את ההחלטה של ועדת המכרזים במשרד החינוך לפסול את פורום המשפחות השכולות מלהיכנס לבתי הספר ולערוך מפגשי שיח יש לקרוא היטב ולשנן בשיעורים על אזרחות וסובלנות ואולי גם בקורס "מבוא לפשיזם" באוניברסיטאות.

ההחלטה עצמה אינה מפתיעה במיוחד. מזה שנתיים מתקיים מסע הסתה שיקרי, אלים לעיתים, נגד הפורום ומטרותיו, במסגרתו מסיתים נגד חברי הפורום, מעוותים את מטרותיו, ומשלהבים חבורה מקארתיסטית של פוליטיקאים, אישי ציבור ונציגי ההמון המבוהל נגד המפגשים הללו.

במסגרת זו נשלפים שוב ושוב אמירות שקריות ללא כל ביסוס: שמפגשים נועדו לפגוע בצבא ולבזות את חיילי צה"ל, שמארחים טרוריסטים או את בני משפחותיהם, ושכל המטרה היא להרעיל את המלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון) דווקא ברגעים בהם צריך לנסוך בהם אומץ לב לקראת שירות צבאי.

במסגרת זו נשלפים שוב ושוב אמירות שקריות ללא כל ביסוס: שמפגשים נועדו לפגוע בצבא ולבזות את חיילי צה"ל, שמארחים טרוריסטים או את בני משפחותיהם, ושכל המטרה היא להרעיל את המלש"בים

אנו רגילים בשנים האחרונות למסעות איומים והפחדה שזולגות מלמעלה למטה, כלומר מחלחלות מהמנהיגים אל הציבור. במסגרת זו מתבצעת דה-לגיטימציה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואנשיו לאוכלוסיות שונות בחברה ולנציגים של ארגונים פוליטיים או ארגוני חברה אזרחית.

כך, למשל, סימנו והשחירו (לעיתים מזומנות תוך התבססות על שקרים או מניפולציות) בזמנו את אוהדי בני סכנין, את הקרן החדשה לישראל, את אהוד ברק ולאחרונה אפילו את הטייסים ומילואימניקים אחרים.

אבל סימון פורום המשפחות השכולות כגוף שמלבה שנאה כלפי צה"ל דווקא טיפס מלמטה למעלה, מזעם אזרחי "תמים" לכאורה, אל מקבלי ההחלטות במשרד החינוך ואל הקברניטים שזיהו הזדמנות.

סימון פורום המשפחות השכולות כגוף שמלבה שנאה כלפי צה"ל דווקא טיפס מלמטה למעלה, מזעם אזרחי "תמים" לכאורה, אל מקבלי ההחלטות במשרד החינוך ואל הקברניטים שזיהו הזדמנות

כך קרה שלאחר עשרות מפגשי רשות שקטים של נציגי הפורום בבתי הספר, כחלק מפעילות מחוץ לתוכנית הלימודים, החלו פעילי ימין קיצוני כמו רן כרמי בוזגלו להסית נגד סגל בתי הספר שהסכימו לקיים את המפגשים. למרבה האירוניה המרושעת, דווקא בפעילות זו הם אלה שעשו שימוש לא מידתי בנערים, בני 14 בחלקם, על ידי גיוסם לקבוצות ווטסאפ מכפישות ולהפגנות שהפכו בחלקן אלימות.

משם זה עלה מדרגה אל חברי מועצות מקומיות, ראשי רשויות וכמובן כמה חברי כנסת ששמחו לעוט על ההזדמנות להיכנס במחבלים שמרעילים את נפשם של ילדינו. שמאי גליק – המציג עצמו כפעיל זכויות אדם אך מקפיד לרדוף דווקא אחרי אנשי תרבות שכל פשעם הוא השימוש בחופש הביטוי כדי להעביר מסרים שלא נעים לשמוע אותם – הצטרף לחגיגה בשמחה. התוצאה הייתה שגם ברמה המקומית נחסם דרכו של הפורום למפגשים כאלה.

מכאן, הסיכוי שמשרד החינוך בעידן השרים יואב קיש, אבי מעוז ואיתמר בן גביר יאפשר לבתי הספר את האוטונומיה ההגיונית להחליט אם לבחור בתוכנית מתוך מאגר גפ"ן (המכיל את התוכניות שאושרו לפעילויות חוץ בבתי הספר) היה זעיר מלכתחילה.

רן כרמי בוזגלו מפגין בבית ספר חוף השרון, 13 בדצמבר 2022 (צילום: צילום מסך, עיבוד מחשב)

כפיית פרוטוקול אבלות

ההחלטה של ועדת המכרזים שפורסמה אתמול (רביעי) כוללת הטעיות ומניפולציות למכביר. היא אינה נראית מבוססת על עובדות, והנמקותיה דלילות ממש. בתחילה היא מציגה תשתית חוקית/הגיונית לפיה יופסקו תוכניות העוסקות ב"ביזוי והשפלה של צהל, חיילי צהל, חללי צה"ל, או נפגעי פעולות האיבה". ואז קובעת מייד כי "התוכנית שמציע הארגון להפעיל במוסדות החינוך אינה עומדת בדרישות המכרז בסעיף מהותי זה".

המציאות היא כמובן שלא רק שמפגשי הפורום אינם חותרים לכך, ניתן לטעון בקלות שהם מבקשים לעשות דווקא את ההיפך: לשנות את תפיסת העולם של המצב הקיים, לעסוק בכאב של המשפחות הנפגעות משני הצדדים, לחנך לדיאלוג ולהקשבה לצד השני ולנסות, כהגדרתם, "להבקיע את חומת האיבה".

אפשר לבקר גם את המטרות האלה: לטעון שהן נאיביות, תבוסתניות, מיותרות. עם זאת, לא ניתן להוכיח כי הן פצפיסטיות מיסודן – כלומר גורסות שאין צורך בהפעלת כוח צבאי במידת הצורך או מבטלות את זכותו של הצבא הישראלי להגן על חיי ישראלים. לפיכך, אין הן עוסקות בפעולות חיילי צה"ל כיום, אלא בתקוות לעתיד.

האם אסור לקוות לעתיד, נאיבי ככל שיהיה, שיראה אחרת? כשהיינו ילדים, בשנות השמונים, איש לא העז לפקפק בצורך להילחם בצבא, ובכל זאת הורינו היו אומרים שוב ושוב "יבוא יום, אולי כשלכם יהיו ילדים, ולא נזדקק לגיוס".

האם אסור לקוות לעתיד, נאיבי ככל שיהיה, שיראה אחרת? כשהיינו ילדים, איש לא העז לפקפק בצורך להילחם בצבא, ובכל זאת הורינו היו אומרים שוב ושוב "יבוא יום, אולי כשלכם יהיו ילדים, ולא נזדקק לגיוס"

בפועל, ניכר כי דיאלוג צבאי לגבי מטרות צה"ל אינו חלק מהותי מהשיח של הפורום, אם בכלל. המשתתפים הם בני משפחות שכולות שיקיריהם נפגעו על לא עוול בכפם – כלומר נקלעו לצמתים מדממים ללא כוונת מכוון.

איתמר בן גביר, פעילי ימין ותלמידים מפגינים נגד מפגש עם פורום המשפחות השכולות הישראלי–פלסטיני מחוץ לתיכון רנה קסין בירושלים, 29 במרץ 2022 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

אין בשיח בינם לבין התלמידים דבר המזמין "ביזוי והשפלה של צה"ל" או חייליו בהווה או בעתיד. וההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה שעשרות מפגשים עברו "בשלום" ללא תלונות של צוותי החינוך, ומהומות נוצרו רק כאשר היה מי שדאג לייצר אותן מראש, בכוונת מכוון.

אין בשיח בינם לבין התלמידים דבר המזמין "ביזוי והשפלה של צה"ל" או חייליו בהווה או בעתיד. וההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה שעשרות מפגשים עברו "בשלום" ללא תלונות של צוותי החינוך

גם הטיעון על "פגיעה בנפגעי פעולות האיבה" הוא אבסורדי. ועדת המכרזים משתמשת במכתב של פורום מקביל של משפחות שכולות הגורס כי יש בכך פגיעה קשה בזכר יקיריהם. בכך בעצם משרד החינוך הופך לזה שמפלה בין דם לדם. של יהודים!

לדידם, רגשות (לגיטימיים) של כמה נפגעי פעולות איבה מהוות ראיה המשליכה בהכרח על כל נפגעי פעולות האיבה באשר הם, כולל חברי פורום המשפחות השכולות. כעסם של חלק מההורים השכולים, שוללת מהורים שכולים אחרים את הזכות להתמודד עם המחיר הכבד בדרכים אחרות, של חינוך להקשבה ולסובלנות. כאילו רק רגשות נקם הם לגיטימיים בשיח האבלות הישראלי.

זאת למעשה כפיית מנהגי אבלות ושכול: חלק מנפגעי פעולות האיבה תובעים ממשרד החינוך למנוע מנפגעים אחרים את הזכות לחשוב ולהתנהג אחרת. וגם אם צריך לגלות הבנה לרגשותיהם של משפחות נפגעי האיבה המתנגדים למפגשים, היא אינה יכולה לשמש כבסיס לסתימת פיות הרמטית עבור משפחות נפגעי איבה אחרות.

הנימוק הבא של ועדת המכרזים נוגע ל"השוואה בין השכול של משפחות חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה עם שכול של נפגעים מפעולות הגנתיות של צה"ל בהגנתו על מדינת ישראל". טיעון כוללני זה מתעלם מהעובדה שחלק מהמשתתפים בפורום מהצד הפלסטיני הם קורבנות של תקלות במסגרת פעולות הגנתיות. למשל, אח של ילדה בת 10 שנהרגה מירי חיילי מג"ב.

פגישת פורום המשפחות השכולות הישראלי–פלסטיני ביפו, 17 באוקטובר 2015 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

אבל גם אם הטיעון עצמו מוצדק – אז מה? האם בעצם המפגש עם קורבנות הצד השני מתקיימת השוואה אוטומטית? מדוע לא ניתן להיפגש עם קורבנות הצד השני ולשוחח איתם גם ממקום שבו שני הצדדים אינם שווים בהכרח? משרד החינוך בעצם אומר: מאחר שדם אחד סמוק יותר מדם אחר, בשל נסיבות כאלה ואחרות, יש להפריד ביניהם ולא ניתן אפילו לקיים דיאלוג.

הדיליטנטים של משרד החינוך

הטיעון הבא מגוחך אף יותר, והוא כשלעצמו מראה עד כמה משרד החינוך מנוהל כיום בידי דיליטנטים מוחלטים, שאינם מבינים מהו חינוך לדמוקרטיה. ועדת המכרזים קובעת כי אמנם "במדינה דמוקרטית ראוי לעודד ולהביע דעות שונות, גם אם שנויות במחלוקת" אך ממהרת לציין שיש לזכור כי "התלמידים הצעירים הם בגדר קהל שבוי", ולכן אינם זכאים לכך.

ראשית, הטיעון הזה אינו נכון עובדתית. המפגשים בבתי הספר הם מפגשי רשות, והמבקשים לקחת בהם חלק עושים זאת מרצונם החופשי, ללא שום חובה מצד מוסד החינוך. קהל של בני 17 או 18 המבקשים לקחת חלק בשיח רשות ללא כפייה אינו יכול להיות קהל שבוי. בגיל כזה, יש להם יכולת להחליט בעצמם מה הם רוצים: להקשיב לאחרים או ללכת לים.

חמור מכך, בחלקות לשונם מצהירים חברי ועדת המכרזים כי שיח פתוח ודעות "שנויות במחלוקת" יכול להתקיים, אך לא בבית ספרנו. כמובן, יש בקביעה הזאת גם זלזול כלפי תלמידי י"ב, אשר אמורים בתוך כמה חודשים לאחוז בנשק, להפעיל טנקים ומטוסים, לשרת במקומות המסוכנים ביותר בעולם, ולהתעמת עם נשים וטף בסיטואציות קשות – אך אינם בוגרים מספיק להתמודד עם שיח פתוח, בליווי אנשי חינוך, במסגרת מפוקחת, ועם כללי בסיס שקופים וברורים.

ברור מאליו כי לא לנפשם הרכה של הזאטוטים דואגים קציני החינוך של מדינת ישראל, אלא יותר לנפשם הגסה של הפוליטיקאים הממונים עליהם. זהו מסמך שכולו זועק ניסיון לרצות את הבון טון של ממשלה הממחזרת אמירות על "דמוקרטיה" ו"שיח" ובפועל מפעילה שיטות של גזענות והשתקה.