מלחמות היהודים סביב ההקפות בתל אביב בהובלת הגרעין התורני "ראש יהודי", מאיימות להפוך השנה גם את שמחת תורה לאירוע לאומי עצוב. הן זורקות אותי עשרות שנים לאחור – לחגיגות שמחת תורה התמימות של ימי ילדותי – ומזכירות לי את אחד הסיפורים הקצרים הכי יפים ושוברי לב שנכתבו אי פעם, "הדגל" של שלום עליכם.

לכבוד החג, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לטיול סוכות קצר במורד סמטת הזיכרונות, שילווה במחשבות נוגות בלתי נמנעות על מי שהיינו, מי שיכולנו להיות ומי שהפכנו להיות.

נדמה לי שזהו סיפור שהמשמעות הלאומית הרחבה שלו חורגת בהרבה מהנוסטלגיה הפרטית שלי.

* * *

גדלתי במשפחה חילונית, מוקף חברים חילונים, בקריית מוצקין החילונית של שנות השבעים. למרות החילוניות המובהקת של שכונת מגוריי, לשמחת תורה ולהקפות השניות היה שמור תמיד מעמד מיוחד בלוח השנה שלנו.

חגיגות שמחת תורה ברמת אביב ב-1975 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

מיד אחרי ראש השנה היינו מתחילים לשזור שרשראות נייר צבעוניות, בתחרות הסמויה לאיזה בלוק בשכונה תהיה השנה הסוכה הכי מפוארת וחגיגית. בניק טאובר, אביו הנגר של חברי הטוב ערן, היה מכנס אותנו ומקריא לנו בהטעמה מסיפורי המקרא. מסדרונות בית הספר קושטו בארבעת המינים.

במצעדי הפזמונים ברדיו, הזמרים האהובים עלינו שרו להיטים על הנביא יחזקאל שהוא בומבה של נביא, על אבשלום שרוכב ולא יתפסוהו חי, על חוזה לך ברח ועל אוריה החיתי שמוכרח להתעורר כי הלילה לא תבוא בת שבע (עוד לא הבנתי אז למה התכוון יהונתן גפן במילים "רק אשתך יצאה לשוח, היא עם דוד בשושנים").

במצעדי הפזמונים, הזמרים האהובים עלינו שרו להיטים על הנביא יחזקאל שהוא בומבה של נביא, על אבשלום שרוכב ולא יתפסוהו חי, על חוזה לך ברח ועל אוריה החיתי שמוכרח להתעורר כי הלילה לא תבוא בת שבע

וכולנו חיכינו בהתרגשות לחגיגות שמחת תורה בבית הכנסת הגדול בשדרות השופטים. גם בגלל הציפייה לזכות שם בממתקים שחולקו בשפע, וגם כי נשבענו שהפעם נצליח להתקרב למרכז ההקפות וממש לגעת בידינו בספר התורה, שסופר סת"ם כתב אותו בעדינות אין קץ על גבי קלף.

הילדים הגדולים הסבירו לנו בידענות, שאם בשמחת תורה נוגעים בספר תורה כזה אפילו בקצה האצבע, זו סגולה למזל ולהצלחה.

יותם, נעמה וראומה בנזימן, ילדיו של העיתונאי עוזי בנזימן, עם דגלי שמחת תורה, ב-8 באוקטובר 1974 (צילום: עליזה אורבך, הספרייה הלאומית)

אף אחד – לא הורי הפלמ"חניקים האתאיסטים, לא המורים החילונים בבית הספר ואפילו לא המדריכים האפיקורוסים בשומר הצעיר – לא היה מוטרד מהדתה, או מכפייה דתית, או מהשפעות מזיקות של האמונה היהודית על נפשנו הרכה. חיינו בהוויה חילונית לחלוטין, שבה שני העולמות התקיימו בנוחות ובטבעיות זה לצד זה.

אף אחד – לא הורי הפלמ"חניקים האתאיסטים, לא המורים החילונים בבית הספר ואפילו לא המדריכים האפיקורוסים בשומר הצעיר – לא היה מוטרד מהדתה

אהבתי אז במיוחד את דגלי שמחת תורה, שנמכרו בחנויות עירנו. ביקרים שבהם היו חלונות קטנים, שאם היית פותח אותם בזהירות היו נגלות בפניך תמונות מיניאטוריות מהווי החיים היהודים, ומלמעלה נבזקה עליהם אבקה זהובה ומנצנצת.

כשהייתי אוחז בדגל וצועד בבגדי החג לעבר בית הכנסת הגדול, ליבי היה הולם בהתרגשות והייתי מרגיש כמו גיבור "הדגל" של שלום עליכם, סיפור שבכל שנה, לקראת החג, היו משדרים בטלוויזיה החינוכית בהקראה נפלאה של השחקן שמוליק סגל. ובכל פעם ששמעתי אותו, הוא היה מביא אותי לדמעות.

* * *

גיבורו של "הדגל" סבל מפגם דיבור, שבגללו הוא לא היה מסוגל לבטא את האותיות ג' ו-ק' והיה מחליף אותן ב-ט'. השיבוש הזה, שהיום היה כנראה נפתר בקלות בכמה ביקורים אצל קלינאית תקשורת, זיכה את האומלל בכינוי המעליב "טופלה טוטוריטו" ובילדות שוברת לב.

כולם התעללו בו. הוריו העניים, שבקושי הצליחו לספק אוכל משביע לילדיהם, היו מכים אותו בכל הזדמנות, ודורשים ממנו להתחיל מייד לדבר כמו בן אדם ולהפסיק לבייש את המשפחה. ילדי העיירה היו לועגים לו בעידוד המבוגרים ומחקים את אופן דיבורו.

ובאחת הסצנות האכזריות ביותר בתולדות הספרות – הרב של טופלה טוטוריטו ב"חיידר" העמיד אותו מול כל חבריו ללימודים, דרש ממנו לפתוח את פיו, ואז הצעיד את כל התלמידים כדי שיירקו בזה אחר זה לתוך הפה הפתוח, מתוך אמונה פרימיטיבית שהיריקות וההשפלה ירפאו את הילד האומלל אחת ולתמיד מפגם הדיבור.

באחת הסצנות האכזריות ביותר בתולדות הספרות – הרב של טופלה טוטוריטו העמיד אותו מול כל חבריו ללימודים, דרש ממנו לפתוח את פיו, והצעיד את כל התלמידים כדי שיירקו בזה אחר זה לתוך הפה הפתוח

לטופלה טוטוריטו היה חלום אחד: לחסוך מספיק כסף כדי לקנות לעצמו את דגל שמחת תורה הכי יפה בעיירה, ולהגיע איתו לחגיגות שמחת תורה בבית הכנסת.

הוא עבד בחריצות אחרי שעות הלימודים, חסך פרוטה לפרוטה, לא התפתה להוציא את הכסף על ממתקים ואוכל, גם כשהיה רעב מאוד, ולקראת סוכות, הצליח להגשים את חלום חייו ולקנות "דגל תפארה, דגל יפה ונפלא שאין בכל הדגלים כמותו".

טופלה טוטוריטו: איורים מתוך הספר "טופלה טוטוריטו" בהוצאת עפר, 1975; מודעות לסרט מ-1968, והכרזה להצגה עם שמוליק סגל ב-1971 (צילום: מונטז')

ובשמחת תורה טופלה טוטוריטו נכנס לבית הכנסת, גאה בדגל התורה היפה שלו, שבראשו קבע תפוח אדום ועליו נר דולק של שעווה, ונעמד כשווה בין שווים בין הילדים שהתעללו בו, שבכל שמחת תורה "בודקים הם זה אצל זה הדגלים – של מי נאה יותר, ואת התפוחים – של מי אדום יותר. למי נר של חלב ולמי נר של שעווה".

ושלום עליכם מתאר איך בפעם הראשונה בחייו הקצרים ומלאי הסבל, ליבו של טופלה טוטוריטו התמלא גאווה, ודומה היה שקומתו "משתרבבת ועולה. הרגליים נושאות את עצמן" והוא רוצה "לשחוק, לגעות, לרקוד".

שלום עליכם מתאר איך בפעם הראשונה בחייו הקצרים ומלאי הסבל, ליבו של טופלה התמלא גאווה, ודומה היה שקומתו "משתרבבת ועולה. הרגליים נושאות את עצמן" והוא רוצה "לשחוק, לגעות, לרקוד"

אבל רגעי החסד האלה היו קצרים מאוד. דגל שמחת תורה המרהיב של טופלה טוטוריטו עורר את קנאתו ואת זעמו של בנו המרושע והאכזר של הגביר המקומי. הוא שלח את אחד מעושי דברו לקרב נר כאילו בטעות אל דגלו היפה של טופלה טוטוריטו.

למרבה הזוועה, הדגל עלה באש וטופלה טוטוריטו נשבר "כאילו אבן נפלה מן השמים וניפצה את מוחי. אילו חיה רעה קפצה עלי וטרפתני, או מת בתכריכיו אלו בא כנגדי בחצי הלילה לחנקני – לא הייתי מתפלץ ומתחלחל כל כך כמו באותו הרגע שבו ראיתי בידי את המקל החרוך, מקל ערום וחשוף, ללא דגל. ומליבי התפרצה צעקה גדולה ומרה: אוי, אוי, אוי! הדגל, הדגל, הדגל!"

טופלה והדגל השרוף. מתוך "טופלה טוטוריטו", הוצאת ספרי עפר, 1975

* * *

כעת תשאלו בוודאי: אם כך נראו שנות ילדותי, ואם סיפורו של טופלה טוטוריטו כל כך נגע לליבי, איך זה שעם השנים התחלתי לחוש ניכור הולך ומחריף לחגיגות שמחת תורה, ולמה נפשי מתקוממת כעת לנוכח הניסיונות המגושמים של ארגון כמו "ראש יהודי" לחגוג את שמחת תורה בכיכר דיזנגוף?

את התשובה הקצרה והלא מפתיעה לשאלה הקשה הזו אפשר לסכם במילה אחת: הכיבוש.

זה לא התחיל השבוע. זה גם לא התחיל עם ההפיכה המשטרית ותנועת המחאה נגדה. ככל שהמתנחלים הלכו והידקו את אחיזתם בשטחים הכבושים, הם גם עקרו את שמחת תורה מלב לוח השנה שפעם היה משותף לכולנו – מאמינים וחילונים – והפכו גם אותו לאירוע פוליטי מקומם, שאנשים כמוני כבר לא יכלו יותר להזדהות ולהתרגש ממנו. בדיוק כמו שהם ממשיכים לעשות גם היום.

ככל שהמתנחלים הלכו והידקו את אחיזתם בשטחים הכבושים, הם גם עקרו את שמחת תורה מלב לוח השנה שפעם היה משותף לכולנו – מאמינים וחילונים – והפכו גם אותו לאירוע פוליטי מקומם

הם דחקו אותי ואת שכמותי החוצה, כפו עלינו לשמור מהם מרחק. ואחרי שזה קרה, הם הפנו אלינו אצבע מאשימה וצרחו "שכחתם מה זה להיות יהודים!"

כבר ב-1984 – שנים לפני האינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו, הפיגועים והאינתיפאדה השנייה – כינסו המתנחלים אלפי חוגגים להקפות שמחת תורה דווקא בלב השוק הערבי של חברון.

שר התעשייה והמסחר אריאל שרון משתתף בהקפות שמחת תורה בחברון, 18 באוקטובר 1984 (צילום: אילן אוסנדרייבר, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

אריאל שרון, שאז עוד היה יקיר מועצת יש"ע, הגיע כשר המסחר והתעשייה של ממשלת ישראל לחגוג איתם, ולא הפריע לו שהחגיגות אורגנו על ידי "הוועד למען אסירי המחתרת היהודית", הוריהם של כוכבי התקשורת של ימינו, שיצאו לבצע פיגועי טרור בפלסטינים חפים מפשע.

הרב משה לוינגר קרא אז מעל הבמה לשחרר לאלתר את אסירי המחתרת שכן "אלמלא מעשיהם של האנשים האלה ספק אם היו מתרכזים המונים בלב חברון, שכן הם תרמו לביטחון ולהרגעת המסיתים ביהודה ושומרון".

להקפה הראשונה בחברון הוזמן חבר הכנסת מאיר כהנא. העיתונאית רונית ורדי תיארה בעיתון "חדשות" איך "שרון במרכז הרוקדים עם ספר תורה בידו, עצם את עיניו והעביר את משקלו מצד לצד לפי קצב המנגינה. ברחוב המוביל אל הכיכר ניצבו משפחות ערביות בחלונות הבתים והמרפסות, והשקיפו על החגיגות".

"שרון במרכז הרוקדים עם ספר תורה בידו, עצם את עיניו והעביר את משקלו מצד לצד לפי קצב המנגינה. ברחוב המוביל אל הכיכר ניצבו משפחות ערביות בחלונות הבתים והמרפסות, והשקיפו על החגיגות"

שנה מאוחר יותר, שר הביטחון יצחק רבין – שלא ידע אז שנותרו לו רק עשר שנים לחיות – נכנע ללחצי המתנחלים ואישר להם לקיים הקפות שניות גם בחוצות העיר שכם.

הקפות שמחת תורה בביתר עילית ב-2007 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

משנה לשנה, שמחת בית השואבה הפכה לשנאת בית השואבה. חגיגות שמחת תורה הלכו והתרחקו גם מהעיירה היהודית עליה כתב שלום עליכם וגם מהעיירה הישראלית של שנות ילדותי. נפערה תהום והניכור והחשדנות הלכו והעמיקו.

משנה לשנה, שמחת בית השואבה הפכה לשנאת בית השואבה. חגיגות שמחת תורה הלכו והתרחקו גם מהעיירה היהודית עליה כתב שלום עליכם וגם מהעיירה הישראלית של שנות ילדותי

* * *

אם אתם חושבים שאני מגזים או סתם מחפש תירוצים לכך שעגלתי ריקה, הרשו לי לצטט לכם מתוך ספר מרתק, שכאילו נכתב היום. מחברו העניק לי אותו לפני שנים ואפילו הקדיש לי אותו במילים החמות "לבנדה, בידידות ואולי, אם יורשה לי, בשותפות לדרך".

הוא מתאר שם בדיוק מופלא את מה שאני מרגיש עד היום:

"מה שפעם יכול היה להיות מוקד לתחושת מורשת ומסורת, אפילו לסנטימנטליות, נעשה איכשהו חשוד במשתמע. בשביל רבים, ההתנחלות מסתירה את ההומניזם היהודי מאחורי קיר ברזל של לאומנות דתית, ולכן היא הרחיקה הרבה ישראלים ממסורת הדת היהודית.

"ההתנחלות, והיריבות שיצרה בין יהדות לדמוקרטיה, מסכנת את כולנו… ככל שנקף הזמן וסמלי היהדות נוכסו לטובת הכיבוש, כך גבר הניכור בין ישראלים-חילונים לבין מסורת דתם. בחוויה הפרטית של רבים מהישראלים התחושה הזו ממשית: בילדותם היו חגי ישראל חלק מובן מתחושת הביתיות והזהות שלהם. ככל שהתבגרו והכיפה נעשתה מזוהה עם הכיבוש, החלו הדברים להיראות באור אחר.

"הטקסטים המלווים את החגים התנתקו מהקשריהם המקוריים בגלות והתפרשו בקלות כאילו אין בהם אלא הטפה לאומנית מתמדת. היהדות עצמה נעשתה חשודה מוסרית".

את המילים הנוקבות והמדויקות האלה כתב ב-2007 גדי טאוב, בספרו "המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות". יש לי הרגשה שהיום הוא כבר לא רואה בי ידיד ובטח שלא שותף לדרך.

הקפות שמחת תורה בכותל המערבי, 17 באוקטובר 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

טאוב הפך בשנים שחלפו מאז ליקיר המתנחלים. הוא עלה על דרך אחרת ומצא שותפים חדשים. והיום גם הוא משלב ידיים עם החבורה גסת הרוח, שתובעת לקיים הקפות שניות בכיכר דיזנגוף "על אפם ועל חמתם של התל אביבים", ממש כמו שהוריהם מהמחתרת היהודית ומועצת יש"ע דרשו לקיים הקפות שניות דווקא בלב חברון ושכם, על אפם ועל חמתם של התושבים הפלסטינים.

החבורה גסת הרוח שתובעת לקיים הקפות שניות בכיכר דיזנגוף "על אפם ועל חמתם של התל אביבים", היא ממש כמו המתנחלים שדרשו לקיים הקפות שניות דווקא בלב חברון ושכם, על אפם ועל חמתם של הפלסטינים

את שמחת התורה החליפה ההתרסה, האצבע בעין, הלגלוג, הארסיות וחדוות העימות.

את "הדגל" של שלום עליכם החליף הספר "11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה" של בן שפירו.

את ההזדהות עם טופלה טוטוריטו הצנוע, ששמח כל כך בדגל התורה היפה שלו, החליפה הזדהות עם הבריון שהצית את הדגל הזה – בן הגביר.