אין ספק שמה שהתחיל בשבת בבוקר הוא לא סתם עוד סבב אלא מלחמה של ממש. כוח אויב פלש לשטח המדינה, נכנס ליישובים רבים במקביל, והרג אזרחים בבתיהם.

אין ספק שהתגובה תכלול פלישה נרחבת לעזה, מה שיכול להתגלגל עד כדי כיבוש מחדש של הרצועה כולה. יהיו עוד כמה מאות הרוגים ישראלים וכמה אלפי הרוגים פלסטינים. יהיה נזק של מיליארדים רבים של שקלים. וזה עוד בלי הצטרפות של חזבאללה.

התגובה תכלול פלישה נרחבת לעזה, מה שיכול להתגלגל עד כיבוש הרצועה מחדש. יהיו מאות הרוגים ישראלים ואלפי הרוגים פלסטינים. יהיה נזק של מיליארדים רבים של שקלים. וזה עוד בלי הצטרפות חזבאללה

התגובה המאורגנת הראשונה לכל האירוע, שעות לפני שהקבינט הביטחוני בכלל התכנס, הייתה מצד ראשי מפלגות האופוזיציה. כבר בשבת על הבוקר הם מיהרו לדברר את הגישה הביטחונית המקובלת: גיבוי לצבא, להכות ביד קשה, אין אופוזיציה וקואליציה.

העמדה הזו אכן משקפת את הציבור היהודי מכל קצוות הקשת הפוליטית. גם את הרוב המכריע של המוחים נגד הממשלה. הגוף הדומיננטי במחאה הוא "אחים לנשק" – גוף שכל מהותו התלכדות סביב שותפות הגורל בצל האיום הביטחוני – שמסתפק בדרישה שההחלטות הביטחוניות יתקבלו באופן תקין ודמוקרטי. גם החלטות להרוג ילדים פלסטינים. מה לעשות, וילה בג'ונגל וכל זה.

אבל התקפת הפתע של חמאס הוכיחה כמה דברים שהביטחוניסטים למיניהם מעדיפים להדחיק.

1

ראשית, אין לנו הרתעה מול חמאס. כל סבב לחימה מתחיל ומסתיים בהצהרות על שיקום ההרתעה, ושעכשיו הם לא יעזו יותר. גם ביומיים האלה נשמעו כבר הצהרות כאלה. אבל מסתבר שהם לא הורתעו וכן מעזים. בין היתר כי הפתרון של לסגור על עזה מכל הכיוונים ולהפעיל לחץ לא יכול לעבוד. לחץ סופו להשתחרר, ואם הגישה היחידה היא להגביר את הלחץ בסוף הוא ישתחרר בפיצוץ.

אין לנו הרתעה מול חמאס. כל סבב לחימה מתחיל ומסתיים בהצהרות על שיקום ההרתעה, ושהם לא יעזו יותר. מסתבר שהם לא הורתעו וכן מעזים. בין היתר כי פתרון סגירה על עזה והפעלת לחץ לא יכול לעבוד

2

שנית, צה"ל כבר שנים לא עוסק בביטחון ובהגנה על המדינה. אין דרך נעימה לומר זאת, אבל צה"ל הפך לצבא כיבוש. רוב הפעילות השוטפת ורוב המאמצים מושקעים בתחזוקה של הכיבוש בשטחים, תוך הפעלת לחץ על הפלסטינים. זה לא תורם לביטחון אלא להפך – זה עול על הביטחון.

3

שלישית, האסטרטגיה של ניהול הסכסוך לא עובדת ואין אסטרטגיה חלופית. הרבה מראשי מערכת הביטחון כבר אמרו בכל מיני הקשרים שאין פתרון צבאי, ושצריך אופק מדיני. אז אמרו. מה שנעשה בפועל היה לקבור מיליארדים באדמה באופן המילולי ביותר, ולבנות מחסום בלתי עביר מגובה בטכנולוגיה מתוחכמת שלא חסם כלום ברגע האמת.

אז מה עכשיו?

בטווח המיידי אין ברירה. המוחים מאתמול נוהרים למילואים, ובצדק. אומנם אין אמון בהנהגה, אבל כרגע זה מה יש.

אבל כשזה יגמר, אסור לחזור לשגרה של מחאה למען הדמוקרטיה תוך התעלמות מההקשר והסביבה. צריך להתמודד עם השאלות הגדולות. צריך לפתח חזון של מה אנחנו רוצים שיהיה פה, שיהווה אלטרנטיבה קונקרטית וראלית לחזון היחיד שקיים כאן בעשורים האחרונים: החזון המשיחי של מדינת הלכה ועליונות יהודית בכל שטח ארץ ישראל.

צה"ל כבר שנים לא עוסק בביטחון ובהגנה על המדינה. אין דרך נעימה לומר זאת, אבל צה"ל הפך לצבא כיבוש. רוב הפעילות השוטפת ורוב המאמצים מושקעים בתחזוקה של הכיבוש בשטחים

וחלק מזה חייב להיות חישוב מסלול מחדש בשדה הביטחוני. להפנים שהגישה של להפעיל עוד ועוד כוח היא הרסנית. להחליט על מה באמת אי אפשר להתפשר, ועל מה בעצם אפשר. להפסיק להתייחס לכל הערבים כמקשה אחת ולהבין שיש סימטריה: אצלם כמו אצלנו יש קיצוניים דתיים שלא יתפשרו על כלום, אבל יש גם רוב שרק רוצה לחיות. האתגר שלנו הוא לחזק את מי שרוצים חיים נורמליים. הגישה הביטחונית של כוח ועוד כוח עושה בדיוק ההפך: מחזקת את מי שנאבקים נגדנו, וכתוצאה מכך מקדמת את סבב הלחימה הבא.

ביטחון זה לא.

דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.