ממרחק של כמעט חמישים שנה, פרשיית ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים נראית כמשהו ששייך לעבר הרחוק ומיוחסת בעיקר לרשלנות ולאטימות של הדרג הפוליטי, מפקדי הצבא ואנשי המודיעין הספציפיים שמילאו אז את התפקידים הבכירים.

גישות אחרות מערערות בכלל על עצם התרחשותה של הפתעה אותנטית וקושרות את האופן שבו נפתחה המלחמה לשיקולים פוליטיים ומדיניים של ההנהגה הישראלית ובעיקר של גולדה ודיין. המחשבה שהפתעה בסדר גודל כזה יכולה להתרחש גם בעידן הנוכחי העתיר כל כך במידע נתפסת כבלתי הגיונית.

הפתעת מלחמת יום הכיפורים אכן התרחשה והיא מהווה מקרה קלאסי של הפתעה אסטרטגית. עד לפרוץ הקרבות, ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 13:50, העריכו מקבלי ההחלטות הבכירים ביותר בישראל, בדרג המדיני ובדרג הצבאי, שהסבירות למלחמה בין ישראל לערבים היא נמוכה.

הפתעת מלחמת יום הכיפורים אכן התרחשה והיא מהווה מקרה קלאסי של הפתעה אסטרטגית. עד לפרוץ הקרבות העריכו מקבלי ההחלטות הבכירים ביותר שהסבירות למלחמה בין ישראל לערבים היא נמוכה

הערכת מצב זו התבססה, במידה רבה, על ההערכה המודיעינית של ראש אמ"ן אלי זעירא ושל ראש מחלקת (היום חטיבת) המחקר באמ"ן אריה שלו. שניהם דבקו, גם בסמוך מאוד לצוהרי יום הכיפורים, בהערכתם הקודמת שלפיה פני מצרים וסוריה אינם למלחמה. זאת, למרות מידע התרעתי שהגיע בימים ובשעות שלפני המלחמה.

הכשל המודיעיני אינו הסיבה היחידה שהובילה לפתיחת המלחמה בתנאים גרועים כל כך לישראל. בעשורים האחרונים התברר שהכשל המודיעיני היה חלק מכשל רחב הרבה יותר, שכלל גם כישלון של הדרג הפוליטי בעיצוב המדיניות הישראלית לפני המלחמה וכישלון של הדרג הצבאי הבכיר בתחום החשיבה הצבאית והכנת הצבא.

כישלונות אלו הושפעו מהכשל המודיעיני, אך גם השפיעו עליו. אין בכך כדי להפחית מהכשל המודיעיני, אך יש בכך כדי למקם אותו בהקשר נכון יותר, כחלק ממסגרת רחבה של גורמים ותהליכים שללא הבנה עמוקה שלהם ושל הזיקות ביניהם קשה להבין מה בעצם אירע.

ראש אמ"ן אלי זעירא מקשיב לשר הביטחון משה דיין במסיבת עיתונאים שערך השר ובה הודיע שכוחות הצבא המצרי חצו את תעלת סואץ לתוך סיני. 6 באוקטובר 1973 (צילום: ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

הדרג הפוליטי החמיץ הזדמנויות למנוע את המלחמה בדרכי שלום ואולי גם העדיף, עקב טעות בהערכת יחסי הכוחות, "לקבל את האש המצרית" ולא "את התכתיב המצרי המדיני לנסיגה" כדבריו של דיין בנאום לפני המלחמה.

הדרג הצבאי הבכיר לא השכיל להתאים את האסטרטגיה הצבאית לשינוי העמוק שחל במציאות לאחר כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים והיווצרותו של "עומק אסטרטגי", בעיקר בסיני אך גם ברמת הגולן. בצה"ל לא התפתחה תפיסת "מגננה", ומצב עניינים זה השפיע מאוד על האירועים בימים הראשונים של המלחמה. לכישלונות אלו תרמה גם אווירת יוהרה כללית יותר ("אופוריה") בחברה הישראלית ובהנהגתה.

המלחמה סימנה אפוא את קריסתן של תפיסות מדיניות, צבאיות וחברתיות. ועדיין, לצד כל אלו, מלחמת יום הכיפורים היא, בראש ובראשונה, כשל מודיעיני שבמרכזו פער קיצוני בהבנת המציאות. זהו הכשל המודיעיני הגדול ביותר של קהילת המודיעין הישראלית שניצב למרבית הצער בשורה אחת עם הכשלים המודיעיניים המפורסמים בהיסטוריה המודרנית.

אמ"ן של שנת 1973 לא הצליח, למרות מידע שהיה ברשותו, להבין את כוונות המצרים והסורים ושגה משמעותית גם בהבנת חלק מיכולותיהם. בניגוד לגישות רווחות, הכישלון עמוק ורחב יותר מתפקודם של בעלי התפקידים הספציפיים בתקופה שקדמה למלחמה. ההתמקדות בכישלונם האישי מחמיץ את ההיבטים החשובים והכלליים יותר של הכשל המודיעיני.

ההתמקדות כאן היא בתפקידו של המודיעין ובעיקר אמ"ן, אבל ההנהגה המדינית, ובראשה גולדה מאיר ומשה דיין, הייתה שותפה מלאה גם לכשל הזה.

כיום כבר ברור שהיא הייתה חשופה לפחות לחלק מהמידע הגולמי והיה לה מידע ייחודי נוסף שהגיע בערוץ השיחות עם הצמרת המצרית בתיווך אמריקאי. היא הייתה צריכה לגבש הערכה עצמאית לגבי הסבירות למלחמה ולכל הפחות לאתגר את הערכת המודיעין. ועדת אגרנט שגתה כאשר העדיפה להתעלם מכך ומהאחריות המשותפת של מקבלי ההחלטות והמודיעין לבירור המציאות ולהבנתה.

הישיבה הראשונה של ועדת אגרנט – ועדת החקירה הממלכתית לחקר מלחמת יום כיפור. מימין: יגאל ידין, משה לנדוי, שמעון אגרנט, יצחק נבנצל וחיים לסקוב. 16 בנובמבר 1973 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

שורשיה של מלחמת יום הכיפורים הם בניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה, הפך נושא החזרת סיני ליעד מצרי ראשון במעלה. מלחמת ההתשה בשנים 1969 ו־1970 לא קירבה את המצרים להשגת היעד הזה.

אמ"ן הבין את היעד של "החזרת סיני", ולפחות משנת 1971 העריך כי אפשר שמצרים תבחר במהלך צבאי להגשמתו. אבל, בכיריו העריכו שהסבירות שמהלך זה יתרחש בשנת 1973 היא נמוכה.

לוועדת אגרנט היו ליקויים רבים וספק רב אם חבריה הצליחו להבין את הגורמים העמוקים לכשל המודיעיני. אבל את עיקרי הדברים הם הבינו ואף המשיגו אותם כ"קונספציה", כנראה בעקבות השימוש שעשה במושג זה בעדותו ראש אמ"ן זעירא. זאת, למרות שחלק מאנשי אמ"ן האחרים הכחישו שהמושג היה בשימוש לפני המלחמה.

בין שנעשה שימוש במושג ובין אם לאו, אין ספק שהמסגרת התפיסתית שהתקבעה באמ"ן בשנים שלפני המלחמה אכן כללה שני מרכיבים: האחד, שמצרים לא תצא למלחמה מבלי שתצטייד במטוסי קרב-הפצצה שיוכלו לתקוף בעומק ישראל ולהרתיע אותה; והשני, שסוריה לא תצא למלחמה ללא מצרים (מרכיב שלא נסתר במלחמה).

הערכה מודיעינית זו, שהייתה אולי נכונה לזמנו של שליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר, החמיצה לחלוטין את השינוי היסודי שחל באסטרטגיה המצרית לאחר עלייתו לשלטון של יורשו, אנואר סאדאת.

הערכה מודיעינית זו, שהייתה אולי נכונה לזמנו של שליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר, החמיצה לחלוטין את השינוי היסודי שחל באסטרטגיה המצרית לאחר עלייתו לשלטון של יורשו, אנואר סאדאת

בספרו של סעד א-שאזלי, הרמטכ"ל המצרי בתקופת ההכנות למלחמה ובמלחמה עצמה (עד להתפטרותו), מתואר דיון שנערך אצל סאדאת ב-6 ביוני 1972. בדיון זה, שבו קיבל סקירה מפורטת על מצבו של הצבא המצרי, החל סאדאת להוביל את תהליך ההתנתקות מההיגיון המצרי הקודם.

המשפטים שאמר סאדאת בדיון הזה מצמררים, שכן הם משקפים עד כמה הייתה הקונספציה המודיעינית הישראלית נכונה עד לאותו יום. היא לא הייתה יצירה אינטלקטואלית של גורמים בישראל אלא ניתוח נכון של מידע אותנטי אודות הלכי הרוח בצמרת המצרית.

נשיא מצרים אנואר סאדאת (במרכז) עם שר המלחמה אחמד איסמעיל (מימין) והרמטכ"ל סדדין שאזלי (משמאל), השלושה בוחנים את ההתפתחויות הצבאיות בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. 15 באוקטובר 1973 (צילום: AP Photo)

"אני מבין היטב", סיכם סאדאת את מה שהוצג בפניו, "שאל לנו לצאת לקרב כל עוד אין ביכולתנו להרתיע את ישראל מתקיפת עורפנו האזרחי" – כלומר, כל עוד חיל האוויר שלנו אינו מסוגל לבצע תקיפות בעורף האויב. אבל, אז ביצע סאדאת את הקפיצה המחשבתית שלו, שאותה החמיץ אמ"ן באופן טראגי כל כך.

"הבעיה הניצבת בפנינו", הוא אמר לנוכחים בדיון, "היא מה עלינו לעשות אם המצב הפוליטי יאלצנו לצאת למלחמה בטרם השגנו כושר הרתעה זה". העמדת השאלה באופן הזה יצרה הקשר חדש ואפשרה לסאדאת להניע את מכונת המלחמה המצרית לכיוון מלחמת יום הכיפורים.

כאן נוצר הפער שהלך והעמיק בין המציאות בצד המצרי לבין האופן שבו ראו אותה בישראל. אנשי המודיעין בישראל לא הצליחו להבין שסאדאת ניסח למעשה תפיסה אסטרטגית חדשה, שבמרכזה עמד הרעיון לפתוח במלחמה להשגת יעדים טריטוריאליים מוגבלים, התואמים את יכולתו של הצבא המצרי, שיביאו להנעת התהליך המדיני.

אנשי המודיעין בישראל לא הצליחו להבין שסאדאת ניסח למעשה תפיסה אסטרטגית חדשה, שבמרכזה עמד הרעיון לפתוח במלחמה להשגת יעדים טריטוריאליים מוגבלים שיביאו להנעת התהליך המדיני

לעצם היציאה למלחמה הייתה, בראיית סאדאת, חשיבות עצומה, הרבה מעבר להישגים הצבאיים בה. היא הייתה אמורה לערער את תפיסת הביטחון הישראלית, להבהיר לישראלים את מגבלות כוחם ולטלטל את הסטטוס-קוו המדיני.

תפיסה זו תורגמה על ידי הגנרלים המצרים לרעיון אופרטיבי, שהדגיש את הצורך לחצות את תעלת סואץ ולהחזיק בשטח מצומצם יחסית (בעומק של כ-12 עד 20 ק"מ בצד המזרחי של התעלה), כקלף מיקוח למשא ומתן. שיתוף הפעולה עם סוריה נועד לפצל את המשאבים המוגבלים הישראליים ולהקשות על ניהול המלחמה.

עם תחילת המלחמה, פרצו הכוחות המצריים והסוריים את קו הגבול בגזרה רחבה. צה"ל, שכוחותיו נפרסו רק באופן חלקי לפני המלחמה, הופתע והתקשה לממש את תפיסתו ההתקפית המסורתית שהתבררה כלא רלוונטית בנסיבותיה הייחודיות של המלחמה. אמנם בסופו של דבר, צה"ל הצליח לסיים את המלחמה בקילומטר ה-101 מקהיר וכ-40 קילומטר מדמשק. אבל הישגים צבאיים משמעותיים אלו לא עמעמו את תודעת הכישלון ואת תחושת ההפתעה.

העדות החזקה ביותר לעומק ההשפעה של הקונספציה על הערכת המודיעין נמצאת במסמך המודיעיני שנכתב יממה לפני המלחמה, ב־5 באוקטובר 1973.

הרמטכ"ל דוד אלעזר (דודו) במרכז, ברמת הגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973 (צילום: ארכיון משרד הביטחון)

לאחר עשרות סעיפים, שתיארו היערכות חריגה ביותר בצבאות מצרים וסוריה, קבע אמ"ן שההיערכות המצרית קשורה בתרגיל ושההיערכות הסורית קשורה בכוננות שנבעה מהפלת מטוסים סוריים שבועיים לפני כן.

סעיף 40 של הלקט הזה דבק בקונספציה וקבע כי "למיטב הערכתנו, לא חל שינוי בהערכת המצרים את יחסי הכוחות בינם לבין כוחות צה"ל. אי לכך, הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה".

אז מה בעצם קרה שם? למה דבק אמ"ן בקונספציה ולא בחן אותה לנוכח מידע סותר שהגיע בשנים 1972 ו־1973? ועוד יותר מכך, מדוע לא התערערה הקונספציה בימים שלפני המלחמה?

בשנים האחרונות רווחים שני הסברים חדשים יחסית לכישלון הזה. אחד קשור באי הפעלת "האמצעים המיוחדים" המודיעיניים שהוגדרו כתעודת הביטוח של ישראל והשני קשור ב"מלאך", אחד מכינויו של סוכן המוסד אשרף מרואן, חתנו של נאצר ומקורבו של סאדאת.

"האמצעים המיוחדים" היו אמצעי ציתות שהיו יכולים, לכאורה, ליירט מידע שהיה אמור להצביע על המלחמה הצפויה. מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי היו מודעים ליכולתם של האמצעים והם היוו מרכיב משמעותי בהערכת המצב שלהם.

כיום, מקובלת הקביעה שהאמצעים לא הופעלו בגלל החלטה של ראש אמ"ן זעירא, למרות בקשות של הכפופים לו, ושהוא הסתיר ממקבלי ההחלטות (וגם מוועדת אגרנט) את החלטתו זו.

כיום, מקובלת הקביעה שהאמצעים לא הופעלו בגלל החלטה של ראש אמ"ן זעירא, למרות בקשות של הכפופים לו, ושהוא הסתיר ממקבלי ההחלטות את החלטתו זו

עם זאת, לא ניתן לתת תשובה חד-משמעית לשאלה האם הפעלתם הייתה מספקת את "ידיעת הזהב" שהייתה מובילה להתרעה חד-משמעית למלחמה. ויכוח נוסף מתנהל על אמינותו של אשרף מרואן, שלטענתו של אלי זעירא היה למעשה סוכן כפול שנועד לשטות במודיעין הישראלי והצליח במשימתו.

מבלי להפחית בחשיבות הדיון על האמצעים המיוחדים ועל האפשרות לקיומו של סוכן כפול, הסיבות העמוקות יותר לכשל המודיעיני הן אחרות. שני הוויכוחים האלו מלמדים בעיקר על הבעיה של "נגישות מעוורת" שנובעת מהסתמכות על מקורות מידע ספציפיים לצרכי התרעה. הכוונה היא לעצם המחשבה שמקור בודד ספציפי הוא שיספק התרעה אסטרטגית. התרעה אמיתית, כזו שמאפשרת פעולה, אינה מגיעה ממקור ספציפי, אלא מהבנה עמוקה של המציאות.

אשרף מרוואן, משמאל, עם אשתו מונה – בתו של גמאל עבד אל נאצר, המשקיף על תינוקם הטרי, 27 באפריל 1967 (צילום: AP Photo)

הבנה כזאת לא הייתה. התיעוד הרב שכבר התפרסם אודות המלחמה מאפשר לקבוע שהסיבות לכשל המודיעיני נעוצות בשורה של הטיות ועיוותי תפיסה קלאסיים, שגרמו לאנשי מודיעין להמשיך להיצמד לקונספציה ששימשה אותם בהצלחה (עד שקרסה).

לעיוותי תפיסה אלו הצטרפה מתודולוגיה מחקרית בעייתית, שלא אפשרה לפרוץ את גבולותיה של הקונספציה וכן ליקויים במבנה ובארגון של אמ"ן וקהילת המודיעין. במידה מסוימת, הכישלון אכן קשור גם במרכיבי אישיות בעייתיים של בעלי התפקידים הבכירים באמ"ן ובזלזול באויב.

לכישלון תרמה גם "הצלחתו" של אמ"ן במאי 1973 שהעריך אז כי למרות סימנים מתריעים בסוריה ובמצרים, לא תהיה מלחמה.

בחלוף כמעט 50 שנה, האתגרים הנוכחיים של המודיעין שונים מהותית מאלו שמולם ניצב המודיעין של שנת 1973. האויבים שונים, מאפייני המלחמה שונים והיכולות המודיעיניות השתנו באופן מהותי.

אבל הבעיה שאותה המשיגה ועדת אגרנט כ"קונספציה" ממשיכה ללוות את המרחב המורכב שבין אנשי המודיעין למקבלי ההחלטות.

אין דרך אמיתית לנתח מידע בלי מסגרת תפיסתית, היינו – קונספציה. התוצאות הקשות של הפתעת מלחמת יום הכיפורים הן עדות קבועה לאפשרות שהמשקפיים שדרכם אנחנו מתבוננים במציאות יכולים להיות שגויים לחלוטין. הקונספציה יכולה להיות נכונה עד רגע מסוים ושגויה לחלוטין אחריו.

כדי להימנע מכישלון כמו זה של יום הכיפורים צריך להטיל ספק אמיתי בקונספציה, לבחון אותה בתהליך מתמשך ולעמת אותה באופן שיטתי עם "אפשרויות מתחרות". את זה קל להגיד, בעיקר בדיעבד, אבל קשה מאוד לבצע.

כדי להימנע מכישלון כמו זה של יום הכיפורים צריך להטיל ספק אמיתי בקונספציה, לבחון אותה בתהליך מתמשך ולעמת אותה באופן שיטתי עם "אפשרויות מתחרות"

המציאות משדרת אמנם סימנים על אי התאמות בינה לבין הקונספציה, אך לאנשים יש יכולת מופלאה ליישב את הסתירות האלו ולדבוק בקונספציה. האזעקות בצוהרי יום הכיפורים תשל"ד הבהירו את זה לדור שלם של מקבלי החלטות ואנשי מודיעין.

הם למדו שבתחומים רבים, גם כאלו שיש לגביהם מידע רב, הידע שנמצא ברשותם הוא לא יותר ממערכת של השערות הצריכות לעמוד למבחן יומיומי. הימים שלפני יום הכיפורים תשפ"ג הם זמן נכון להיזכר בכך.

תא"ל (מיל.) איתי ברון היה ראש חטיבת המחקר באמ"ן. איתי מלמד קורסים על כוח אווירי, על מודיעין ועל ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת רייכמן. ספרו "המחקר המודיעיני" פורסם בשנת 2021 בהוצאת המכון למורשת המודיעין, וספרו "מעליונות אווירית למהלומה רב-ממדית" פורסם לאחרונה בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)