אחד התרגילים המסכמים בקורס יוקרתי של חיל המודיעין, הוא ניתוח הידיעות המודיעיניות שנאספו בישראל לקראת סתיו 1973. החניכים – חיילים צעירים – אמורים לנתח את המידע הגולמי, להסיק מסקנות לאן מועדות פניהן של סוריה ומצרים, ובהתאם לכך להמליץ למקבלי ההחלטות כיצד לנהוג.

באופן מפתיע, התוצאה – למרות ההתרחשות בפועל – איננה חד משמעית. בחלק מהמקרים קובעים חניכי הקורס כי לא מדובר בסימני מלחמה, ולכן לא נדרשת היערכות חירום (גיוס מילואים) או מכה מקדימה של חיל האוויר.

העובדה הזו מעניינת מכמה היבטים. היסטורית – האם ניתן היה למנוע את המלחמה הקשה בתולדות ישראל? ואסטרטגית – האם "עיוורון" מודיעיני דוגמת 1973 יכול לחזור גם חמישים שנה אחרי, ולהעמיד את ישראל בפני הפתעה אסטרטגית?

"התשובה העקרונית היא כן", אומר תת-אלוף (מיל.) איתי ברון, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן (2015-2011) וראש מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית (2011-2007).

ברון, שצמח בלהק מודיעין של חיל האוויר, מספק הגדרה אחרת להפתעה אסטרטגית, כזו שמתכתבת עם מפת האיומים העכשווית והשחקנים העדכניים בזירה שעימם מתמודדת ישראל.

תת-אלוף איתי ברון בעת שהיה ראש חטיבת מחקר באמ"ן, 2015 (צילום: דובר צה"ל)

"כשמדברים היום על הפתעה אסטרטגית, צריך לדבר על סוג הפתעה השונה מ-1973. עקרונית, במלחמה, הפתעה היא מצב בסיסי שחייבים לקחת בחשבון, בוודאי בעידן המודרני כשהפתעה יכולה להגיע בלחיצת כפתור. בין אם זה טיל שמשוגר לעברך או מתקפת סייבר. בעידן הנוכחי גם לממד הזמן יש משמעות. הפתעה כזו יכולה להיות מיידית אפילו אם הכרת אותה".

ברון מספק ראיה אחרת על מחדל 73'. מבחינתו, המחדל אינו נחלת המודיעין בלבד, אלא גם מדיני וגם מבצעי – שלושה ממדים שהוא מדגיש בהקשר של כשלון 1973 כצופה פני עתיד.

בעיניו, אם ההנחה המוקדמת של מקבלי ההחלטות הייתה מתקיימת, שהצבא הסדיר יצליח לבלום את הכוחות הקרקעיים וחיל האוויר ישחוק את ההתקדמות מהאוויר, "הרי שהמלחמה הזו לא הייתה נצרבת כטראומה אלא כקוריוז".

אבל זה לא קרה, וישראל שאחרי מלחמת יום הכיפורים נכנסה לתהליך ארוך של חשיבה מחדש על הכול – תפיסת המודיעין שלה, התפיסה המבצעית שלה, הסינרגיה בין השתיים, ותפקידו של הדרג המדיני.

"ברור שעם הכשלון הגיעו הבנות חדשות. אני חושב שאחת מהן היא ההקשבה לצעירים. כאלה שיכולים לראות את התמונה אחרת. וכמובן שמעבר לכך יש את שיפור המקורות, איכות ניתוח מידע והכנסת ממד הספקנות כערך".

"ברור שעם הכשלון הגיעו הבנות חדשות. אחת מהן היא ההקשבה לצעירים. כאלה שיכולים לראות את התמונה אחרת. וכמובן שמעבר לכך יש את שיפור המקורות, איכות ניתוח מידע והכנסת ממד הספקנות כערך"

יחידת 8200 של חיל המודיעין בצה"ל (צילום: דובר צה"ל)

בעניין הזה ברון מציע חשיבה מחדש על מטרות המלחמה, בדיוק כדי לענות על השאלה האם המלחמה הצליחה או לא, האם ישראל יצאה ממנה מחוזקת או לא, והאם ההרתעה שנוצרה – או לא – תוכל לשרת את הדרג המדיני למהלך עוכר.

ברון מספק הסבר מרתק לתפיסת הנצחון של האויב כמרכיב מהותי במערכות עתידיות. הבנה כזו, לדבריו, יכולה לספק חלקים קריטיים בתשובה לשאלה: האם נוכל להיות מופתעים שוב?

"אני לוקח למשל את האמירות הנוכחיות ש'נאסראללה עושה טעות בחישוב הסיכונים והוא יכול להיתקל במלחמה גדולה שלא תכנן'. אני מציע לאתגר את התפיסה הזו. מי אמר שנגיע למלחמה גדולה? הרי עימות כזה מכניס הרבה מאוד שיקולים אחרים לתמונה, בעיקר בינלאומיים ואזוריים.

"יכול להיות שישראל, למרות שתרצה בכך, לא תצליח להפעיל את כל הכוח שלה ולהשיג אפקטיביות מבצעית, כזו שתביא אחר כך לצריבה תודעתית אצל האויב ותקדם מהלך מדיני".

"יכול להיות שישראל, למרות שתרצה בכך, לא תצליח להפעיל את כל הכוח שלה ולהשיג אפקטיביות מבצעית, כזו שתביא לצריבה תודעתית אצל האויב ותקדם מהלך מדיני"

ברון לא אומר זאת במפורש אבל הוא מכוון לאמירות כמו למשל זו האחרונה של שר הביטחון יואב גלנט, שהצהיר כי "נחזיר את לבנון לתקופת האבן". ברון לא משתמש במונח הפתעה אסטרטגית, אלא ממקד את הטיעון בהבנה טובה יותר של תפיסת האויב את עצמו, את המערכה ואת ההכרעה.

שר הביטחון יואב גלנט, מפקד פיקוד הצפון אורי גורדין ומפקד עוצבת הגליל שי קלפר, 8 באוגוסט 2023 (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

"אני חושב שיכולה להיות לנו הפתעה בממד הנשק המדויק שבידי חזבאללה – והכוונה שלי היא לא לביצועים המבצעיים שלו, אלא להשפעתו. בדיונים המקצועיים בצבא אולי מדברים  על מחיר שנשלם ופגיעות שנספוג, אבל מי אמר שלא תהיה לזה השפעה אדירה על מצב הרוח הלאומי?

"אני חושב שאולי צריך לחשוב על זה כעל טילי הנ"מ והנ"ט במלחמת יום כיפור – שהיו הפתעה מבצעית גדולה. כאן, יש לנו את ממד העורף שהולך לחטוף, ואף אחד לא יודע למה זה יגרום ואיך העורף יגיב.

"אני חושב שאולי צריך לחשוב על זה כעל טילי הנ"מ והנ"ט במלחמת יום כיפור – שהיו הפתעה מבצעית גדולה. כאן, יש לנו את ממד העורף שהולך לחטוף, ואף אחד לא יודע למה זה יגרום ואיך העורף יגיב"

"משפחה מחדרה שתראה את הארובות של חברת החשמל ב'אורות רבין' נופלות תפרש את זה אחרת לגמרי מהדרג המקצועי בבור הפיקוד. לכן הייתי מגדיר את זה כממד גדול של חוסר ודאות שחייבים לקחת בחשבון".

"טסנו לים והשלכנו את הפצצות"

בבליל הסרטים, המסמכים והעיסוק בציון חמישים שנים למלחמת יום הכיפורים, שודר בערוץ 8 סרטו של לוי זיני "חיל האוויר ביום כיפור". הסרט, שעוקב אחרי תהליך קבלת ההחלטות של צמרת חיל האוויר במלחמה, מתמקד במיוחד ב-48 שעות ספציפיות: 5 באוקטובר, יום לפני המלחמה ו-6 באוקטובר, יומה הראשון.

התמונה שמצטיירת שם מדאיגה אפילו כשרואים ושומעים את הדברים בדיעבד. היוהרה של הדרג הביטחוני, ההססנות של הדרג המדיני, וההפתעה של הדרג הצבאי – גרמה לחיל האוויר לקבל שורת החלטות תמוהה.

באחד הסצנות בסרט מתואר כיצד מפקד החיל בני פלד מקבל בלשכתו את ההודעה על תחילת המלחמה בצהרי יום כיפור. ההודעה מדברת על 263 מטוסים מצרים ועוד כ-130 מטוסים סורים שהמריאו באופן מתואם לעבר ישראל.

"הוא עוזב את המשרד ורץ לעבר הבור תוך שהוא צועק, שכולם ימריאו", כך מתאר את השניות הדרמטיות האלה פרופ' אורי בר יוסף, מומחה לביטחון לאומי מאוניברסיטת חיפה, מי שעומד בראש המרכז למלחמת יום הכיפורים.

הפקודה הזו של האלוף פלד מבוצעת מייד: מרבית מערך הקרב של חיל האוויר ממריא לאוויר כדי להגן על הבסיסים. הבעייה הייתה שרוב המטוסים היו חמושים בפצצות למשימות הפצצה אוויר קרקע.

"טסנו לים והשלכנו את הפצצות וכך רוב המטוסים", "התפיסה שלנו הייתה שבאים לתקוף את בסיסי חיל האוויר וחייבים להגן עליהם, אבל אף אחד לא הגיע"

"טסנו לים והשלכנו את הפצצות וכך רוב המטוסים", מתאר סא"ל (מיל.) יאיר דוד, שהיה נווט פנטום במלחמה. "התפיסה שלנו הייתה שבאים לתקוף את בסיסי חיל האוויר וחייבים להגן עליהם, אבל אף אחד לא הגיע", מספר בסרט תא"ל (מיל.) יפתח ספקטור, אז מפקד טייסת 107.

מתברר שפלד היה בטוח שהמצרים והסורים עושים לחיל האוויר "מבצע מוקד הפוך" – בדיוק כמו שישראל שיתקה ב-1967 את כל מערכי האוויר ושדות התעופה של מצרים וסוריה. זה לא קרה, והמטוסים שלנו חזרו לבסיסים כשהמצרים צולחים את התעלה בחסות הפצצות ארטילריות ותקיפות אוויר והסורים פורצים את קווי ההגנה הישראלים ברמת הגולן בדיוק באותה שיטה.

מפקד חיל האוויר, אלוף בני פלד, מתדרך חיילים ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973 (צילום: מיכאל אסטל, "במחנה")

"החשש שלי הוא מתופעה שאני מדבר עליה רבות בהקשר של 73' וצופה פני 2023, וזה מנגנונים להכחשת המציאות", אומר תא"ל (מיל.) ברון. "עיוות כזה מתרחש כאשר יש אתגר גדול שמולו היכולות שלנו מוגבלות יחסית".

"החשש שלי הוא מתופעה שאני מדבר עליה רבות בהקשר של 73' וצופה פני 2023, וזה מנגנונים להכחשת המציאות. עיוות כזה מתרחש כאשר יש אתגר גדול שמולו היכולות שלנו מוגבלות יחסית"

קונספציית "יהיה בסדר"

במאמר לירחון "בין הקטבים", כתב העת לאומנות המערכה של צה"ל, ניתח ברון בהרחבה את המונח הזה – "הכחשת המציאות". הוא הצביע על כך שכל אחד מהמעגלים לקה בו – אגף המודיעין, צה"ל והדרג המדיני. כל אחד הסתמך על האחר בקביעות שלו, וכך קרס למעשה מנגנון הספק.

ברון, כמו זיני בסרט, מצביע על נקודה אחת קריטית בתהליך, שבה חייבים לקבל החלטה, גם אם היא יוצאת נגד תפיסות רווחות. במילים אחרות, השלב שבו הקברניט חייב להבין שהמציאות השתנתה.

כך, למשל, אל מול האתגר הלבנוני שבו לדעת ברון ישראל מחוייבת לחישוב מסלול מחדש, כל שכן אחרי 2006. לדעתו, השוני העמוק בין תפיסות הצדדים את המציאות, יכול ליצור מצב שבו ישראל אולי לא מופתעת אסטרטגית אבל בהחלט נכשלת, גם אם כל המהלך הצבאי יצליח בהתאם למטרות שהוגדרו מראש.

"ב-2006 נסראללה הבין שאנחנו צריכים תמונת ניצחון. כמו הצנחנים בכותל או יוסי בן-חנן בתעלה. הצורך הזה תורגם באופן מתוחכם מבחינתו להישג: הוא המשיך לירות עד סוף המלחמה וגם מעט אחרי. תמונת הניצחון שלו היא באי-הפסד, ובכך למעשה ערער לחלוטין את תפיסת ההכרעה הישראלית.

פגיעת בבית בחיפה מרקטה ששוגרה מלבנון במלחמת לבנון, יולי 2006 (צילום: פלאש90)

"ב-1973 סאדאת ריסק את רגל ההתרעה הישראלית כשיצא כנגד כל ההערכות למלחמה. ב-2006 נסראללה ריסק את רגל ההכרעה כשלא הפסיק לירות. זה מצב שמחייב חשיבה מחדש של תפיסת המערכה".

"ב-1973 סאדאת ריסק את רגל ההתרעה הישראלית כשיצא כנגד כל ההערכות למלחמה. ב-2006 נסראללה ריסק את רגל ההכרעה כשלא הפסיק לירות. זה מצב שמחייב חשיבה מחדש של תפיסת המערכה"

ברון מחדד כאן נקודה מעניינת צופה פני עתיד, הפתעה שלא כרוכה באמצעי לחימה מתקדם או מהלך צבאי מסוים, אלא כזו שתשחק הכרעה צבאית לטובת הישג תודעתי.

כראש חטיבת המחקר, ברון עסק רבות בפרויקט הגרעין האיראני. אלה היו השנים שבהן ישראל דרכה את המערכת לקראת תקיפה אפשרית.

בנימין נתניהו ואהוד ברק – אז ראש ממשלה ושר ביטחון ושותפים פוליטיים צמודים – הגיעו למסקנה שאיראן נמצאת בנקודה מסוכנת – במונחים של איראן כיום הנתון המספרי נשמע מגוחך – כמה מאות ק"ג של אורניום מועשר ל-20%, שיכלו להספיק לפצצה אחת. לשם השוואה, כיום איראן מחזיקה כמות לשש פצצות, חלק מהחומר ברמת העשרה של 60%.

כבר כמה שנים שמקבלי ההחלטות בישראל משדרים הרגשה של "יהיה בסדר": ישראל נמצאת כל העת עם אצבע על הדופק בעניין האיראני, ותדע להזהיר את העולם או לתקוף או שניהם, אם וכאשר האיראנים יחליטו לפרוץ לפצצה.

שר הביטחון אהוד ברק וראש הממשלה בנימין נתניהו בביקור בגבול סוריה, 14 בנובמבר 2012 (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

אלא שעובדתית, ישראל הופתעה מספר פעמים במהלך השנים בהקשר הגרעין האיראני: ב-2007, כאשר המודיעין הבריטי הביא את המידע על מתקן ההעשרה הסודי שהקימו האיראנים בפורדו – מתקן בעומק של 70 מטרים ובו אולמות תת קרקעיים עם צנטריפוגות מתקדמות. הפתעה נוספת הייתה עם שיירי חומר מועשר שהתגלו בארכיון הגרעין שהביאה ישראל מטהרן.

"אחת המשימות המורכבות ביותר שלי כראש חטיבת המחקר הייתה להוכיח את ה'לא'. כלומר, להוכיח למקבלי ההחלטות שמשהו לא קיים. זה הרבה יותר קשה מהתהליך ההפוך שבו אתה מצביע על משהו שכן קיים. בהוכחה שמשהו לא קיים תמיד יש את ממד הספקנות שאולי פספסנו משהו.

"בעניין האיראני השקענו המון משאבים כדי להגיד את ה'כן' וגם את ה'לא'. אבל בעיניי פספסנו. איראן מתבססת כיום במרחב הגרעיני כמדינת סף. עכשיו מודיעין כזה או אחר על יכולות כבר משנה פחות, משום שאי אפשר לדבר יותר על סיכול תוכנית הגרעין".

"בעניין האיראני, בעיניי פספסנו. איראן מתבססת כיום במרחב הגרעיני כמדינת סף. עכשיו מודיעין כזה או אחר על יכולות כבר משנה פחות, משום שאי אפשר לדבר יותר על סיכול תוכנית הגרעין"

את המאמר שלו מסיים ברון במשפט לא ממש אופטימי – במיוחד כשהוא מצוטט מפי מי שהיה פעם המעריך הלאומי: "בניגוד לסרטי הקולנוע, החיים אינם מספקים רקע מוסיקלי שנועד לאותת לנו על השיא המתקרב".