להפיכה המשטרית בישראל יש קווים משותפים עם מה שקרה בהונגריה ופולין, אבל המצב היוצא דופן של ישראל, שכובשת שטחים ובני אדם כבר עשרות שנים, מוסיף להפיכה הזאת צביון ייחודי, לגמרי תוצרת ישראל.

אז מה בעצם קרה פה?

מצד אחד יש לנו ראש ממשלה שמואשם בפליליים ומתנהל מולו משפט, שביקש לעצמו דרך מילוט מאימת הדין, והבין שיוכל לעשות את זה על ידי שליטה במערכת המשפט, כך שהוא יוכל כמעט לבחור בעצמו את שופטיו.

יש לנו רה"מ שמואשם בפליליים ומתנהל מולו משפט, שביקש לעצמו דרך מילוט מאימת הדין, והבין שיוכל לעשות את זה על ידי שליטה במערכת המשפט, כך שהוא יוכל כמעט לבחור בעצמו את שופטיו

כדי לעשות את זה, הוא הקים ממשלה עם חבורת אנשים שגם להם יש אינטרס לשלוט במערכת המשפט.

אלא שלאלה יש עוד אינטרסים רבים אחרים, וברגע שהם כבשו את מסדרונות השלטון הם שעטו קדימה כדי ליישם את האג'נדות החשובות יותר שלהם.

אי אפשר שלא לשים לב לכך שרובם, רוב אלה שדוחפים קדימה את מה שכולנו רואים היום שהוא הפיכה משטרית ולא רפורמה משפטית – הם אנשים שבכלל לא חיים בתוך ישראל.

בצלאל סמוטריץ', למשל, חי בהתנחלות קדומים. איתמר בן גביר חי בגבעת האבות בחברון. שמחה רוטמן חי במאחז הלא חוקי פני קדם. הם כולם חיים בשטחי הכיבוש, שטחי האפרטהייד.

בעולם שלהם אין קונספט של שוויון בפני החוק. בעולם שלהם יש מערכת חוק אחת ליהודים, ומערכת חוק אחרת למי שאינו יהודי. לשיטתם, וזה משתקף במציאות חייהם, יהודים שווים יותר, ליהודים מגיעות זכויות בלעדיות, יהודים רשאים לבצע פשעים – גניבה, השחתה, הצתה, ירי – בלי שתינקט נגדם שום סנקציה. הכול מותר.

בעולם שלהם אין קונספט של שוויון בפני החוק. יש מערכת חוק אחת ליהודים, ואחרת למי שאינו יהודי. לשיטתם, וזה משתקף במציאות חייהם, יהודים שווים יותר, זכאים לזכויות בלעדיות ורשאים לבצע פשעים

בעולם שלהם, להיות יהודי זה נעלה ועליון, והם גם יודעים איך יהודי צריך לחיות, ואיך לא. למשל, ליהודי אסור לנסוע בשבת. ליהודייה אסור לשיר בציבור. יהודים ורק יהודים צריכים לחיות בשטח שבין הים לירדן. הם יודעים. הם קובעים. והם רגילים שמה שהם רוצים, קורה.

ועכשיו את העולם שלהם הם רוצים לכפות גם עלינו. וזה הרבה מעבר ל"רפורמה" בבתי המשפט. אנחנו כבר רואים את זה מתחיל לקרות: סתימת פיות לבעלי דעות אחרות, אלימות משטרתית גוברת בהפגנות. חוקים הזויים כמו לאפשר לרופא לא לטפל בחולה שלא חושב כמוהו, או לא לתת שירות בחנויות, או לעצור את הרכבת הקלה בשבת, או לאסור רחצה של משפחות ביחד בבריכות או בים. זו ההתחלה.

ובמקביל לכל זה, הכיבוש. שאיפתם ורצונם של אדריכלי ההפיכה לאפשר רק ליהודים לחיות בין הים לירדן מאפשרת להם היום להפעיל אלימות וכוח בצורה עוד יותר קשה על הפלסטינים, תושבי המקום הילידים, הנתונים תחת שלטון ישראלי צבאי, נטולי זכויות אדם בסיסיות כמו הזכות לבחור ולהיבחר, וכך לקבוע מי שולט עליהם.

כשמסתכלים על התמונה הזאת לא קשה להבין לאן הולכת ההפיכה הזאת, ועד כמה הכיבוש זורם בעורקיה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה.

לכן, כשאנחנו יוצאים להפגין, להתנגד לדיקטטורה ולקרוא לדמוקרטיה, אנחנו חייבים לזכור – דמוקרטיה זה לא לחזור לדפוסים הישנים, אלה שלפני שלטון המתנחלים. דמוקרטיה זה ליצור שינוי שייקח בחשבון את כל מי שחי בשטח הזה, בין הירדן לים, יהודים ופלסטינים כאחד, וליצור מצב שבו כולם יכולים לחיות פה בשוויון ובכבוד.

כשאנחנו יוצאים להפגין, להתנגד לדיקטטורה ולקרוא לדמוקרטיה, חייבים לזכור – דמוקרטיה זה לא לחזור לדפוסים הישנים שלפני שלטון המתנחלים. זה ליצור שינוי שייקח בחשבון את כל מי שחי בשטח הזה

זה האינטרס של כולנו, אינטרס כלכלי, אינטרס בטחוני, אינטרס מוסרי.

זו הדרך היחידה שאם נצעד בה, יש סיכוי שנגיע לעתיד טוב יותר, עתיד שלא מביא איתו רק חיים על החרב, כמו שמציע לנו ראש ממשלה אחד, שכבר מזמן מכר את כולנו כדי להציל את עצמו.

אילה שלו היא מנהלת אזורית בארגון Hands of Peace, מנהלת יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של תנועת לוחמים לשלום, בעלת תואר שני בחינוך, אימא לשניים, האופטימית הכי פסימית שיש, אוהבת דרקונים.