שוב, בלי שהיא התכוונה לכך ובלי שהיא קשורה באופן ישיר לנסיבות, ישראל מוצאת את עצמה בחילופי מהלומות צבאיים עם חמאס.
ביומיים האחרונים ישראל תקפה פעמיים מהאוויר עמדות של חמאס. הסיבה הישירה – בערב יום הכיפורים הושלך מטען לעבר כוח צה"ל שהרחיק מתפרעים מגדר ההפרדה – והופרחו בלוני התבערה.
כשהיא נצמדת לעקרון שקבעה לעצמה, ישראל לא מבליגה יותר על הבלונים, דין בלון כדין רקטה – כלומר, תקיפה צבאית. אגב, את העיקרון הזה קבע נפתלי בנט כראש ממשלה. הוא נהג בעבר לבקר בחריפות את בנימין נתניהו על חוסר התגובה מצד ישראל לבלוני התבערה.
נתניהו, אם ירצה או לא, בפועל אימץ את העיקרון הצבאי של יריב פוליטי שנוא. מה בעצם חמאס רוצה מישראל? בערך את מה שאומרת הבדיחה השחוקה על שני בני העדות השונות שרבים ביניהם, ועושים סולחה בשחיטה של בן עדה שלישית. קטאר וחמאס הם הניצים, ישראל היא הכבש לעולה.
קטאר – שמחזיקה את המזומנים לעזה – כועסת. היא כועסת על חמאס שנמצא בתהליכי התקרבות לסוריה. יש לומר שחמאס לא שונה ממדינות האזור שקיבלו את סוריה בחזרה לחיק העולם הערבי.
עובדתית, מחר ינחת לראשונה מזה שנים – ואחרי נתק ממושך – שר החוץ הסורי לביקור בערב הסעודית. זאת כחלק מלבלוב היחסים בין שתי המדינות – ובמיוחד אחרי שערב הסעודית מימנה, תמכה וחימשה את המורדים הסונים נגד בשאר אל־אסאד.
את שני השליש הראשונים – נזקקים וסולר לתחנות הכוח – הקטארים ממשיכים להזרים ללא שינוי, את השליש האחרון הם מצמצמים, כמסר לחמאס. זה פוגע ישירות בעובדי הארגון, זה מכאיב מאוד ליחיא סנוואר
חמאס קופץ על הרכבת הסורית אבל דוחה כועסת וסוגרת את הברז. הסיוע הקטארי לרצועה עומד כיום על 30 מיליון דולר בחודש. שליש במזומן למשפחות נזקקות, שליש לישראל תמורת סולר והשליש האחרון הוא המורכב ביותר.
10 מיליון דולר מועברים למצרים, היא מעבירה תמורתם סולר – וחמאס גוזר מהמיסוי על הדלק את המשכורות לעובדיו. את שני השליש הראשונים – נזקקים וסולר לתחנות הכוח – הקטארים ממשיכים להזרים ללא שינוי, את השליש האחרון הם מצמצמים, כמסר לחמאס. זה פוגע ישירות בעובדי הארגון, זה מכאיב מאוד ליחיא סנוואר – ופחות להנהגת חמאס מחוץ לרצועה.
מרחב הפעולה של סנוואר צר מאוד. מצד אחד הוא חייב צעד דרסטי מול קטאר, אבל אין לו באמת כזה מלבד להרגיז את ישראל, להסלים את המצב ולחכות שמישהו בצד השני ימצמץ. בעניין הזה לכולם ברור שזה מדרון מסוכן, גם אם כל הצדדים לא רוצים להתדרדר לעימות – זה עלול לקרות, בדיוק כמו ב־2014, אז זה הסתיים במבצע "צוק איתן".
סנוואר מנסה למנן ולשלוט עד כמה שניתן באמצעים שהוא מפעיל. ההפגנות על הגדר החלו בשבוע שעבר ולא ממש הזיזו את קטאר. משם זה עבר למטענים ובלוני נפץ – וגם זה בינתיים לא ממש משפיע. סנוואר – שחושש מאד מהסלמה – יודע שהוא מתקרב למצות את צעדי המחאה שלו.
בינתיים אין ירי של רקטות, על זה חמאס מקפיד מאוד, הוא יודע שזה יכול לסכן אותו לא רק מול ישראל אלא גם מול מצרים וכל שכן קטאר. שתיהן יכולות להשאיר אותו במקרה של הסלמה לדמם במשך כמה ימים
בינתיים אין ירי של רקטות, על זה חמאס מקפיד מאוד, הוא יודע שזה יכול לסכן אותו לא רק מול ישראל אלא גם מול מצרים וכל שכן קטאר. שתיהן יכולות להשאיר אותו במקרה של הסלמה לדמם במשך כמה ימים מול מכבש צבאי ישראלי, עד שיתערבו פיזית. את הסיכון הזה הוא לא רוצה לקחת ובכלל, מבחינתו, להתרחק מהסף המסוכן הזה ככל הניתן.
ישראל מבחינתה גם כן מטפסת לאט מאוד בסולם התגובות. ההפגנות הראשונות נתקלו בכוחות שפיזרו אותן בעיקר באמצעי אל־הרג. השלב הבא היה עצירת כניסת הפועלים לישראל, והשלב השלישי תקיפה מהאוויר של עמדות, בדגש על עמדות ריקות.
לא מן הנמנע שישראל גם וידאה קודם שאין בהן פעילי חמאס. פגיעה בכאלה בשלב הזה יכולה לדחוק את סנוואר לפינה ולהעמיד אותו מול הרחוב הפלסטיני והזרוע הצבאית של הארגון, שתדרוש לפעול על הפגיעה בה. עד כה על כל תגובה שלה, ישראל הקפידה מאוד, מתוך קריאה נכונה של המצב והבנה שהיא רק אמצעי ולא מטרה. הכעס של עזה הוא על דוחא – ולא על ירושלים.
מרכיב נוסף בבעיה הנוכחית הוא המתח שבין סנוואר לסאלח אל־עארורי. חמאס חוץ תמיד היה קיצוני יותר, מנהיגיו בין דוחא לביירות לא צריכים להביט לתושבי עזה בעיניים. בן הגדה המערבית (אל־עארורי) מצר מאוד בפעולות וההצהרות את מרחב הפעולה של בן הרצועה (סנוואר).
בגל הפיגועים האחרון – שאל־עארורי עמד מאחוריו – ישראל נשכה שפתיים, והשאירה את רצועת עזה מחוץ למעגלי התגובה שלה – גם בלי "פגיעות רכות", כמו הגבלת יציאת פועלים. בשבוע האחרון לא נותרה ברירה
בגל הפיגועים האחרון – שאל־עארורי עמד מאחוריו – ישראל נשכה שפתיים, והשאירה את רצועת עזה מחוץ למעגלי התגובה שלה – גם בלי "פגיעות רכות", כמו הגבלת יציאת פועלים. בשבוע האחרון לא נותרה ברירה, ומעבר ארז נסגר. זה קנס שסנוואר משלם תמיד במזומן – וזה כואב לו מאוד.
ועדיין, לא מן הנמנע שכשהשקט יחזור ישראל תשקול שוב להגדיל את המספר מ־18 אלף ל־20 אלף פועלים. סנוואר רוצה את זה מאוד ולוחץ כל העת על כל מי שאפשר – קטאר, מצרים וישראל. אבל יכול להיות שדווקא כאן העיתוי לא משחק לטובתו. את התופינים הללו ישראל יכולה להחזיק קרוב מאד לחזה ולשלוף אותם מאוחר יותר, כחלק מצעדי הפיוס עם ערב הסעודית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו