הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת, אמר בתוכנית "בחצי היום" ברשת ב': "אם יושבת לידי אישה, זה מסיח את דעתי. אני לא חושב שאני אדם חולה, אני אדם בריא. ככה זה, אלה החיים. אני לא מכיר אנשים אחרים.
המראיינת, אסתי פרז, שאלה: "אישה שיושבת לידך, הרב אליהו, מסיחה את דעתך?"
"כן, כן, כן, כן, כן", השיב הרב. "לא נעים, אבל אלה החיים. אני גבר, היא אישה, יש לנו יצרים, זה עובד. אצל כל אדם נורמלי, זה ככה."
הנה היא הזהות היהודית במלוא "תפארתה": רעה לתפארת. בגלוי. בפומבי מודה הרב אליהו שהוא… פשוט חרמן. כן, מילה גסה לכאורה, אבל זה כל הסיפור של אירועי ההפרדה בין נשים לגברים עליהם נאבקות המפלגות הדתיות והחרדיות.
הנה היא הזהות היהודית במלוא "תפארתה": רעה לתפארת. בגלוי. בפומבי מודה הרב אליהו שהוא… פשוט חרמן. כן, זה כל הסיפור של אירועי ההפרדה בין נשים לגברים
הדתיים מנהלים מלחמת עולם מול המדינה והציבור הליברלי, דורשים הפרדה באוניברסיטאות, יחידות "נקיות" מנשים בצה"ל, הפרדה באוטובוסים, על מדרכות, במופעי תרבות, בבתי כנסת כמובן – זו כבר "מסורת", אולי מסורת מינית. ועכשיו גם דרישה להפרדה במרחב הציבורי בכיכר דיזנגוף, בתפילות תחת כיפת השמיים, ומי יודע מה ידרשו מחר, כי הרי השמים הם הגבול.
חרמנים יהודים. יהודים כשרים. האם זה כל הסיפור העלוב של הדת שעליה גדלנו מאז משה רבנו ועשרת הדיברות? אפשר לשאול. אפשר לתהות. אפשר לקבוע.
כנראה כן. גברים דתיים לא יכולים לשהות במחיצת אישה, כל אישה, בגלל שהם לא שולטים בייצר המיני. מלוא תאוותם בכל רגע נתון בכל מקום. נורא.
לכאורה יש להם עוררות מינית ליד כל אישה. לא חשוב אם היא יהודייה או לא, שחורה או לבנה, צעירה או מבוגרת, קופאית בסופר או שופטת ביהמ"ש העליון, קרובת משפחה או אישה זרה לחלוטין. מעצם היותה אישה, הרב אליהו חש שהיא מסיחה את דעתו כי היא מעוררת את היצר המיני.
הנה, המשנה קובעת כבר מזמן שהפרדה בין המינים נועדה כדי למנוע "קלות ראש". כבר בימי קדם של בית המקדש.
כך מתוארת ההפרדה המגדרית ביהודות בוויקיפדיה:
בנבואת המספד בירושלים מתואר כיצד המספד ייערך בהפרדה בין משפחות ובהפרדה מגדרית:
וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד
— ספר זכריה, פרק י"ב, פסוקים י"ב–י"ד
במשנה במסכת סוכה מתוארת תקנה זו בתור "תיקון גדול" שנעשה בבית המקדש, שעניינו הפרדה בין המינים כדי למנוע "קלות ראש" ביניהם.
בתלמוד הבבלי מבואר שהצורך בתיקון זה נלמד בקל וחומר מההפרדה המתוארת בספר זכריה:
"תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה… אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא – שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם – אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם – על אחת כמה וכמה".
בציבור החרדי ובחלק מהציבור הדתי מקפידים על הפרדה מגדרית לא רק בבתי הכנסת, אלא גם באולמות אירועים, על ידי מחיצות המפרידות בין הגברים לנשים. בציבור החרדי קיימת הפרדה מלאה בין בנים לבנות בבתי הספר החל מגילאי הגן, ומסגרות החינוך במגזר הן נפרדות לחלוטין. החינוך הממלכתי-דתי בישראל מעורב בחלקו, אולם ישנה מגמה לכיוון הפרדה.
היחס לנשים בעיקר בקרב היהדות היה מקדמת דנא יחס מפלה. יחס שנועד לסגור נשים בתפקידן כאימהות יולדות ומבשלות.
בספרה "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב" מתארת פרופ' רחל אליאור את ההיסטוריה של הדרת נשים מכל לימוד, קריאה, כתיבה, שותפות בטקסים דתיים או בכלל ברכישת השכלה , בקבלת החלטות ובתפקידים ציבוריים:
"מציאות זו הייתה מושתתת על האידאל הפטריארכלי, שבו רצונה של האישה התלויה, הבורה והצייתנית אינו מובא בחשבון, ודעתה אינה נחשבת , שכן משמעות קיומה הוגבלה, בדרך כלל, רק להיותה 'עזר כנגדו' לצרכי פריון והמשכיות, ויעודה הוגבל לגבולות גופה הנשלט על ידי אביה מולידה או בעלה, כאמור במשנה: 'לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לרשות הבעל'".
פרופ' אליאור מציינת מחקר אחד לגבי תקופה אחת של המשנה והתלמוד, בה הייתה לנשים אפשרות להשתלב במחוזות פעילות גבריים כי אז "לא הייתה אידאולוגיה שקבעה שיש להרחיקן באופן מוחלט מהזירה הציבורית ולכלוא אותן בבתיהן".
אבל "ברוב התקופות וברוב המקומות, רוב הנשים הנשואות", כותבת פרופ' אליאור, "היו משוללות כל זכות להחליט על גורלן…דהיינו שהקהילה המסורתית הועידה לרוב בנותיה, נטולות ההשכלה ונטולות הרכוש, רק את רשות הפרט של שימוש הבעל והתמסרות לחיי משפחה ומשק בית…חיי אישות, גידול ילדים וסיוע לבעל בפרנסת המשפחה".
"הקהילה המסורתית הועידה לרוב בנותיה, נטולות ההשכלה ונטולות הרכוש, רק את רשות הפרט של שימוש הבעל והתמסרות לחיי משפחה ומשק בית…חיי אישות, גידול ילדים וסיוע לבעל בפרנסת המשפחה"
ובהתחבר לימינו, אנו משופעים בדברי הבלע של רבנים מרכזיים נגד נשים, נגד שירות נשים בצה"ל, משופעים במפלגות חרדיות בהן אין לנשים שום דריסת רגל בפרלמנט או בייצוג ציבור, ואותה פטריארכיה בת אלפי שנים ממשיכה לדרוש מנשים, גם כיום, לשבת באחורי האוטובוסים, להיפרד ולעמוד מאחורי מחיצה בבתי כנסת ובאירועים ציבוריים והכל בגלל מה? בגלל תאבונם המיני והיצר המיני של הרב אליהו ודומיו.
אז ספרו לנו עכשיו על ה"עגלה המלאה והעגלה הריקה". אצל החילונים נשים הן שוות מעמד, כישרון, השכלה, שוות בקבלה לתפקידים ואם לא, מיד תוגש עתירה לבג"ץ. אצל החילונים, יכולים גברים ויכולות נשים לעבוד יחד באותו מקום עבודה בלי שהיצר המיני יגרום להם לאבד שליטה ולדרוש מהבוס הפרדה.
אבל בעולם הדתי, שומו שמיים, נשים הן עדיין כלי לפיתוי היצר. ממש סיפור גן עדן יומיומי עתיק ומודרני כאחד. ולא שזה עוזר לרבנים המכובדים. עבירות מין, הטרדה מינית, אונס ופדופיליה קיימות בחברה הדתית והחרדית למרות כל האידאולוגיה ההלכתית הזו בת אלפי שנים.
זאת ועוד: המין מעסיק את הרבנים גם באשר לנטייה הומוסקסואלית ולסבית עד שהם ממש רואים בקהילה הלהט"בית סכנה גדולה יותר מדעאש וחמאס, כפי שאמר ח"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה.
המין מעסיק את הרבנים גם באשר לנטייה הומוסקסואלית ולסבית עד שהם ממש רואים בקהילה הלהט"בית סכנה גדולה יותר מדעאש וחמאס, כפי שאמר ח"כ יצחק פינדרוס
יהדות הסקסיזם חולה. פרימיטיבית. כשהממשלה מעבירה כעת מיליארדים ל"זהות יהודית", היא עוסקת בעיקר בניסיון לדכא את הייצר או לשלוט בתאוות של יהודים דתיים שחלילה לא יישבו ליד "נשים", אחרת…מי יודע, הן יסיחו את דעתם ואז לך תדע איזו ממשלה יבחרו מי שלא שולטים בייצר שלהם.
"אני לא מכיר אנשים אחרים" אומר הרב אליהו. אולי באמת הגיע הזמן שהמטיפים ל"יהדות", המיסיונרים מטעם המפלגות הדתיות ואלה שמצמידים לשמם את הכינוי יהדות יהודי, יהודית, פשוט ישתלטו על יצריהם ויכירו יהודים אחרים – ליברלים, דמוקרטים, כאלה שדוגלים ונאבקים על חופש ושוויון ועל ערכים אוניברסליים ממש כמו אלה שספר הספרים כתב עליהם כבר לפני אלפי שנים והנחיל אותם לאנושות כולה.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנולא פלא שבביתו של האיש הנורא והטיפש הזה, [שגם פסק שאין להשכיר דירות לערבים], צמח איש נורא וטיפש לא פחות – עמיחי, הלוחם האמיץ בתושבי עזה באמצעות נשק שעל פי הידוע לי כלל אינו נמצא בידינו.
לתפארת מדינת ישראל.