ה-6 באוקטובר הולך וקרב והתקשורת הכתובה והמשודרת כבר גדושה במראות וזיכרונות מהמלחמה ההיא, מלחמת יום כיפור האיומה שהפתיעה והכתה אותנו בהלם לפני חמישים שנה, ומשקעיה לא מתפוגגים.

בערוץ כאן 11 הוקרנו ברצף מראות וסיפורים קשים. הכתבה נשאה את הכותרת "לשאול ובחזרה", או אולי "בחזרה מהשאול". אני מצטטת על סמך זיכרון. ושוב נצפו קטעים עם גולדה מאיר, ראשת הממשלה דאז. הנה היא מדווחת לציבור על המצב, על כוחותינו שנלחמים בעוז ואף הודפים את האויב בכל החזיתות. בימים הבאים הגברת הזקנה הואשמה בטשטוש האמת הקשה, אפילו בכזבים. אבל בעיני היא נראתה אז ישירה, מדברת בפשטות ודווקא מעוררת אמון.

הנה גולדה מדווחת לציבור על כוחותינו שנלחמים בעוז והודפים את האויב בכל החזיתות. בימים הבאים הגברת הזקנה הואשמה בטשטוש האמת הקשה, אפילו בכזבים. אבל לי היא נשמעה אז ישירה

אחרי המלחמה אמרו שמועות, שהאישה אשר הנהיגה את המדינה הנלחמת על חייה הייתה היחידה שלא קרסה בחדר המלא גברים, בכירי המפקדים וגם אישים מ"הדרג המדיני". אבל ישנם מי שטוענים שגולדה היא הנושאת העיקרית באשמה למלחמת יום הכיפורים. שההתעלמות של גולדה ושל שר הביטחון משה דיין מהמציאות המתהווה הוליכה את ישראל למלחמה.

אני מנסה להתעלם כאן מהוויכוחים האינסופיים על מדיניותה ודמותה של האישה השנויה במחלוקת. היא כונתה "הגבר היחיד בממשלה" אבל תוארה גם כ"אישה קרתנית וצדקנית". אני מנסה להפריד ולבודד את סגנון דיבורה והופעותיה בציבור משאר מרכיבי אישיותה. להתמקד אך ורק בייחודה כנואמת ודוברת אל האומה.

ובעצם, ההגדרה "נואמת" לא נדבקת בכלל אל גולדה. היא הייתה שונה ונבדלת מפוליטיקאים אחרים בני דורה שהיו מליציים, טעוני פתוס וחוצבי להבות. נאומיהם של אישים כמו מנחם בגין או הנשיא זלמן שזר נראים כיום כמעט גרוטסקיים. מדי פעם השניים הללו עדיין מבליחים על המרקע בכתבות על מלחמות ישראל ועל הפוליטיקה המקומית.

ואילו גולדה לא נשמעת בכלל ארכאית ולא מעוררת שום גיחוך. השחקנית הנהדרת לאורה ריבלין מגלמת את דמותה במחזה "גולדה – הגברת הראשונה" מאת מוטי לרנר, שיועלה ב"הבימה" בחודש הבא, במלאות יובל למלחמה ההיא. נושא המחזה: המחאה שפרצה אחרי המלחמה, החקירות בוועדת אגרנט ודחיית ההצעות לשלום שהגיעו ממצרים קודם למלחמה. אותה דחייה נתפסת במחזה כהחמצה משוועת. אשר לי, אין לי ידע מספיק כדי לקבל או לדחות האשמות כבדות כל-כך.

ובעצם, ההגדרה "נואמת" לא נדבקת בכלל אל גולדה. היא הייתה שונה ונבדלת מפוליטיקאים אחרים בני דורה שהיו מליציים, טעוני פתוס וחוצבי להבות, ואילו גולדה לא נשמעת בכלל ארכאית ולא מעוררת שום גיחוך

לאורה ריבלין אמרה בראיון אשר פורסם בעיתון "כלכליסט", שדיבורה של גולדה היה מאוזן ורגוע, שהיא ניחנה כנראה בשליטה עצמית. אבל במבטה היה איזשהו אי שקט. נשקפו בו תהומות שמצויים בתוכה. "זה היה מבט פנימה שיודע כל מיני דברים סמויים", טענה ריבלין. לאורה ריבלין ביססה מן הסתם את אבחנותיה על צפייה בסרטונים וכתבות עתיקים "בכיכובה" של ראשת הממשלה.

ההתרשמות הכי ברורה העולה לדעתי מהופעותיה של גולדה בציבור: לא היה אפשר "לתכנת", לתרגל ולאמן אותה כנואמת. ללמד אותה פוזות אפקטיביות, תנוחות מרשימות, שפת גוף נכונה וזוויות להטיית הראש. גם לא מתי ראוי להגביר ולהנמיך את הקול, אילו מילים ראויות להיות מודגשות ורפטטיביות, מתי ואיך לשדר תעוזה או אמפתיה, שלא לדבר על נפנופי ידיים.

*  *  *

"הקסם הטלוויזיוני אין בו ולא כלום עם אופיו האמיתי של האדם הנשקף מהמרקע", קבע אלכס אנסקי, שדר רדיו, קריין ושחקן, בספרו "מכירת הליכוד" שיצא לאור ב-1978. בספר נחשפים אחורי הקלעים של קמפיין הליכוד שהוביל ל"מהפך" של מאי 1977. הימין עלה לשלטון לראשונה בתולדות המדינה בת ה-29. אנסקי, דווקא לא איש ימין, הצטרף במהלך מערכת הבחירות לצוות התעמולה של הליכוד.

ההתרשמות הכי ברורה העולה לדעתי מהופעותיה של גולדה בציבור: לא היה אפשר "לתכנת", לתרגל ולאמן אותה כנואמת. ללמד אותה פוזות אפקטיביות, תנוחות מרשימות, שפת גוף נכונה וזוויות להטיית הראש

לדברי אנסקי, "המומחים יודעים משהו שצופה הטלוויזיה מתעקש להתעלם ממנו: כל מה שנראה על המסך הוא תוצאה של עריכה תאורה ואיפור, של בימוי האישים הדוברים. הקסם הטלוויזיוני אין בו ולא כלום עם אופיו האמיתי של האדם הנשקף מהמרקע". אגב, בגוגל אפשר למצוא מידע על שלל סדנאות להכשרת אנשים להופעה בפני קהל.

אלכס אנסקי העיד על עצמו בראיונות עיתונאים, שב-1977 הוא לא היה כלל איש ליכוד אלא המשיך להחזיק בהשקפות ליברליות-סוציאליסטיות שנחל בבית הוריו. הוא גויס על-ידי הליכוד למערכת הבחירות כאיש מקצוע שלמד טלוויזיה בארה"ב. מנהיג הליכוד, מנחם בגין, היה בן 64 במערכת הבחירות. הוא היה אז כבר חולה לב, ולדברי אנסקי נראה תשוש ומרוט. מומחי הקמפיין "עבדו" על ליטוש הופעתו. אלכס אנסקי הדריך אותו בין השאר בדיבור אל עדשת המצלמה. עד אז בגין הורגל לדבר הישר אל אנשים.

קביעותיו המקצועניות של אנסקי לא חלו על גולדה. כאמור, לא היה אפשר לתכנת ולעצב את דמותה. הופעתה על המרקע הייתה חפה מתיאטרליות ומפוזות. היא לא הפגינה שום רטוריקה וצחצחות לשון. לא הסתייעה בשפת גוף דרמטית ובנפנופי ידיים. רוב הופעותיה התנהלו בישיבה, אולי גם בגלל מחלתה. גולדה לקתה בלימפומה והסתירה זאת מהציבור.

סגנון דיבורה היה פשוט לחלוטין. עיתונאים לא מעטים לגלגו על דלות לשונה. הכאב שגולדה שידרה נראה לי אמיתי. אני מצאתי בדמותה מעין תשלובת שובת לב של חספוס, כריזמה וחום אנושי.

סגנון דיבורה היה פשוט לחלוטין. עיתונאים לא מעטים לגלגו על דלות לשונה. הכאב שגולדה שידרה נראה לי אמיתי. אני מצאתי בדמותה מעין תשלובת שובת לב של חספוס, כריזמה וחום אנושי

וקשה לשכוח את הקטע האלמותי שהוקרן על מסכינו הביתיים במהלך האירוע ההיסטורי: ביקורו בירושלים של נשיא מצרים אנואר סאדאת. הוא נחת בשדה התעופה בלוד ב-19 לנובמבר 1977. הקטע של פגישתו עם גולדה הוקרן שוב ושוב במהלך השנים. שני האויבים לשעבר, סאדאת וגולדה, הושבו זה ליד זו. זה היה אחרי "המהפך" של מאי 1977, גולדה כבר הייתה לשעברית, ראשת ממשלה בדימוס.

השניים נראו לבביים ושופעי חמימות. "כדבר סבתא אל סבא", הצטחקה גולדה, בירכה את סאדאת על הולדת נכדתו והעניקה לו מתנה קטנה. גם הוא השיב לה מתנה. היא טפחה בחיבה על ברכו. צחוקו העמוק של הנשיא סאדאת נשמע משועשע וכל-כך לבבי.

גולדה מתה בגיל 80, ב-18 בדצמבר 1978. היא נטמנה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת גדולי האומה. היה זה ביום ירושלמי סגרירי וזועף. באותו חורף קשה גרתי בירושלים. העננים השחורים, הכבדים, נראו נמוכים ומעיקים. דימיתי שהם כמעט רובצים על גגות הבתים.

אני נזכרת בדברי עיתונאית קולגה, כתבת מדינית מפוכחת. היא אמרה: "נראה שהפעם הקלישאה השחוקה משקפת באמת את הסיטואציה. אפילו השמיים בוכים. כאילו כולנו איבדנו את האמא הגדולה".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.