שירה אטינג היא אולי הדוגמה האולטימטיבית לנשים שהחרדים והימין המיזוגיני, הגזעני, שונאים. היא הדוגמה לאישה שהחרדים והימין המיזוגיני מנסים לדחוף ל"שורות האחרונות באוטובוס" ולהעלים מהספירה הציבורית.
אישה לסבית, נשואה לרופאה ואם לבת בת כשנתיים, רב-סרן במילואים, טייסת מסוקי קרב, בעלת תואר ראשון במתמטיקה ובמדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון, ותואר שני בניהול ושינוי סביבתי מאוניברסיטת אוקספורד.
בתוכנית "60 דקות" של CBS בהנחיית המנחה המנוסה לסלי סטאל, אמרה אטינג:
"אם אתה רוצה שטייסים יוכלו לטוס ולירות טילים לתוך בתים בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, הם חייבים שיהיה להם את הביטחון החזק ביותר באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה".
בעקבות דבריה של אטינג ב-CBS, נפתחו עליה שערי הגיהינום של חבורת מכונת הרעל של נתניהו, וגם תגובות שליליות מחלק מהטהרנים בצד השמאלי של המפה. אטינג ספגה מתקפות מחברי כנסת, שרים ופעילי ימין – וגם מהצד השמאלי של המפה, שהיא מנרמלת הרג ילדים.
אטינג לא אמרה שהיא רוצה להפציץ ילדים, היא לא אמרה שצריך להפציץ ילדים, ולא אמרה שזו מטרת ההפצצות של חיל האוויר. היא תיארה עובדה. היא אמרה דברי אמת שקשים לשמיעה. זה לא הפריע לחבורת מכונת הרעל של ביבי ולחלק מהטהרנים בצד השמאלי לצאת נגדה.
בבסיסו של דבר, מדובר על אמון במקבלי ההחלטות שעומדים בראש ההיררכיה האזרחית והפיקודית, שהם פועלים לטובת המדינה, ולא משיקולים זרים. באמון שהם שקלו את השיקולים הרלוונטיים לפני מתן הפקודה, ששקלו את האפשרות שביצועה עלול להרוג אזרחים חפים מפשע ואף ילדים, והחליטו על מתן הפקודה.
בבסיסו של דבר, מדובר על אמון במקבלי ההחלטות שעומדים בראש ההיררכיה האזרחית והפיקודית, שהם פועלים לטובת המדינה, ולא משיקולים זרים
שירה אטינג כנראה לא מכירה את חוקי המשחק בראיונות מסוג זה, ונראה לי שלא הכינה עצמה לריאיון. אילו הייתה חכמה יותר פוליטית, הייתה נמנעת מלומר דברים אלו בצורה שנאמרו. די היה לה לומר שחיילי בצה"ל ובכלל זה טייסים, צריכים להאמין באנשים השולחים אותם למשימות מסוכנות, למשימות בהן הם עלולים לעבור על הדגל השחור של אי חוקיות, וכיום איננו יכולים להאמין בקבוצה שעומדת בראש המדינה.
די היה לה לומר, כפי שהסבירה בעצמה בערוץ 12, אחרי הראיון ב-CBS:
"אנחנו אנשים שיש לנו כלי נשק ביד ואנחנו צריכים לדעת שכשאנחנו מפעילים את הנשק הזה, יש לנו אמון במקבלי ההחלטות. אתה גם לא רוצה לעשות משימות שהן בלתי מוסריות".
ואני אוסיף: אסור לך לבצע פקודות שהדגל השחור של אי חוקיות מתנופף עליהן.
על דוברי מכונת הרעל אין צורך להגיב, ולטהרנים אומר: אף אחד בישראל – להוציא אולי כמה קיצונים בשורות הימין – אינו רוצה להרוג ילדים.
מדובר על אמון במקבלי ההחלטות שעומדים בראש ההיארכיה האזרחית והפיקודית, שהם פועלים לטובת המדינה, ולא משיקולים זרים. מדובר באמון שהם שקלו את השיקולים הרלוונטיים לפני מתן הפקודה, ששקלו את האפשרות שביצועה עלול להרוג אזרחים חפים מפשע ואף ילדים, והחליטו על מתן הפקודה. מדובר באמון שלא מדובר בפקודות שהדגל השחור של אי חוקיות מתנוסס מעליהן.
מבחינה זו לא יכול להיות אמון במפקדים כמו עופר וינטר שהיה אז מח"ט גבעתי. וינטר כתב בדף קרבי למפקדי החטיבה ב-2014 ערב מבצע 'צוק איתן':
"ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי 'העזתי', אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל…ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להלחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך".
ממש מלחמת דת.
צריך להודות לווינטר על שלא הוסיף את מה שכתוב בתורה על אויב כזה:
"עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר."
שמואל א' פרק ט"ו
מבחינה זו לא יכול להיות אמון בפוליטיקאים כמו סמוטריץ' האומרים בריש גלי ש"את הכפר חווארה צריך למחוק, אני חושב שמדינת ישראל צריכה לעשות את זה". כדאי להזכיר לסמוטריץ' את לידיצ'ה בצ'כיה, את אוראדור בצרפת, את דיסטומו ביוון, שם פעלו ברוח דבריו.
לא יכול להיות אמון בפוליטיקאים האומרים בריש גלי "הזכות שלי, של אשתי ושל הילדים שלי להסתובב ביהודה ושומרון יותר חשובה מזכות התנועה של הערבים. זכות החיים שלי קודמת לזכות התנועה".
לא יכול להיות אמון בפוליטיקאים האומרים בריש גלי "הזכות שלי, של אשתי ושל הילדים שלי להסתובב ביהודה ושומרון יותר חשובה מזכות התנועה של הערבים. זכות החיים שלי קודמת לזכות התנועה".
ולא יכול להיות אמון בממשלה הנוכחית, כאשר הדבר שחסר בה יותר מכל הוא אחריות לגורל המדינה.
צריך רק לראות מי שיושב בקבינט – ראש הממשלה בנימין נתניהו, יואב גלנט, יריב לוין, אלי כהן, איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', אבי דיכטר, רון דרמר, ישראל כ"ץ, מירי רגב – כדי להבין שכיום, אי אפשר לסמוך על שיקול הדעת של הקבינט המדיני-ביטחוני, ושכל הוראה שלו צריכה להיבדק האם דגל שחור – בלתי חוקי בעליל – מתנוסס מעליה.
אי אפשר לסמוך על שיקול הדעת של הקבינט המדיני-ביטחוני כיום, וכל הוראה של הקבינט צריכה להיבדק האם דגל שחור – בלתי חוקי בעליל – מתנוסס מעליה
סעיף 125 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, קובע שחייל לא יישא באחריות פלילית לכך שלא קיים פקודה, אם ברור וגלוי שפקודה שניתנה לו אינה חוקית.
בפרשת כפר קאסם קבע בית המשפט הצבאי את "מבחן הדגל השחור" – אותו מבחן מוסרי-ערכי, המחייב כל חייל להימנע מציות לפקודה שהיא בלתי-חוקית בעליל:
"סימן היכרה של פקודה 'בלתי-חוקית בעליל' – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!' לא אי-חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי-חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי-חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי-חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי-החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו".
זו אינה רק הוראה משפטית, נכתב עוד, "בשביל צה"ל והמדינה כולה זהו צורך ביטחוני עליון".
"כי מהי עליונות רוחנית זו שלנו על אויבינו הסובבים אותנו, שבזכותה קיימת מדינתנו: לא רק רוח ההקרבה של חיילינו, לא כושרנו הטכני בלבד, אלא גם – ואולי בעיקר – רמתה המוסרית של המדינה, של צבאה ושל כל אזרחיה. התנהגות מוסרית אלמנטרית אינה ניתנת לחלוקה. זלזול בזכויות היסוד של האזרח הערבי סופה להביא להידרדרות מוסרית כללית".
בנושא זה אני ממליץ לראות את הפרק הראשון של הסרט המעולה 'האחת', על הפלת המטוס הלובי מעל שמי סיני ב-1973.
אירוע הפלת המטוס האזרחי הלובי
שבעה חודשים לפני מלחמת יום כיפור, ב-21 בפברואר 1973, טיסה 114 של ליבייאן אירליינס נקלעה לסופת חול כבדה. מטוס הנוסעים שאמור היה לנחות בקהיר לא מצא את דרכו ונסחף מזרחה לכיוון סיני.
בקרת חיל האוויר בישראל זיהתה את החדירה, בלי לדעת שמדובר במטוס נוסעים אזרחי. שני מטוסי פנטום ישראליים בהובלת יפתח זמר מפקד טייסת 201, יצאו לקראת המטוס בכוונה ליירטו. הם מצאו את המטוס הלובי וזיהו שזה מטוס אזרחי.
יפתח זמר שיחזר: "עכשיו אני נכנס מאוד קרוב ויושב הכי קרוב שאתה יכול לשבת לפני שאתה מתנגש בטייס, ואנחנו רואים אחד את השני".
בשלב זה המטוס הלובי לא מסוכן וכבר לא יהיה מסוכן. מה עושים?
"פעם או פעמיים אומרים לי תפיל אותו, תפיל אותו. ואני אומר חכו, חכו, חכו, לא…יש לי תחושת בטן שאני לא יודע להסביר אותה, כי אין לי שום סיבה הגיונית למה לא, ואני יורה שניים שלושה צרורות בתותח, לא עליו – ישר קדימה".
"פעם או פעמיים אומרים לי תפיל אותו, תפיל אותו. ואני אומר חכו, חכו, חכו, לא…יש לי תחושת בטן שאני לא יודע להסביר אותה, כי אין לי שום סיבה הגיונית למה לא"
עכשיו אחרי איזה סטקטו, הפסקה, אומרים להם [לטייסים הישראליים] "תפילו אותו".
יפתח זמר: "אני בין לתמרן ובין להגיד [לשאול] למספר 2 מה לעשות? כל הזמן חושב: דגל שחור או לא דגל שחור, בלתי חוקי בעליל או לא בלתי חוקי בעליל. זו הוראה ישירה של מוטי הוד מפקד החיל, זה ללא ספק. ואני כל הזמן עסוק בהתלבטות האם הספק שלי הוא מספיק חזק בשביל להתגבר על פקודה ברורה לגמרי של מפקד החיל?
"ואני, מה אתם רוצים ממנו [ מהמטוס הלובי], הוא הלך לאיבוד, ואני אומר ניסיון אחרון אולי הוא לא. ואז אני יורה, כי אני עדיין איש המערכת ואני מקבל את הפקודות אפילו שאני לא אוהב אותן ואני עושה מה שמפקד החיל אומר".
ואת המאמר של זאב רז "חיים גורי שלי":
מלחמת לבנון הראשונה. שעת ערב. חיים גורי מצלצל, מוטרד. שמע על פגיעה בחפים מפשע… גם במלחמה, מפקד חיל האוויר אינו מוותר על מפגשים פנים אל פנים עם מפקדי הכנפות ומפקדי הטייסות. ברמת־דוד הוא [חיים גורי] פוגש את מפקד הכנף, הרצל בודינגר, לימים מפקד החיל.
אנו משמיעים לו הקלטה טרייה של שיחה בין טייס לכוח קרקעי .
חיים מצית את מקטרתו ומאזין דוּמָם.
זה היה יום קודם. הכוח שנע צפונה על חוף לבנון טעה בניווט ונכנס למחנה הפליטים ראשידייה הסמוך לצור. אש תופת נורתה עליו מכל עבר והוא קרא לעזרה.
רביעיית כפירים חמושה בפצצות הוזנקה לסייע לו. המוביל היה מפקד הטייסת, סא"ל דני סחף, בן קיבוץ מעגן מיכאל…דני יצר קשר עם הכוח, שדרש ממנו "ללכת על ראשידייה".
סחף, נאמן להנחיותיו של מפקד החיל ולרוח אותה ספג מאז ענד את כנפי הטיסה, ביקש מהכוח "מטרה מוגדרת שממנה יורים עליכם". מטרה כזאת לא קיבל ולכן נמנע מלתקוף. דו־שיח של חֵרשים נמשך בין הכחול לירוק עד שאזל הדלק במיכליהם של מטוסי הכפיר.
לאחר שנחתו הניח מפקד הטייסת את הקלטת השיחה על שולחנו של מפקד הכנף: "אני מבקש שתגיד לי אם נהגתי נכון".
נדלק ויכוח לוהט. "הדם שלנו לא כחול! הוא אדום בדיוק כמו של הירוקים!" זעק מישהו שהיה כנראה נוהג אחרת באותו מצב. הרצל סיכם את הוויכוח כשהוא נותן, כצפוי, גיבוי מלא למפקד טייסת הכפירים.
ג'ורי מכבה את המקטרת ומתיישב לצידי בצסנה.
"אם אלה הוויכוחים ביניכם, נרגעתי".
אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנותגובת דני סחף
הארוע היה מעל צור. הוראת קצין הסיוע האוירי המצוות לכוח הקרקעי הייתה "אין לי מטרה בשבילך, יש הנחייה מהדרג הכי גבוה למחוק את העיר מעל האדמה, רד על מה שאתה רוצה" הוא פשוט לא היה מסוגל להנחות אותי ובמצב זה אני פשוט לא יכולתי לסייע לכח.