"הטקס", כמו שאנחנו קוראים לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, כבר מעבר לפינה. ואצלנו, העושים במלאכה, ברור שזה ה-טקס. אין עוד מלבדו.

כבר חמש שנים שאני בטקס – שלוש שנים כמנהלת התוכן, שנתיים כמנהלת הטקס – והוא יקר ללבי וחשוב לי היום כפי שהיה ביום הראשון שבו כתבתי בו את המילה הראשונה. הוא חשוב לי ויקר ללבי, כי הוא מערער על קונצנזוס שבעיניי ראוי מאוד לערער עליו ולשאול לגביו שאלות.

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני יקר ללבי וחשוב לי כפי שהיה ביום הראשון שבו כתבתי לו את המילה הראשונה, כי הוא מערער על קונצנזוס שבעיניי ראוי מאוד לערער עליו

יום הזיכרון שלנו נטוע בתוך רצף של היסטוריה עתיקה ועכשווית – בהתחלה אנחנו עבדים לפרעה במצרים ובמשך שבוע שלם אנחנו יוצאים מעבדות לחירות. אחר כך אנחנו מובלים אל החורבן הגדול מכולם, שעל אף הכול לא הצליח להשמיד אותנו ויכולנו לו – השואה והתקומה.

ועל ערש השואה, הנה כבר מגיע יום הזיכרון, ומסמן לנו שאמנם אנחנו לא מפסיקים להידרש לקורבנות, אבל מה – במותם ציוו לנו את החיים והנה יש לנו עצמאות במדינה שהיא לגמרי שלנו.

עכשיו, אני מסתכלת על הציור שהרצף הזה מצייר, ובאמת, אני חושבת, כל הכבוד למי שבנה אותו ככה. אבל מה, אני תוהה, כל ההיסטוריה הקשה הזאת, וכל התקומה מעוררת ההשראה – כל זה קרה בתוך ריק? אין עוד כוחות שפועלים פה? באמת? אז אני מרחיבה קצת את הצמצם כדי לראות תמונה גדולה יותר, והתמונה הזאת מעמידה את כל הסיפור הזה באור קצת אחר.

אוקיי, היינו עבדים, ויצאנו לחירות. או לפחות, יצאנו. אני לא לגמרי בטוחה לגבי החירות. אבל אזרום רגע גם עם זה – יצאנו, תוך כדי שאלוהים שלנו, שבחר בנו מכל העמים, מותיר אחרינו נהרות של דם וצפרדעים, ומוות של ילדים, וסוסים על רוכביהם שטובעים במים שוצפים.

אבל יצאנו, בלי להתייחס לכל ההרס הזה. וגם מהחורבן הנורא בן זמננו יצאנו, חבולים ומוכים ברמות שטרם נודעו, ועשינו לנו מדינה. כי מגיע לנו, ברור. עם ללא ארץ לארץ בלי עם, חזרו ושיננו לנו. ואנחנו הלכנו עם זה, כי מגיע לנו, ברור.

אבל יצאנו, בלי להתייחס לכל ההרס הזה. וגם מהחורבן הנורא בן זמננו יצאנו, חבולים ומוכים ברמות שטרם נודעו, ועשינו לנו מדינה. כי מגיע לנו, ברור. עם ללא ארץ לארץ בלי עם, חזרו ושיננו לנו. ואנחנו הלכנו עם זה, כי מגיע לנו

ולא שמנו לב שלא מדובר בדיוק על ארץ בלי עם. כי דווקא היו פה חיים. אנשים, נשים וטף, שחיו פה את חייהם, לפי חוקיהם, מנגנוניהם, סדרי העולם שלהם – שנראים קצת אחרת משלנו אולי, אבל בכל זאת שרירים וקיימים וחיים פה.

אז הפעלנו כוח ולקחנו את שלהם, והבאנו לכאן את שלנו, בלי לחשוב לרגע שאם לנו מגיע, אז למה להם לא? והנה אנחנו כאן, והנה מגיע יום הזיכרון, ואנחנו מציינים את אותם אלה שבמותם ציוו לנו את החיים. אלא שאם מסתכלים טוב, רואים שלא סתם חיים הם ציוו לנו, אלא חיים לנצח על החרב.

ואכן, כשמוכנים לרגע להתרחק מהסיפור השטוח, החד צדדי, שכולנו גדלנו עליו, שבבסיסו אומר – אנחנו רק טובים ולא עשינו כלום לאף אחד, הם רק רעים וכל הזמן רוצים להרוג אותנו, ולכן מותר לנו לעשות להם הכול – אז בהכרח רואים תמונה יותר מורכבת, יותר מלאה, שמביאה יותר חלקים.

ואסור להתעלם מהתמונה הזאת, כי בנפשנו היא. הרי שום דבר טוב מעולם לא קרה מהכחשה של מציאות, מעיוות של רצף אירועים, מחיבור לא נכון של הנקודות – ואת זה אנחנו מנסים לעשות כבר 73 שנה, אז אולי הגיע הזמן שננסה דרך אחרת?

והדרך האחרת הזאת – זה מה שמציע הטקס. טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

הדרך האחרת שאומרת – תסתכלו, יש שני עמים שחיים כאן, שזו האדמה שלהם. תסתכלו. הנה הם, כאן. תראו. בני אדם, כמוהם כמונו.

כשמוכנים לרגע להתרחק מהסיפור החד צדדי, שכולנו גדלנו עליו, שאומר – אנחנו רק טובים ולא עשינו כלום לאף אחד, הם רק רעים ורוצים להרוג אותנו, ולכן מותר לנו לעשות להם הכול – רואים תמונה יותר מורכבת

הדרך האחרת שאומרת – חירות? איזו חירות זו חיים על החרב? איזו חירות זו כשאנחנו אזוקים בעבותות מלחמה תמידיים למי שאנחנו מגדירים כאויב ומסרבים להרפות?

הדרך האחרת שאומרת – לא חייבים מלחמה. מלחמה היא לא גזירת גורל. אנחנו, בני האדם, יוצרים אותה, כך שאנחנו, בני האדם, יכולים גם לשים לה סוף. בואו נעצור את מעגל הדמים, נכיר בהיסטוריה כפי שקרתה באמת, נתקן את מה שניתן לתקן, ונמשיך הלאה ביחד, במשותף, בנתינת מקום במקום לקיחתו.

יותר מ-200 אלף איש צפו בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי הישראלי-פלסטיני, שהתקיים זו השנה ה-16 ברציפות, ביוזמת תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. השנה, לאור הנחיות הקורונה, הטקס התקיים זו השנה השנייה במתכונת מקוונת וללא קהל. pic.twitter.com/UDJcV7ep9Y

— Asslan Khalil ???? (@KhalilAsslan) April 15, 2021

זה הרעיון שהטקס מוביל, ובזה חשיבותו. ואינשאללה, לאט לאט, יותר ויותר אנשים יסכימו להסתכל על הסיפור המורכב, והרעיון הזה יהפוך למציאות, ויאפשר פה חיים טובים יותר לכולם, לכל מי שחי פה בין הים לנהר.

הטקס ישודר בלייב סטרים באינטרנט, ביום הזיכרון, 3 במאי, ב-20:30, מעמודי לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות.

אילה שלו היא מנהלת אזורית בארגון Hands of Peace, מנהלת יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של תנועת לוחמים לשלום, בעלת תואר שני בחינוך, אימא לשניים, האופטימית הכי פסימית שיש, אוהבת דרקונים.

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו. בחשיפת הפרשה שמור מקום של כבוד לצילומים של ענת סרגוסטי ושל אלכס ליבק, שסתרו בבירור את הפרסומים הקודמים אשר לפיהם כל המחבלים נהרגו במבצע ההשתלטות.

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו

והנה השבוע שוב התחוללה סערה סביב צילום של מחבל שנלכד חי. המון זועם לא ידע את נפשו לנוכח תמונה שבה נראה אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע הרצחני באלעד במוצאי יום העצמאות, "נהנה" מסיגריה שניתנה לו על ידי אחד מאנשי כוחות הביטחון שעצרו אותו. לדידם של המגיבים, אותו רוצח מתועב לא ראוי לשום יחס אנושי. מבחינתם, לאחר שמסירים מהתגובות את דוק הריסון התרבותי שאולי עוד נותר שם, היה עליו לפגוש גורל דומה לזה שפגשו מחבלי קו 300.

מחבל שרצח 2 אנשים עם גרזן בראש רק לפני כמה ימים.
נתפס ובמקום לתת לו כדור בראש מציעים לו סיגריה
עד מתי pic.twitter.com/gufSoJ06Ta

— Yoad Turjeman (@yoad_turjema) May 8, 2022

בתגובה לסערה, התפרסם כי הסיגריה ניתנה למחבל העצור כחלק מטקטיקה של שוביו. עצם פרסום ההסבר מצער משום שיש בו מן הכניעה בפני תאוות הנקם של האספסוף.

אך גם היה בכך כדי לסייע לחלקם "לעכל" את הסיגריה, הרי שלא היא ולא הסיבה המעשית לנתינתה הם העניין פה. קשה להאמין שיש אדם שבאמת מפריע לו שרוצח כפות קיבל סיגריה מלוכדיו. בנקל ניתן לדמיין תסריט דומה, שבו סוהר מצית סיגריה לאסיר הנמצא תחת השגחתו. מה שבאמת הוציא את ההמון צמא הדם מכליו זו עצם האפשרות שמישהו העז להתייחס אל המחבל העצור כאל בן אדם.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד

בהקשר זה, מעניין לעשות את החיבור לנסיבות אחרות שבהן קנאים לאומניים מתקשים לשאת כל דבר המעלה באפם ניחוח של חולשה, כדוגמת הקריאה להתחשב בציבור פוסט טראומטי בערב יום העצמאות או הענקת הבמה בטקס המרכזי לבני אדם שהגורל הכה בהם.

חשבתי ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי לרעה. אבל הנה: מסתבר ששילוב אנשים עם מוגבלויות בטקס ממלכתי זה גם לא בסדר ("הדגשת המסכנות כערך"). באמת אין לתאר pic.twitter.com/J0WdRg0SZA

— Barak Ravid (@BarakRavid) May 5, 2022

אם לחזור לפרשת קו 300, נכון אמנם שבשנת 1984 לא היו רשתות חברתיות. אם היו, ניתן להניח כי גם אז לא היינו שומעים קריאות צער רמות מדי על גורל המחבלים. אבל אז לפחות היה בקרב הציבור משקל רב יותר לאנשים שהבינו שגם כאשר הדם רותח – ואולי במיוחד אז – אסור בשום פנים ואופן להיכנע ליצרינו החייתיים ביותר.

מעבר לזעם על פרשת הטיוח בשעתו, מספיק אנשים הבינו כי ברגע שאנחנו מאפשרים לתאוות הנקם להוביל אותנו, אנחנו מוותרים על מוסריותנו והופכים לכל מה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. ולכן בפער הזה שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותה המוסרית של החברה בישראל.

בפרשת קו 300 מספיק אנשים הבינו כי לאפשר לתאוות הנקם להוביל – זה ויתור על מוסריותנו והפיכה למה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. לכן בפער שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותנו המוסרית

עכשיו יטענו מי שיטענו כי מול אויב אכזר אסור לגלות מוסריות. לשם כך, יתעטפו בתירוצים מוסריים עצלים מהסוג של "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". אך מה שהם אינם מבינים הוא, שהמטרה הסופית של טרור אינה להרוג או לפצוע; זהו רק האמצעי.

המטרה היא לעורר פחד וחוסר ודאות, שבתורם גורמים לחברות דמוקרטיות לפעול בצורות המנוגדות לערכים ולאידיאלים שבבסיסן – עד להתפרקותן. לכן מי שמזדעק לנוכח יחס אנושי כלפי בני אדם שביצעו מעשים נוראיים, משחק לידי הטרור ומעניק לו את ניצחונו על מגש של כסף.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. מרצה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

כמה מחשבות על מותה הטרגי של העיתונאית האיקונית של אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, עת שסיקרה את פעולת צה"ל בג'נין בגדה המערבית.

האומץ של עיתונאים שמסקרים אזורי מלחמה מדהים. למה הם עושים את זה? זה רלוונטי במיוחד היום באוקראינה, בבירור. ובקביעות עצובה זה עולה שוב ושוב. מסכן פרנסיס פוקויאמה! ההיסטוריה ממש לא הסתיימה, והיא לובשת צורה של עוונות נוראיים ואכזריות אנושית, לצד קידמה.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מונעים מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים. אם מישהו ירה בה בטעות אז שוב סביר יותר שזה הפלסטינים. ברור שהרשות הפלסטינית מניחה שישראל תואשם גם אם לא בצדק ומנסה לחלוב את העניין.

שירין הייתה אייקון. התקשורת הערבית הייתה חסרת כמעט כל ערך עתונאי עד שאל ג'זירה הופיעה לפני כרבע מאה (כן, קטאר היא דיקטטורה). שירין הייתה הפנים של אל-ג'זירה בישראל, אייקון עיתונאי ופמיניסטי. מותה הוא טרגדיה אמיתית.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מנעו מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא; מי יודע?) אבל מסגור הסיפור בצורה אנטי-ישראלית הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שהיא שולטת בה עבור קבוצה אתנית אחת בלבד (יהודים) כאשר שכניהם (פלסטינים) חיים בתנאים פחותים ולא דמוקרטיים. אם כך תנהג, אך תתפלא שתוצג כקלגס. יש להסתכל במראה – לא לירות בשליח.

תירוציה של ישראל כמעט סבירים בעניין הכיבוש הצבאי. על ההתנחלויות אף אחד לא רוצה לשמוע. טמטום ברמה הזו מעלה את הביטוי הקלאסי באנגלית: You’re on your own.

אם אי פעם ישראל תתעורר ושוב תבחר בממשלה שמציעה לפלסטינים חלוקה (כמו בשנים 2000-1 ו-2008), אז התמונה תשתנה. שוב ייזכרו בכך שהפלסטינים מנהלים משא ומתן קשוח מדי. נראה שהם לא רוצים חלוקה כי הם מעדיפים מלחמת אזרחים שבה הם מקווים לנצח מבחינה דמוגרפית.

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא) אבל מסגור אנטי-ישראלי הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שבשליטתה לקבוצה אתנית אחת

ובהלוויה, שתיזכר בשל השתוללות מבישה של שוטרים, ישראל שוב ירתה לעצמה ברגל. נניח שיש אמת בתירוצים (שלא הוצגו באופן משכנע)  כאילו פעילים רדיקליים השטלתו על האירוע, חטפו את הארון, השד יודע מה. זה לא מה שעולה מהמראות בוידאו. מה חשבו שוטרים שהיכו באלות את נושאי הארון? איפה המפקדים בשטח? היכן הרגישות? איך מישהו לא מבין שקריאות, דגלים וססמאות לא ייתפסו כמצדיקים סוג זה של אלימות? יותר מכל דבר, מדהים כאן הטמטום.

משקיפים זרים, עיתונאים מכל הסוגים: אל תהיו תמימים. ואשר לשחקנים על המגרש: נסו למזער את הנזק ולהוריד את הלהבות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan