להימלט כל היום מהשמש הקופחת. את זה יש לנו גם בבית, וכאן לפחות אפשר לסמוך על המזגנים שיעשו את העבודה.
הסתגלות והתאמה (adaptation) לאקלים המשתנה הם נושאים מובילים בשיח הסביבתי כבר תקופה ארוכה. להלן, אם כן, הצעה לשינוי פשוט יחסית שעשוי להביא תועלת גדולה: הזזה של לוח השנה והתאמה שלו לתנאים החדשים. ובתור התחלה: הפרדה בין יולי-אוגוסט לבין החופש הגדול.
החודשים החמים ביותר נקבעו בראשית ימיה של המדינה כאלה שבהם מושבתת מערכת החינוך – ובעקבותיה גם המשק מוריד הילוך – מפני שלא היו מזגנים בכיתות ואי אפשר היה לצפות מהתלמידים שיוכלו להתרכז בלימודים כשהם נוטפי זיעה. במקביל, הקיץ נתפס כמו העונה המושלמת לבילוי בחוץ, בשמש, בים ובבריכה, ולחופשה משפחתית בחו"ל למי שיכלו להרשות לעצמם.
החודשים החמים ביותר נקבעו בראשית ימיה של המדינה כאלה שבהם מושבתת מערכת החינוך מפני שלא היו מזגנים בכיתות ואי אפשר היה לצפות מהתלמידים שיוכלו להתרכז בלימודים כשהם נוטפי זיעה
כל הנסיבות האלה כבר לא רלוונטיות. בתי הספר בישראל ממוזגים; השהייה בחוץ בקיץ בלתי נסבלת, בשעות רבות אפילו מסוכנת. ועל חו"ל – לפחות זה שנמצא בהישג ידם של רוב הישראלים – כבר דיברנו.
במבנה הנוכחי, במקום שיהיה התקופה הזו בשנה שבה אפשר להירגע, לנשום ולהתרענן, הקיץ הפך למלכודת. זה תקף במיוחד לגבי משפחות עם ילדים, ובמשפחה ישראלית ממוצעת יש כידוע יותר ילדים מאשר בכל מדינה אחרת במערב.
כשאין מה לחפש בחוץ, מוטב להתכנס פנימה: אל המזגן בכיתה ואל המזגן בעבודה. אין שום סיבה שיולי-אוגוסט לא יהיו חודשי לימודים ועבודה פוריים במיוחד. את החופש הגדול מוטב להעביר לאביב או לסתיו, עונות שבהן מזג האוויר סביר עד נעים, בישראל וכיום גם באירופה.
כשהחופש הגדול יהיה באפריל או בנובמבר, אפשר יהיה לבחור בין חופשה בווינה או רודוס בלי לנחות הישר לזרועות 40 מעלות צלזיוס; אפשר יהיה לטייל בגליל או בנגב שנמצאים אז בשיא תפארתם ואפשר יהיה לעשות בחוץ את כל סוגי פעילויות הפנאי וספורט שיש בהן ממד של, ובכן, חופש.
כשהחופש הגדול יהיה באפריל או בנובמבר, אפשר יהיה לבחור בין חופשה בווינה או רודוס בלי לנחות הישר לזרועות 40 מעלות צלזיוס; ואפשר יהיה לטייל בגליל או בנגב שנמצאים אז בשיא תפארתם
ישאלו השואלים – ומתי נלך לים? בקיץ, לפנות ערב. אלה ממילא השעות היפות והמוצלחות ביותר שלו. ובמסגרת הסידור מחדש של לוח השנה ולו"ז העבודה, המשמרות של המצילים יוארכו עד השקיעה, מהלך שהיה צריך לצאת לפועל מזמן.
הדברים האלה אולי נשמעים תלושים מהמציאות המיוזעת, צריך כמובן לשבת על הפרטים המדויקים ולתפור את זה מכל הכיוונים, אבל אם האנושות בכלל ואנחנו הישראלים בפרט לא נגלה יצירתיות ומוכנות לחשוב על הדברים מחדש, נמצא את עצמנו מנסים שוב ושוב לכפות את סדר היום וההרגלים הישנים שלנו על עולם שהתנאים בו השתנו לבלי הכר.
וכשהאדם מנסה לכפות את עצמו על הטבע, לא צריך להיות מומחה למדעי כדור הארץ כדי לדעת מי ינצח.
2
לא נעים לראות רחוב סגור. תשע שנים חיים תושבי תל אביב עם חפירות הרכבת הקלה, נצח קטן שבמהלכו הספקנו לראות רחובות מרכזיים – שדרות ירושלים ורחוב קרליבך, למשל – הופכים לתעלות חפורות ואחר כך חוזרים לחיים בגרסה משודרגת.
עכשיו הגיע תורו של אבן גבירול, שהקטע הראשון שלו, הדרומי ביותר, נראה כבר חודשים ארוכים כמו חיקוי של תעלת בלאומילך. וגם כאן, בדיוק כמו במקרים הקודמים, את המחיר הכבד משלמים בעלי העסקים הקטנים.
דרום אבן גבירול נראה כבר חודשים ארוכים כמו חיקוי של תעלת בלאומילך. וגם כאן, בדיוק כמו במקרים קודמים, את המחיר הכבד משלמים בעלי העסקים הקטנים
בין פינת מרמורק לפינת דיזנגוף, מהלך כ-300 מטר, ספרתי השבוע בגדה המערבית של אבן גבירול לפחות חמישה עסקים נטושים, עם דלתות מוגפות ושלטים להשכרה. ספק אם שוכרים עומדים בתור.
המדרכה לכאורה פתוחה למעבר הולכי רגל, אבל אלה הולכים ומתמעטים והמראה הכללי מספק דז'ה וו לימי הסגרים. "רק שאז, בקורונה, היו פיצויים", אמר לי בעל אחד העסקים הקטנים שעדיין נאחז בציפורניים, "היום אנחנו שקופים".
המדרכה לכאורה פתוחה למעבר הולכי רגל, אבל אלה הולכים ומתמעטים והמראה הכללי מספק דז'ה וו לימי הסגרים. "רק שאז, בקורונה, היו פיצויים", אמר לי בעל אחד העסקים הקטנים, "היום אנחנו שקופים"
וזה בדיוק הסיפור, שחוזר על עצמו בדייקנות מאז שהחפירות יצאו לדרך: הסלוגן של הרכבת הקלה הוא "קשה עכשיו, הקלה אחר כך". זה נכון לגבי הציבור הרחב, זה נכון לגבי בעלי הנכסים ששוכנים ברחובות שבהם עוברת הרכבת. ביום שבו היא תתחיל לנסוע, ואולי כבר ביום שבו יסתיימו העבודות, הערך של הנכסים שלהם ינסוק והם ירוויחו, ובגדול.
אבל האנשים שמפעילים את העסקים הקטנים, ברוב המקרים, הם לא הבעלים. הם שוכרים. ולהם לא משנה מה יקרה אחר כך. הם קורסים עכשיו, ואיש לא מפצה אותם.
הטענה כמובן אינה כלפי נת"ע, היא בסך הכול חברה ממשלתית שמבצעת פרויקט תחבורתי. הפיצוי היה צריך להיות חלק מובנה בתקצוב הממשלתי של הפרויקט, כל פרויקט בסדר גודל כזה.
בדיוק כפי שמבצעים, מלחמות ומגיפות נתפסים כאירוע לאומי שבו המדינה צריכה לספק מטריית ביטחון כלכלית לתושבים ולעסקים, גם פרויקטי תשתיות לאומיים – ורכבת קלה בלי ספק עונה להגדרה – צריכים להיכנס להגדרה הזו.
בדיוק כפי שמבצעים, מלחמות ומגיפות נתפסים כאירוע לאומי שבו המדינה צריכה לספק מטריית ביטחון כלכלית לתושבים ולעסקים, גם פרויקטי תשתיות לאומיים צריכים להיכנס להגדרה הזו
אבל באוצר ובמשרדי הממשלה מסתכלים קדימה, רואים מטרו שהולך לדרוס עסקים קטנים מגדרה ועד חדרה, ויודעים שמה שישולם עכשיו יהיה תקדים לעתיד.
יותר נוח להפקיר את בעל המכולת, האיש מחנות הסידקית וזה שמוכר כלי כתיבה. עיריית תל אביב עשתה פה ושם קולות של ניסיון לעזור, אבל זה לא באמת תורגם למשהו משמעותי.
בשורה התחתונה, בעלי העסקים הקטנים הם היחידים שמשלמים את המחיר על כך שסביבתם הופכת לאתר בנייה. "גם לי יש סיסמה", אמר לי בזמנו בעל מינימרקט קטן בשדרות ירושלים, "קשה עכשיו – אבטלה אחר כך". לקולגות שלו באבן גבירול, עושה רושם, אין עכשיו מצב רוח לבדיחות.
3
ארבע נקודות על גל החום ומשק החשמל שלנו, שתיים אופטימיות ושתיים פסימיות.
בצהרי יום שני השבוע, חברת "נגה", שמנהלת את מערכת החשמל, הודיעה על שבירת שיא: בשעה 14:51 צרך המשק הישראלי 15,348 מגהוואט, שיא של כל הזמנים.
פסימי (א): צריכת חשמל הוא אחד התחומים שבהם שיא הוא לא אירוע משמח. הצורך בהרבה חשמל נגזר מתנאי האקלים הקיצוניים (כמחצית מהביקוש לחשמל נבע מהפעלת מזגנים), והפליטה האינטנסיבית של גזי החממה, שנגזרת מצריכת השיא, מבטיחה שתנאי האקלים לא ישתפרו וששיאים רבים עוד לפנינו. מישהו אמר מעגל קסמים?
פסימי (ב): אחד מהמקורות שסיפקו את החשמל ברגעי השיא מוגדר על ידי חברת נגה כ"רזרבה" – שאחראית ל-3,560 מגהוואט, יותר מחמישית מאספקת החשמל למשק.
אחד מהמקורות שסיפקו את החשמל ברגעי השיא מוגדר על ידי חברת נגה כ"רזרבה" – שאחראית ל-3,560 מגהוואט, יותר מחמישית מאספקת החשמל למשק
ובכן, תחת שם הקוד התמים "רזרבה" מסתתרים מקורות מזהמים כמו תחנות שפועלות על סולר או הטורבינות הפחמיות שהופעלו בתחנות אשקלון וחדרה לאחר הפסקת החשמל בגל החום של תחילת יוני. במילים אחרות: ככל שאנחנו צורכים יותר חשמל, הקצוות של מערך האספקה מזהמים יותר.
אופטימי (א): על אף נבואות הזעם אחרי הפסקת החשמל ההיא, בינתיים משק החשמל עובר את גל החום המתמשך בשלום ובלי בעיות אספקה חריגות.
אופטימי (ב): 3,334 מגהוואט הגיעו ברגעי השיא מאנרגיות מתחדשות (2,983 פאנלים סולאריים, 265 תרמו-סולארי ו-86 רוח). כמעט 22% מהחשמל במשק סופקו ביום שני בצהריים ממקורות נקיים ומתחדשים, נתון שאי אפשר לזלזל בו.
3,334 מגהוואט הגיעו ברגעי השיא מאנרגיות מתחדשות. כמעט 22% מהחשמל במשק סופקו ביום שני בצהריים ממקורות נקיים ומתחדשים, נתון שאי אפשר לזלזל בו
4
מתברר שאקלים יכול לפעמים לשבור את הלב. זה מה שקרה לי השבוע כשהתבוננתי בתמונות של איי הים התיכון, בראשם רודוס וסיציליה, עולים בלהבות.
עוד מנעוריי יש לי חולשה לא מוסברת לאיים, עם דגש על אלה שבאזור שלנו. אחרי שהזדכיתי על הקיטבג בבקו"ם לא חשבתי לרגע על תאילנד שהייתה להיט השנתון. עליתי על טיסה לאתונה ומשם מעבורת לשלושה מהמופלאים באיי יוון – סנטוריני, פארוס ונקסוס.
במהלך השנים ביקרתי גם ברודוס וסיציליה. כיאה לאיים גדולים יותר הם מציעים טבע ונופים מגוונים יותר. המראות כעת של תיירים נסים מהם בבהלה בלתי נתפסים. העולם צריך להשתגע כדי שאנשים יברחו ממקומות כאלה, וזה בדיוק מה שקורה לו.
אהבתי את כל האיים כולם, אבל יותר מכולם ערגתי לקורפו. כמו רבים מבני דורי בלעתי בשקיקה כל מילה בספריו של ג'רלד דארל, שבשלושה מהם – ובראשם "משפחתי וחיות אחרות" – הוא תיאר את ילדותו באי היווני בשנות ה-30 של המאה הקודמת.
כמו רבים מבני דורי בלעתי בשקיקה כל מילה בספריו של ג'רלד דארל, שבשלושה מהם – ובראשם "משפחתי וחיות אחרות" – הוא תיאר את ילדותו באי היווני בשנות ה-30
הקסם הפשוט של האנשים, עושרו של הטבע והשלווה הקיומית הפכו את קורפו למשאת נפש. לקח לי זמן לממש את החלום. כשהגעתי אליו, כאדם בוגר ואבא לילדים, הוא כבר לא היה שליו ומנותק כמו בימיו של דארל, אבל עדיין היה חתיכה מהממת של גן עדן.
דארל היה אלוף התיאורים והפרטים, אבל יותר מכל הוא הפליא לתאר את הרגעים האחרונים של ההפלגה הארוכה מאנגליה לים האגאי, את המפגש הראשון עם קורפו:
"ולפנינו נח האי. ההרים כמו רדומים מתחת לשמיכה חומה קמוטה, שקפליה מוכתמים בירוק של חורשות הזיתים. לאורך שפת הים התפתלו חופים לבנים כניבים, בין ערים רוטטות מסלעים נוצצים בזהב, באדום ובלבן… כשהקפנו את הכף הצפוני התרחקנו מן ההרים, והאי השתפל מטה בנחת, מטושטש בזוהר הכסף הירוק של הזיתים, ופה ושם מזדקרת אצבע מוכיחה של ברוש שחור מול השמים".
חלקים מהתמונה המושלמת הזו עלו השבוע באש, וגן העדן הפך בקיץ הזה לגיהינום.
5
התמונה שצילם איתי הכהן במודיעין מבטאת היטב את רוח התקופה ואת סדר העדיפויות בישראל 2023. כמו שכתב תושב אחר של העיר, פעיל הסביבה ישראל בן דור: "היה היה עץ. היה גם צל על המכוניות. נשאר רק עמוד לשלט".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנולצערי , בעת הנוכחית, עץ הפך להיות "מוצר" זול שאפשר לסלק אותו מהנוף העירוני בהינף מסור/גרזן , מבלי להכיר בשנים הרבות שהושקעו בהתבססותו וגדילתו ובהתעלם מיתרונותיו הרבים ותרומתו לסביבה .ישראל בן – דור